כבר בדקות הראשונות שלו, בעצם כבר בסצנה הראשונה, "יונתן אגסי הציל את חיי" מתגלה כסרט מאוד לא אסתטי. זאת הסערה המושלמת: מצד אחד, גיבור סרטו התיעודי של תומר הימן ("מיסטר גאגא", "מי יאהב אותי עכשיו") הוא כוכב פורנו שמבלה רבות משעות הפנאי שלו במועדוני הגייז הפרועים ביותר של ברלין ומשלים הכנסה כנער ליווי; ומאותו צד, שני האוחזים במצלמה - הימן עצמו ועדי רייס - לא עושים שום מאמץ לייפייף את מציאות חייו. בהגדרה הכי קצרה, הסרט הזה מכוער. וזה אפילו לא איזה כיעור מהונדס היטב, נניח כמו סרט של אמיר קוסטוריצה; ניכר שזה פשוט מה שקורה כשאתה זורק מצלמה לתוך העולם של יונתן אגסי. איברי מין גבריים, אקטים מיניים מפורשים, הזרקת סמים, הזרקת סמים לאיברי מין גבריים, אקטים מיניים מפורשים בין גברים שהזריקו סמים לאיברי המין שלהם - יו ניים איט, המצלמות של הימן ורייס מתעדות את זה מקרוב, בצילום ידני לא מהוקצע, בצבעים שבבירור לא עברו שום ייפוי דיגיטלי.

במחצית הראשונה של "יונתן אגסי", מבקר הקולנוע שבי התקומם מול האנטי-אסתטיקה הזאת. בשנים האחרונות הורגלנו ביצירות דוקומנטריות שעבודת מצלמה בהן מתחרה או לפחות מזנבת בזו של הקולנוע העלילתי, והאינסטינקט שלי הוא לדפוק על השולחן ולהכריז שאין שום הצדקה לכך שיצירה של דוקומנטריסט מוכח ומחונן תיראה ככה בשנת 2018. אלא שבסרט הזה יש טריק מבני כמעט אכזרי: בהתחלה הוא קשה לצפייה, ואז הוא נעשה קשה לעיכול. כשזה קורה - והימן נותן לכמחצית מ-106 דקות המסך שלו לחלוף לפני שזה מתחיל לקרות - פתאום הכל נופל למקום ומייצר שלוש הצדקות בו זמנית: לכיעור, לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר שבו זכה הסרט בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ואולי יותר מכל לפרס העריכה שניתן באותו פסטיבל ל-20 האצבעות של טל רבינר ואלכס חוסיד.

הדיסוננס הגדול של "יונתן אגסי" הוא שבאותה מחצית ראשונה אנחנו מכירים צעיר ישראלי שאומר שוב ושוב, גם אם לא תמיד במילים מפורשות: הייתי נער דחוי והפורנו הציל אותי, הייתי ילד שאביו נטש אותו והיום אני מוצא נחמה בזרועותיהם של לקוחות משלמים מרוצים. כלומר, יונתן אגסי מוצג בתחילה - תיקון, מציג את עצמו בתחילה - כמי שעובד בשתיים מהתעשיות המושמצות ביותר על הפלנטה בלי להיות קורבן של שום דבר. הוא כוכב פורנו שנהנה מכל דקת מסך, הוא הזונה המאושרת (באחת הסצנות מסביר אגסי לאחותו מה ההבדל בין נער ליווי לזונה; היא לא משתכנעת, מסופקני אם אתם תשתכנעו). כשהגיבור עצמו מציג את הדברים ככה, אבל המצלמות מתעקשות לספר שהעולם הזה רחוק מלהיות גן העדן שהוא מתאר, נוצר - נו, דיסוננס.

זה נופל למקום בחבטה כשאנחנו מתחילים להיחשף לצדדים הפחות זוהרים בחייו של אגסי. לסיפורה של אמו, שסבלה מדיכאון קשה לאחר שנולד; לדמות של אביו, שנעלם זמן קצר אחר כך ("תמיד היית לבד", אומר האב לאגסי באחד מהמפגשים הקצרים שלהם בברלין. קשה לתאר את האפקט הרגשי של המשפט הזה כשמתברר שזה תיאור של אגסי כתינוק). בין הסמים למפגש המחודש עם האב הנעדר, בין השחיקה של סרטי הפורנו למציאות של מה שאגסי קורא "ליווי", המחצית השנייה של הסרט שנושא את שמו היא חוויית צפייה כמעט בלתי נסבלת.

בטריק מבני אכזרי שני, מה שמציב בראש המשפט האחרון את המילה "כמעט" הוא בדיוק הכיעור שכל כך בולט בדיסוננס שלו במחצית הראשונה. זה כמעט בלתי נמנע, כשחושבים על זה: אם במשך 50 ומשהו דקות מסך אתה חושב לעצמך "מה הוא מבסוט, תראו איזה גועל נפש", ואז מתברר שאולי בעצם הוא לא כל כך מבסוט ושאכן יש בזה מלא גועל נפש, דגש על הנפש - אז כאילו משומקום מגיעה התחושה הזאת שנוצרת רק מול יצירות שיודעות בדיוק מה הן רוצות מעצמן ומהקהל שלהן. זאת לא תחושה קלה, ובמקרה הזה קשה קצת להגדיר אותה כמתגמלת, אבל זה בדיוק מה שזה. מקרה מובהק של "הבנתי אותך".        

בלי לשפוט, בלי לרמות                

גילוי שנניח שהוא נאות, למרות שלגמרי חלה עליו התיישנות: אי אז בשנות ה-90, כשהתפרנסתי מלביים דברים במקום לכתוב מה דעתי על איך שאנשים אחרים מביימים אותם, טל רבינר הייתה העורכת המועדפת עליי לכל משימה שלא תהיה. אני לא בעמדה לשפוט אם המבנה של "יונתן אגסי" הוא תוצאת הראש המיוחד שלה או משהו שהימן בא איתו מהבית, אין לי מושג אם הוגדר מראש שהולכים על דיס-אסתטיקה או שזאת הכנת לימונדה מהלימונים שהיו, בוודאי שלא ידוע לי מה היה חלקו של העורך-השותף אלכס חוסיד בכל זה, אבל הפרס שקיבלו רבינר וחוסיד הוא פשוט פגיעה בול. "יונתן אגסי" היה יכול בקלות לגרום לך להתאהב ביונתן אגסי (או לרחם עליו, או לקנא בו) כבר בדקות הראשונות שלו, אבל כל מה שנבנה שם היה פשוט מתמוטט. העובדה שנוצר כאן חקר דמות של ממש, שהשורה התחתונה לגבי אגסי היה לגמרי בעיני המתבונן ואינה שיפוטית או מניפולטיבית - כלומר, אין עריכה לגמרי לא-מניפולטיבית, אבל זה כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע - זאת נוצה בכובע של הימן ועוד שתיים במגבעות של העורכים.

אי אפשר לסיים את הביקורת הזאת בלי מילה של אזהרה: בניגוד לרוב המוחלט של הסרטים שאיזושהי ועדה מגדירה כ"לצפייה מגיל 18 ומעלה", "יונתן אגסי הציל את חיי" הוא באמת-באמת סרט למבוגרים בלבד (לא במפתיע, מקורות יודע דבר מספרים שהצנזורה הייתה כפסע מלהגביל אותו מגיל 21). נדמה לי שזה נכון גם לגבי צופים צעירים שנמצאים איפשהו בשלב הגילוי העצמי-המיני, כי גישת הכל-האמת-בפרצוף של הימן עלולה להיות טו מאץ' ברגעים העדינים האלה. אבל לבגירים - מכל המגדרים וההעדפות, ובלבד שיש להם קיבה לחומרים האלה - אני ממליץ למקם את היצירה הדוקומנטרית הזאת גבוה מאוד ברשימת ה"צפה" שלהם. אין דברים כאלה. 

"יונתן אגסי הציל את חיי" מוצג בימים אלה בהקרנות טרום בכורה מיוחדות, כולל שיחה עם גיבורי הסרט יונתן אגסי ואנה לנגר והבמאי תומר הימן. הוא יוצג בהקרנות מסחריות ברשת בתי קולנוע לב החל ב-31.8. גרסת הסדרה של "יונתן אגסי" תשודר בחורף בערוץ 8 ב-HOT

כשכריסטופר נולאן פגש את סטנלי קובריק

2001 אודיסאה בחלל (יח``צ: יחסי ציבור MGM ,  יח"צ)
2001 אודיסאה בחלל | יח``צ: יחסי ציבור MGM , יח"צ

הסרט "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, אחת מיצירות המופת הגדולות של המדע הבדיוני בכל הזמנים, חוגג השנה עם 50 - עם עותק חדש שעבר שחזור קפדני בידי לא אחר מאשר הבמאי כריסטופר נולאן ("האביר האפל", "התחלה"). בשבת הקרובה (18.8, 20:30), במסגרת סדרת "יושבים בחושך עם תומר קמרלינג" בסינמטק הרצליה, יוקרן העותק החדש. לפניו יספר קמרלינג - מילים שלו - "לא רק את הסיפור המופלא על איך שהסרט הזה נוצר, אלא גם מה לעזאזל קורה בו". כרטיסים יש לכם כאן.