הארי הוא יועץ פוליטי. סאלי היא עיתונאית. אנחנו יודעים את זה כי התסריט של "כשהארי פגש את סאלי" מקדיש שורה אחת להגדרת התפקיד שלו ודיאלוג בן שש שורות לבחירת הקריירה שלה (היא: "עוד לא קרה לי כלום, לכן אני נוסעת לניו יורק". הוא: "כדי שמשהו יקרה לך?". היא: "כן". הוא: "כמו מה?". היא: "אני הולכת לבית ספר לעיתונות כדי להפוך לכתבת". הוא: "כדי שתוכלי לכתוב על דברים שקורים לאנשים אחרים?"). זה כל זמן המסך שמוקדש לנושא, בעצם לשני הנושאים. אין סצנת "הארי לחוץ בעיצומו של קמפיין", אין בדיחת "סאלי מראיינת מישהו שמעולם לא קרה לו כלום".

הוויתור על חייהם המקצועיים של גיבורי הסרט הוא כאילו עניין שולי, אבל למעשה הוא די מדהים מפני שהוא חלק מקונספציה: 95 דקות מסך, קו עלילה בודד עם שתי דמויות ראשיות מובהקות, ואין זכר לחייהן הפרטיים. האם הוריהם חיים? האם יש להם אחים או אחיות? מהם התחביבים שלהם? מכונת הכתיבה של נורה אפרון והמצלמה של רוב ריינר לא נכנסות לזה בכלל. גם על שתי דמויות המשנה הכמעט-יחידות, מארי וג'ס - בהתאמה קארי פישר וברונו קירבי, שניהם ז"ל - אנחנו לא יודעים כמעט כלום ולא רואים אותם עושים כמעט שום דבר. וזה לא חסר, לא מוזר ועל פי רוב לחלוטין לא מורגש - גם אני לא שמתי לב לזה באלוהים יודע כמה צפיות - מפני שזה לא הקטע של "כשהארי פגש את סאלי". הקטע שלו הוא גברים ונשים, ומה שקורה בו הן כמכלול והן פר-סצנה הוא פירוק לגורמים של היחסים בין המינים על כל הריינג' הקיים: היכרות ופרידה, ידידות ואהבה, אפלטוני ומיני. שום דבר אחר לא עבר דרך המסננת הצפופה של אפרון ז"ל וריינר יבדל"א, ובאורח פלא זה לא נראה מאולץ. בעצם, תקנו אותי אם אני טועה, זה בכלל לא נראה עד שמישהו ממש מסב את תשומת לבך לעניין הזה. 

"הארי וסאלי" בן 30 החודש, והוא עדיין הקומדיה הרומנטית המזוקקת ביותר שנעשתה אי פעם. כמעט מדריך, טקסט-בוק לפענוח מגדרי הדדי, וככזה קורה בו משהו שכמעט לא קרה עד אז ובטח לא מאז: הסרט מצליח לפנות במידה זהה לקהל הגברי ולקהל הנשי. לספק מענה לפנטזיות, לחרדות ולנוירוזות שלנו הקולקטיבי ושלכן הקולקטיבי, בניגוד לרוב המוחלט בהחלט של הקומדיות הרומנטיות שנעשו אחריו. בשניים-פלוס עשורים האחרונים נהפכה הקומדיה הרומנטית ההוליוודית לז'אנר שמטרגט במובהק נשים, וזה לא המקום לנסות להבין למה, אלא רק לעמוד על הפלא של "הארי וסאלי". על שלל פלאיו, כי הסרט הזה היה נס. הכוכבים הסתדרו כמו באחד מהאירועים האסטרונומיים האלה שמתרחשים רק פעם במחזור חיים.

גרם שמיים #1: נורה אפרון ורוב ריינר נפגשו לראשונה כבר ב-1984 ("או 85', אף פעם לא הצלחנו להיזכר", הטעימו השניים בראיון וידאו זוגי שהסב את תשומת לבי למה שחפרתי עליו בפתיח) כדי לדבר על פרויקט קולנועי משותף. התסריט נכתב לאורך ארבע-או-חמש השנים שחלפו מאז ועד שהמצלמות התחילו לעבוד, אבל בניגוד מוחלט למקובל בתעשיית הסרטים האמריקאית, זה לא קרה מפני ש"הארי וסאלי" שקע אל מה שנקרא Development hell, "גיהנום הפיתוח", המקום שאליו הולכים פרויקטים קולנועיים שפרנסי האולפנים לא סגורים עליהם. וזה בעיקר מפני ש, גרם שמיים #2: לא היה שום אולפן שיתערב או יפריע. "הארי וסאלי" היה הפקה צנועה (14.5 מיליון דולר) של "קאסל רוק", החברה של ריינר; חוזה ההפצה שנחתם עם "קולומביה", שלא ציפתה ליותר מדי מהסרט ובוודאי לא לכמעט-100 מיליון דולר שהוא גרף, היה יותר כמו זיכרון דברים של "אתם תצלמו, אנחנו נפיץ". זוכרים את הסצנה ב"ברטון פינק" שבה המפיק מתפלץ כי פינק התסריטאי גרם למנהל האולפן "לגלות עניין" בפרויקט שלהם? אז בקולומביה, השבח לאל, לא גילו עניין ונתנו לעסק להתבשל על פתילייה.

גרם שמיים #3: לפני שנורה אפרון נעשתה תסריטאית מצוינת, היא הייתה עיתונאית מצוינת. בהינתן משך הזמן שהיה לה לעבוד על "הארי וסאלי" היא עשתה את מה שהיא יודעת: תחקיר עומק. המרואיינים הראשונים שלה היו ריינר, אז גרוש טרי, והשותף היצירתי/ מפיק שלו אנדי שיינמן; באותו ראיון זוגי עם ריינר מדברת אפרון על סגנון החיים הרווקי שתיארו בפניה במונחים של "מחריד", ואילו שני הגברים מצדם היו כל כך הלומים מההלם שלה שהם אתגרו את אפרון לאמור "עכשיו תגידי לנו את משהו שידהים אותנו לגבי נשים". זה היה הרגע שבו הסרט הפך לטקסט-בוק, מפני שאפרון פשוט הלכה וראיינה את כל הגברים והנשים שהסכימו לדבר איתה, ביניהם זוגות ותיקים שהשיחות איתם הפכו לבסיס של רגעי "הזוגות" הבלתי נשכחים (אגב, הרעיון לשלב אותם בסרט גופא היה דווקא של ריינר. ולא, אלה לא זוגות אמיתיים, אלה שחקנים).

גרמי שמיים 4 ו-5 הם כוכבים של ממש, מג ראיין ובילי קריסטל, אלא שאף אחד מהם לא היה מובי-סטאר כשהעניין הזה התחיל. קריסטל היה סטנדאפיסט ו"ההוא מ'בועות'", פרודיית אופרות סבון מצליחה ומוצלחת, אלא שאנחנו מדברים על ימי טרום-קלוני, כשלהיות שם גדול בטלוויזיה עדיין נחשב יותר חיסרון מיתרון במעבר לקולנוע. לראיין מצדה זה היה תפקיד ראשי ראשון. מכיוון שכך, לאיש או לאישה מהם לא היו שיקולי תדמית מכריעים, נניח יחצ"ן שיגיד לראיין שאולי הרעיון שלה לזייף אורגזמה יפגע בה בהמשך הקריירה או איזה שיט כזה. וכן, זה היה רעיון שלה. התסריט המקורי כלל שיחה בנושא זיוף אורגזמות; ראיין הציעה להדגים וחשבה שזה חייב לקרות במקום ציבורי, מה שגרם לריינר לחשוב על "המעדנייה של כץ" במנהטן; ואילו קריסטל הגה את ההברקה השנייה הכי זכורה מאותה סצנה, תגובת ה"אני אקח את מה שהיא הזמינה", שריינר ליהק עבורה את אמו, אסטל.

הזכרתי קודם את הצירוף מקפיא הדם Development hell, אבל מה שקרה עם "הארי וסאלי" היה גן עדן של פיתוח. ריינר ראה את הדראפט הראשון של אפרון, ביקש שינויים ותוספות והלך לביים סרט בשם "אני והחבר'ה". כשהוא סיים חיכה לו דראפט שני והוא שוב ביקש כמה טוויקים שהמתינו לו עם שובו מבימוי סרט נוסף, אולי אתם מכירים, "הנסיכה הקסומה". כך אירע שבמאי בשיאו של אחד הרצפים הקולנועיים המופלאים אי פעם עבד עם אחת הכותבות המחוננות בכל הזמנים, כשלשניהם היה מספיק ביטחון עצמי ואגו מרוסן דיו כדי ללכת עם האינסטינקטים של שני הכוכבים שלהם, שמצדם עוד לא היו כוכבים בכלל והתאבדו על הפרויקט כמו שרק אנשים רעבים מתאבדים.

"כשהארי פגש את סאלי" הוא סרט אינטליגנטי לבגירים, דבר שכבר לא קורה כמעט בתעשיית הסרטים האמריקאית; הוא היה מבוסס-תחקיר, שזה כמעט מגוחך כשמדובר בקומדיה רומנטית; והוא הלך במכוון על היתרון והחיסרון המובנה בשני שחקנים שהיו הכל חוץ מבוננזות קופתיות מוכחות. הוסיפו ארבע (או חמש) שנות בישול על פתילייה והא לכם תחילתו של הסבר מתקבל על הדעת לאלכימיה שמאחורי אחת מהקומדיות הרומנטית הגדולות בכל הזמנים. האמת, רק בגלל "הרומן שלי עם אנני" אני לא מוסיף עכשיו "אם לא ה-".