ביפן עתידנית, לא בהכרח פוסט-אפוקליפטית אבל בפירוש דיסטופית, כל כלבי העיר הבדיונית מגאסאקי חוטפים שפעת כלבים ומגורשים לאי קטן שמשמש אתר השלכת פסולת. הגיבורים שלנו הם חברי להקת כלבים שמנסה לשרוד באי הזבל, אבל מי שבאמת מניע את העלילה הוא ילד בשם אטארי, קרוב משפחה של ראש העיר המושחת והבעלים של כלב שהוגלה אל האי. אטארי נחוש  למצוא אותו, והכלבים נדבקים בנחישות הזאת. בו בזמן, ילדה לבנה שלומדת במגאסאקי במסגרת חילופי סטודנטים מרימה את נס ההתקוממות העממית נגד הגליית הכלבים, שמתבררת כתגובה היסטרית ומיותרת לשפעת הניתנת לריפוי.     

זה פחות או יותר התקציר של "אי הכלבים", סרטו של ווס אנדרסון שנוצר באנימציית סטופ-מושן ומתהדר בקאסט-קול מהחלומות: אדוארד נורטון, בריאן קרנסטון, גרטה גרוויג, ביל מאריי, סקרלט ג'והנסון, טילדה סווינטון, ליב שרייבר וג'ף גולדבלום. כמתבקש מסרט של אנדרסון, "אי הכלבים" מציע לא רק צוות שחקנים פלאי אלא גם ובעיקר חוויה אסתטית מרשימה ומוקפדת; כלומר, כולנו יודעים את האמת על אנימציית סטופ מושן - הבה לא נלך סחור-סחור, היא מעצבנת ואף אחד לא באמת אוהב אותה - אבל אנדרסון מוציא את המקסימום מהטכניקה ומציג דמויות כלבים שהן אנטי-תזה מושלמת לגישה הדיסנית (ולמען האמת לרוב המוחלט של הכלבים ברוב המוחלט של הסרטים: בראש ובראשונה, הם לא חמודים. הם מטונפים וחולים). רק דבר אחד שוכח אנדרסון להציג, אבל דבר שיש לו חשיבות מסוימת: סיבה.

למה הסרט הזה מתרחש ביפן? מה הקטע עם "מגאסאקי", שם שאנדרסון מן הסתם יודע שמהדהד את נגסאקי אבל לא עושה עם זה כלום? למה הוא לא הוסיף כתוביות לרוב הדיאלוגים ביפנית, אבל מצד שני כן שילב בכמה וכמה הזדמנויות וסצנות מתרגמים סימולטניים בקושי-קשורים? למה הדפני ליף של הסיפור הזה היא דווקא לבנה (וחמור מזה, ג'ינג'ית)? מה נסגר, ווס?    

את התשובות אפשר למצוא לכאורה בהודעה לעיתונות מטעמו של אנדרסון, שמדבר על "אי הכלבים" כמחווה למורשתו הקולנועית של הבמאי היפני הנהדר אקירה קורוסוואה ("רשומון", "שבעת הסמוראים"): "קורוסאווה וצוות הכותבים שלו עבדו ביחד כדי ליצור את סיפוריו ולעצב את התסריטים שבהמשך ביים", מצוטט אנדרסון בתיק העיתונות הרשמי. "אלמנט זה נפוץ בקולנוע האיטלקי: סרטים שנכתבים בחדרי כתיבה, כמו תכנית טלוויזיה. ניסינו לעשות גרסה שלנו לכך. רצינו לעשות סרט עתידני שיש בו מספר כלבי אלפא, ורצינו שהם יחיו בארץ של פסולת. המיקום של הסרט ביפן הגיע אך ורק בגלל הקולנוע היפני. אנחנו אוהבים את יפן, ורצינו לעשות משהו שמושפע מהקולנוע שקיים שם. אז יצא לנו סרט שמערבב סרטים על כלבים וסרט יפני ביחד".

זה בסדר, אתם יכולים לקרוא את זה שוב. אני אמתין. סיימתם? אז עכשיו כולם ביחד: מה. מה, אפילו בלי סימן שאלה, זה אומר, ושוב בלי סימן שאלה כי אין מספיק בעולם הזה. אני אוהב את קורוסוואה אז עשיתי סרט במסורת איטלקית על כלבים עתידניים בזבל??????????????? (אתם רואים, אמרתי לכם, אזלו).

אי הכלבים, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
אין מספיק סימני שאלה בעולם | צילום: יחסי ציבור

מעולם לא הייתי מעריץ גדול של אנדרסון. אני חושב ש"גרנד הוטל בודפשט" הוא סרט אדיר, בורדר-ליין יצירת מופת, אבל שום דבר אחר בפילמוגרפיה של הבמאי בן ה-49 לא הצליח באמת לגעת בי. דגש על לגעת: כמו לא מעט במאים שהולכים במודע ובמכוון על עיצוב נוכח מאוד, שסרטיהם מתקיימים במעין היפר-מציאות ויזואלית ומכאן שיש בהם משהו מנוכר מעצם ההגדרה, כך גם אנדרסון נוטה להרשים אותי אבל להשאיר אותי קר. אפילו עקר הייתי אומר, ומוסיף שמבחינה רגשית, כי אני יכול לראות מכאן את החיוכים האלה.

עכשיו, תראו: אם יש דבר שאני אוהב יותר מסרטים, זה כלבים. אוהב במובן של חייב לדבר עם כל כלב שאני פוגש, במובן של עדיין עולה מדי פעם לקבר של הכלב הראשון שלי שנפרד ממני כבר לפני שבע שנים, אוהב במובן שמספיק להראות לי כלב בסרט ואני כבר ממלמל "הייתי שלך ב'הוף'". "אי הכלבים" אולי לא דחה אותי כמו יצירות מנוכרות אחרות, וכנראה עצבן אותי פחות מרוב הסרטים הלגמרי לא מנומקים שראיתי בחיי, אבל זה סרט על כלבים שלא עשה לי כלום מבחינה רגשית - לא לרגע, לא לשנייה, לא לאחד חלקי 24 של השנייה. זאת תוצאה בלתי נמנעת של כל האמור לעיל, ותכלס זה גם די צפוי כשמדובר באנדרסון, אבל ראבק. לסרט על כלבים נטושים מותר להיות הכל - אשכרה הכל - חוץ מלא מרגש בשיט.

אי הכלבים, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
לסרט על כלבים נטושים מותר להיות הכל - חוץ מקר רגשית | צילום: יחסי ציבור

בינתיים אני קורא ושומע שאנדרסון אוכל חרא בענייני ייצוג. יש יפנים (בעיקר יפנים-אמריקאים) שטוענים שהוא לגמרי לא מבין את התרבות שלהם; יש אנשים שמתרעמים על מה שנקרא מוטיב "המושיע הלבן" (ובמקרה הזה, כאמור, אפילו ג'ינג'י) דווקא בסרט שמתרחש כולו ביפן; אפילו על העובדה שהכלבות המעטות ב"אי הכלבים" נראות מטופחות יותר מהכלבים כבר שמעתי טענות שמסתכמות ב"סטריאוטיפים סקסיסטיים". טוב, אמרתי את זה בעבר והנה אני אומר את זה שוב: ייצוג לא מעניין אותי, קורקטיות פוליטית מצחיקה אותי והטענה שסרטים צריכים ליישר קו עם אג'נדות חברתיות באשר הן ממש מדאיגה אותי. "אי הכלבים" הוא סרט בינוני כי כל מה שיש לו להציע זה ויזואליה נחמדה. הוא קר, הוא לא מנומק, ורוב הזמן הוא פשוט משעמם. כל השאר לא קשור, אבל יש מידה מסוימת של צדק פואטי בכך שמלאי של טענות כל כך תלושות מתלבש דווקא על הסרט התמוה הזה.