ראו הוזהרתם, פתיח אמוציונלי: צפיתי ב"פאלם ספרינגס" בשיא ימי סגר הקורונה, וכשהוא הסתיים עלה בדעתי שאם מצב הדברים הנוכחי לא ישתנה, זוגות לא יחזיקו ידיים באולם החשוך כשהסרט הזה משלב להילוך רומנטי. צופים לא ייצאו ממנו מחויכים ומהורהרים ומפוטפטים, וזה אשכרה צבט בלב. לסרט הביכורים של מקס ברבקוב מגיע קהל, ולקהל מגיע לראות אותו כמו שצריך, לא רק כמו שאפשר. והנה, תראו מה זה: פתאום הוא בכל זאת מגיע לבתי הקולנוע בישראל.
אם יצא לכם לשמוע ש"פאלם ספרינגס" גונב בלי בושה את הרעיון הבסיסי של "לקום אתמול בבוקר", סרט הפולחן של הרולד ראמיס בכיכוב ביל מאריי, אז יצא לכם לשמוע נכון: גם כאן יש גבר (אנדי סאמברג, שחתום גם כמפיק) שתקוע בלולאת זמן ומתעורר בכל בוקר לאותו יום שגרתי. אבל ראשית, בעולם של רימייקים וסיקוולים ופריקוולים, מה לנו כי נלין על רעיונות ממוחזרים. שנית, "קוד מקור" כבר גנב את הרעיון של "לקום אתמול בבוקר" בקטע גרוע ו"קצה המחר" כבר גנב אותו בקטע נפלא, ואם כבר מדברים, אז הרעיון הבסיסי של תקיעה בלולאת זמן מופיע עוד בספרות המדע הבדיוני של ראשית המאה שעברה. אז בואו פשוט נשאיר מאחור את הדיון במקוריות (אמ;לק: אובר רייטד) ונדבר על מה שיש לנו כאן.
המשווה-ומעלה הכי מובהק של "פאלם ספרינגס" על לולאות הזמן דלעיל הוא שהפעם תקוע בזה לא רק הגיבור אלא גם הגיבורה. בדקות הראשונות נדמה אמנם שכריסטין מיליאוטי עושה תפקיד משנה, אבל אל תטעו: הסרט הזה הוא על שרה, אלכוהוליסטית תפקודית בשנות ה-30 לחייה, לא פחות משהוא על ניילס, גבר שתקוע כל כך הרבה זמן באותו יום שהוא כבר ליטרלי לא זוכר מה היה אתמול. למעשה אפשר לטעון שהיא הגיבורה והוא הכינור השני - כי אנחנו רואים איך היא חווה את שמבחינתו כבר מובן מאליו, כי השינוי שהיא עוברת ניכר יותר ממה שקורה איתו - אבל זה לא באמת משנה. העיקר ששניהם בשיט הזה.
נקודת המוצא העלילתית של "פאלם ספרינגס" היא חתונה. שרה היא האחות הגדולה המאכזבת של הכלה המושלמת; ניילס הוא הפלוס-אחד המביך של מיסטי, חברתה הטובה של הכלה. זה נותן לתסריטאי אנדי סיארה, גם הוא עם קרדיט ראשון על סרט באורך מלא, המון חומר קומי - עם ובלי קשר, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט שיש בו כזה מצבור של רגעי "מה אמרת עכשיו?" מצחיקים-בקול-רם - אבל החתונה שברקע והחיבור בין שרה לניילס יוצרים גם תמה של זוגיות בראי האינסוף. סליחה, אנסח את זה שלא בפלוציות: הסרט שואל מה יותר קשה, להיות תמיד לבד או להיות ביחד *לנצח*. אם אתם חושבים שהתשובה מובנת מאליה, אז פעם גם אני הייתי נשוי.
"פאלם ספרינגס" הוא סרט נורא מצחיק שלוקח את עצמו בדיוק במידת אי-הרצינות הדרושה, וזה מוציא את המיטב מכל הקאסט - החל בתפקיד כפוי הטובה של מרדית' האנגר כמיסטי, עבור בסמברג שמעולם לא התלהבתי ממנו וכאן הייתי לגמרי מבסוט ממנו, וכלה בג'יי.קיי סימונס, שלפרט מה תפקידו בכוח יהיה קצת ספוילר, אבל מותר לומר שהתפקיד הזה הולך ישר לרשימת ההופעות המיתולוגיות של השחקן הזה (שתכלס עשה קריירה שכולה הופעות מיתולוגית. רבאק, הבנאדם היה גם שילינגר ב"אוז", גם ד"ר אמיל ב"חוק וסדר", גם עורך העיתון בספיידרמנים של סם ריימי וגם המורה ב"וויפלאש"). אבל בכל הנוגע למשחק, הסרט הזה הוא בראש ובראשונה של כריסטין מיליאוטי, היורשת הלגיטימית של אמנדה סייפריד כמחזיק תיק העיניים הכי גדולות בביזנס ומי שעושה כאן תפקיד קומי-רומנטי פשוט מושלם. אם ראיתם את אן האת'וויי ב"קולוסאל" אז זה קצת כזה, רק בלי הצורך להתגבר תחילה על הסלידה האנושית המובנית מאן האת'וויי. די נו, אתם יודעים שזה לא רק אני.
עכשיו כש"פאלם ספרינגס" זמין לצפייה על מסך גדול, אני מפציר בכם לצפות בו על בסיס זוגי אם יש לכם עם מי. לצורך העניין, אפילו ב-IMDB לא טורחים לסווג אותו כמדע בדיוני (למרות שטכנית הוא כן) או כפנטזיה (למרות ששוב, זה שיוך מדויק); זו קומדיה רומנטית וזהו, וככזאת היא אחת המוצלחות, המצחיקות - ובאופן לא צפוי, בטח לא על סמך השליש הראשון - גם אחת המרגשות של השנים האחרונות. פשוט תראו לאן הוא הגיע בדירוג הרום-קום של כל הזמנים; גם זה לא רק אני.