קוקו, אתה לא גיבור

ארז טל - מה, איפה כתוב שביקורת על הסרט החדש של פיקסאר לא יכולה להתחיל במילים "ארז טל" - סיפר לי פעם שבבואו להיסגר על קונספט, לא משנה של מה, הוא מוציא את עצמו מדעתו בשאלות "למה". נניח, במקרה של תכנית טלוויזיה, למה דווקא אלה המנחים ולמה דווקא זה האורך ולמה דווקא שידור חי או מוקלט ולמה ולמה ולמה. זה הדהד לי בראש כשכותרות הסיום של "קוקו" רצו לי מול העיניים, כי אם יש כשל מובנה בסרטם של לי אונקריץ' ואדריאן מולינה - כל כך מובנה שנזרקתי החוצה מהסרט כבר באירוע המחולל-מכונן שלו, וברמה הרגשית לא מצאתי מעולם את דרכי בחזרה - אז זאת בדיוק התחושה שהכל קורה סתם כי הוא קורה. בלי אף תשובה לאף שאלת למה.

גיבורנו הוא ילד בשם מיגל (אנתוני גונזלס בגרסה האנגלית) שבמשפחתו חל איסור בן דורות על האזנה, נגינה או חלילה יצירה של מוזיקה - עניין של חשבון היסטורי עם אבי סבתו של מיגל, מוזיקאי שנטש את המשפחה לטובת האמנות שלו ופשוט נעלם מעל פני האדמה. אבל מיגל עצמו הוא מוזיקאי בעל כישרון טבעי נדיר, ועתיד בעסק המשפחתי לייצור נעליים נשמע לו כמו שחיים שלמים במפעל נעליים במקסיקו נשמעים לכם, אז ב"יום המתים" הוא מחליט לנגן בגיטרה מול קהל ויהי מה. עכשיו מגיע האירוע המחולל שהזכרתי: רגע לפני שמיגל יקבל או לא יקבל את הצ'אנס שלו לזרוח, הוא מוצא את עצמו בארץ המתים - לא גן עדן אבל גם לא גיהינום שכל תושביו מנוחתם עדן. כאן הסרט מתחיל, ומבחינתי כאן הוא גם הסתיים, כי שום דבר בתסריט של "קוקו" לא מסביר לנו למה. אם יש לאדם חי אפשרות לעבור לארץ המתים, למה זה קורה אך ורק למיגל? ואם כבר רק למיגל, אז למה בסיטואציה המסוימת שבה זה קורה? ומעל לכל, למה התשוקה למוזיקה קשורה בכלל למוטיב המרכזי השני של הסרט, קרי המוות וספציפית האופן שבו אנחנו זוכרים את המתים?

תראו, יש ל"קוקו" לא מעט מעלות. ראשית, האנימציה מייצרת כאן שתיים מהדמויות האנושיות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של פיקסאר, אולי המוצלחות שלה אי פעם - זו של מיגל וזו של קוקו, אם סבתו. פנים אנושיות הוכיחו את עצמן שוב ושוב כמכשלה הגדולה ביותר של אנימציית המחשב, הן בסרטים מונפשים והן בסרטי לייב אקשן, ומה שהאמנים של פיקסאר הצליחו לעשות כאן עם הילד והקשישה הוא לא פחות ממופלא. עוד ברשימת הנכסים של הסרט אפשר למנות לא מעט בדיחות מצחיקות-בקול-רם (לצד פאנצ'ים מפוקששים לחלוטין, אבל עדיין), ואת דמותו של הקטור (גאל גרסיה ברנאל), המדריך של מיגל בארץ המתים וממש גיבור טראגי - כפי שאנחנו מבינים מהר מאוד, אבל לא באמת, כי סיפורו מתגלה במלואו רק הרחק במורד העלילה. גם הרול-מודל של מיגל, הזמר ארנסטו דה לה קרוז (בנג'מין בראט), הוא נוכח-נפקד שתפקידו בסיפור מפוענח סופית רק בישורת האחרונה, אבל הארכיטיפ הזה של זמר לטיני הוא פרודיה מוצלחת מאוד לכשעצמה. 

מצד שני, או שזה כבר שלישי, זה לא שהתחושה של שרירותיות היא הכשל היחיד כאן. רחוק מזה. ראשית, כסרט שלא רק עוסק במוזיקה אלא גם כולל מספר לא מבוטל של נאמברים מוזיקליים, מבאס שהשירים בו נמצאים על ספקטרום מאוד ספציפי: לא משהו/ מתאמץ מדי להביא את אוסקר השיר הטוב ביותר/חמוד אבל בלתי זכיר. שנית, וזאת כבר שערורייה רבתי, לצד ההישג בעיצוב הדמויות האנושיות אין כאן טיפת מעוף בהיבטים האחרים של העשייה הקולנועית בכלל והאנימציה בפרט. כלומר כן, עיר המתים מעוצבת נחמד וצבעוני ומאוד מקסיקני, אבל פחות או יותר זהו. אחרון ולא חביב - וגם מוזר, כי היתרון בתסריט שנוטה לשרירותיות הוא שלפחות יש לו אינספור הזדמנויות להפתיע - אפשר לראות מקילומטר את כל ההתפתחויות העלילתיות המשמעויות. רבאק, האם אפילו קראו לזה "קוקו" כדי לוודא שגם את סצנת הקליימקס הרגשי נוכל לזהות עוד מהבית.

בלי לחשוף כמובן את טבעה של הסצנה המדוברת, הנה משהו שאתם צריכים לדעת עליי אם מערכת היחסים בינינו עומדת להתפתח: אני בוכה בסרטים בקלות לא אופיינית לבני מגדרי. זה נכון באופן גורף, ואקסטרה נכון כשמדובר באחד מהשניים (ובוודאי בשני השניים): כלבים ויחסי בת-אב. עכשיו, ראו זה קטע: בן הלוויה הצמוד של מיגל הוא כלב רחוב (כמובן וכראוי מסוג מקסיקני חסר שיער), הקליימקס המדובר נוגע ישירות לעניינים שבין אדם לבתו, ואף אחד מהנ"ל לא גרם לי אפילו למשוך בחוטמי. בין השרירותיות להיעדר המעוף הסיפורי והוויזואלי, בין השירים המתאמצים לסצנות הצפויות, "קוקו" היה לי חוויית צפייה של דופק אפס רגשי. לא רע, אבל גם לא מזיז.

אני קורא את עצמי לאחור ומזהה סתירה לכאורה בין השורה התחתונה - או, נו, העליונה - לגוף הביקורת, שאין בו הצדקה של ממש לחצי הכוכב שמעבר לשלושה. ובכן, גם זה משהו שאתם צריכים לדעת עליי לפני שנפתח איזושהי אינטימיות: אני מאמין גדול בשיטת הדירוג של מדריך הסרטים המיתולוגי "האליוול", שכל הקטע בדירוג היה מדד של "ערך בידורי" (entertainment value). המדד הזה הוא הדרך היחידה שאני מכיר לאזן את טעמו האישי של המבקר עם האפקט של סרט נתון על קהל, ובהינתן העיניים האדומות ומחיאות הכפיים הלא סוערות אך בהחלט נוכחות והרשמים של בת הכמעט-12 שלי - "זה היה ממש יפה" - אותה מחצית כוכב רשומה בדיוק על שמו של אותו ערך מוסף בידורי.

באותו עניין, הרהורון לסיום: "קוקו" עוסק במשפחה שנוטה להחלטות היסטריות ואובר-דרמטיות, והוא מספר את סיפורה באמצעות עלילה צפויה ולגמרי נטולת לוגיקה פנימית שנוטה לצ'יזיות רומנטית, ספיריטואלית ומוזיקלית. האם במסגרת המחווה הזאת לתרבות המקסיקנית הייתה כאן החלטה מודעת של קברינטי פיקסאר (אהמ אהמ ג'ון לאסטר) לייצר טלנובלה? כי אם כן, אז ממש הצליח להם: "קוקו" הוא לגמרי טלנובלה מצוירת של 109 דקות.

 mako תרבות בפייסבוק

• פיקסאר
• קוקו