"מרדף חצות" בן 30. הוא יצא בקיץ 1988 כפרויקט מחמד של שני גברים: הבמאי מרטין ברסט, שרכב על גל ההצלחה של "השוטר מבברלי הילס", ורוברט דה נירו, שאחרי רצף של תפקידים רציניים בסרטים רציניים - האחרון שבהם "הבלתי משוחדים" - ביקש לנסות את כוחו בקומדיה. בתחילה הוא שם עין על "ביג", אבל ב"פוקס" העדיפו לרווחת כולנו את טום הנקס, ודה נירו הלך להצעה הבאה. זה היה תסריט לסרט אקשן קומי מאת ג'ורג' גאלו, לא שם גדול בהוליווד, אבל ברסט האמין בו והאמין גם שהתפקיד הראשי תפור על דה נירו.

התסריט של גאלו סיפר על ג'ק וולש, שוטר לשעבר שהוגלה משיקגו לאחר שסירב לקבל שוחד מהגנגסטר הכי גדול בעיר ועכשיו מתפרנס בדוחק בלוס אנג'לס כציד אדם של שירות שחרור בערבות. וולש רגיל לצוד קרימינלים בשקל, אבל יום אחד פונה אליו הבוס עם הצעה של פעם בחיים: מצוד אחר ג'ונתן "הדוכס" מרדוכס, שגנב 15 מיליון דולר ממאפיונר, תרם אותם לצדקה ונעלם לאחר ששוחרר בערבות. וולש דורש סכום חסר תקדים שיהפוך את הג'וב הזה לאחרון שלו בביזנס, מאתר בקלות את מרדוכס בניו יורק ומתחיל איתו במסע חזור לאל.איי. אלא שגם המאפיה והאף.בי.איי בעקבות "הדוכס", כך שהמסע הופך מהר מאוד למרדף שבו וולש ומרדוכס הם הצד הנמלט. 

התסריט של גאלו היה ברומאנס מובהק. עשורים לפני שהמונח הומצא, ככה תיאר התסריטאי את "מרדף חצות" עם יציאתו: "במובנים רבים זה סיפור אהבה. הם נפגשים ולא סובלים זה את זה מהשנייה הראשונה, אבל עם הזמן לומדים לכבד אחד את השני וזה מוביל לרגשות עמוקים יותר. שני הגברים מבינים שלמרות ההבדלים ביניהם, יש להם הגדרה משותפת של טוב ורע. מתגובות של הקהל אני מבין שגם אלמנט המסע מרגיש נכון. כל מי שיצא אי פעם לדרכים יודע שכשדברים משתבשים, מבוגרים יכולים להתנהג כמו ילדים".

זה תיאור מדויק להפליא. וולש (דה נירו) הוא מופת של ציניות ומרדוכס (צ'רלס גרודין) הוא אידיאליסט מושלם, אבל ברוד טריפ שלהם יוצאים מהם בעיקר שני ילדים. לראיה, "אתה שיקרת לי ראשון!" הוא שורת הפתיחה של הוויכוח הכי מצחיק שלהם, הלוך-חזור של "הכל עובר עליך" של גדולים. בעצם תיקון, של ילדים מגודלים כמו שרק גברים יודעים להיות.

את "מרדף חצות" ראיתי עם יציאתו והתאהבתי בו לגמרי. הוא הפך לאחד מהסרטים האלה שציפיתי בהם שוב ושוב עד שקלטת ה-VHS נשחקה ואז מחדש עד שהדי.וי.די נשרט. אני מכיר אותו בעל פה ברמת המשפט, השוט, הקאט והניואנס, אבל עברו לפחות עשר שנים מאז שצפיתי בו בשלמותו בפעם האחרונה. עד לפני כשבועיים, כשהזדמן לי לראות אותו על מסך גדול, בעותק פילם עם שריטות כמו פעם. בעצם מה "הזדמן לי": עשיתי שמינייה באוויר כדי שייצא לי להרצות עליו.

באולם היו משהו כמו 30 אנשים. חלקם צפו בסרט בעבר, לאחרים זאת הייתה היכרות ראשונה. והסרט עבד על כולם, עבד כמו קסם, עבד עד כדי כך שאנשים באו ללחוץ לי את היד ולהגיד תודה כאילו זה אני ביימתי.

כל שנות ההיכרות שלי עם "מרדף חצות", כל הציטוטים שאני גונב ממנו כבר שנים - שום דבר לא הכין אותי לחוויה של צפייה בסרט הזה היום, במה שנקרא האקלים הנוכחי. "כבר לא עושים אותם ככה", אומרים האמריקאים, ולפעמים יש ל"ככה" הזה כל כך הרבה מובנים.

עכשיו ברגש

"מרדף חצות" הוא בידור אינטליגנטי למבוגרים, שזה דבר אחד שכבר לא עושים. טינאייג'רים היו קהל היעד החשוב ביותר של הוליווד גם ב-1988, אבל הפקות גדולות שמצד אחד מיועדות למבוגרים ומצד שני לא מכוונות לאוסקר עוד היו חלק בלתי נפרד מהלו"ז שלה. בשנים האחרונות התחדדה ההפרדה: הפקות ענק למחוצ'קנים, פרטנזיות אוסקר לבגירים. "סרט אקשן קומי למבוגרים"? יותר סביר לשמוע היום בהוליווד מישהו שמבקש פחות כסף.  

"מרדף חצות" הוא גם סרט אקשן שיותר ממחציתו דיבורים, פיתוח דמויות, פיתוח קונפליקטים. גם את זה כבר לא עושים, כנגזרת מסוגיית קהל היעד וגם מפני שהוליווד משדרת פחד עצום מלשעמם. מצד אחד היא ממשיכה לעשות סרטים ארוכים מדי; מצד שני היא מפוצצת אותם בהתרחשויות, כאילו שאם תחזור הביתה משעתיים וחצי של טו מאץ' זה יהיה בהגדרה עדיף משעתיים של קצב הליכה.

"מרדף חצות" הוא גם סרט של גברים, על גברים ולגברים, ואת זה הוליווד כבר לא עושה בכלל. תוך כדי הקלדה אני מציץ עכשיו בשלל רשימות "סרטי הגברים הכי גדולים שנעשו"; אם ב-1988 מוצאים לצד "מרדף חצות" גם את "מת לחיות", הרי שבשנים האחרונות צריך פינצטה כדי ללקט אותם. ואם כבר עושים אותם, כמו במקרה הזכור לטוב של "לוגאן: וולברין", אז ברור שיהיה שם תפקיד מרכזי של ילדונת שיודעת להרביץ כדי ללחוץ בבת אחת על כל הכפתורים הנכונים של קהל היעד העדכני. שלא תבינו, "לוגאן" אדיר והילדה מצוינת, אבל זה רק מחזק את הטענה: כבר לא עושים סרטי גברים. לא ככה.

ב"מרדף חצות" יש סצנה קצרה אחת שבה אנחנו מכירים את גרושתו ובתו של ג'ק וולש. אלו הנשים היחידות בסרט כולו, זה הרגע היחיד שלהן בו, והוא מרגש ביחס הפוך לאורכו. אבל בכל הנוגע לאפקט הרגשי של "מרדף חצות", הוא נובע בראש ובראשונה מהאינטימיות הנהדרת שנוצרת בין וולש ומרדוכס (אינטימיות שבבירור מתחילה בין דה נירו לגרודין, שהועדף באודישנים על פני רובין וויליאמס בדיוק בגלל סעיף הכימיה עם דה נירו).  ולטעמי, האינטימיות הזאת לעולם לא הייתה נוצרת אם הסרט הזה לא היה מועדון גברים סגור. אני יודע, זה לא נשמע טוב לאוזניים מ-2018. אבל הפה שלי הוא מ-1974, וממילא אני לא מתכוון לזה כמו שאתן חושבות.

תראו, זה לא מקרה שבסרטי האחווה הגברית לגווניהם השונים - שטותניקיים כמו "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", עצובים כמו "קאובוי של חצות" או רגשניים כמו "תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת" - יש תמיד רגע חשוף אחד. רגע שבו גבר מתנקה מכל הבולשיט ומרשה לעצמו להיות אמיתי, תמיד בנוכחות של גבר שגם הוא אמיתי באותו רגע. זוכרים את הווידוי של ברוס וויליס כג'ון מקליין על זה שאשתו היא הדבר הכי טוב שקרה לו, ואיך "אלף פעם היא שמעה אותי אומר 'אני אוהב אותך', אבל היא מעולם לא שמעה אותי אומר 'סליחה'"? אז לא במקרה הוא אומר את זה לשוטר שחור בשם פאוול ולא לאישה לבנה בשם הולי. ברור שאפשר היה להחליט שמקליין פשוט יגיד את זה לאשתו, אבל אז היינו מקבלים עוד דיאלוג שמאלצי זניח בינו לבינה במקום לב רגשי אמיתי באמצע סרט שבאנו לראות כי יורים בו במלא דברים.

זה בדיוק מה שרק סרטים של גברים על גברים יודעים לעשות: לאוורר את הרגשות שאנחנו כל כך מאולפים להסוות, ולא כי יש בסביבה איזה מישהי שמבלבלת אותנו. סתם כי הם שם וצריכים לראות קצת אור שמש.

מי גרב

סטיבן ספילברג אמר לפני שבוע שהוא לא מתנגד לרעיון של סרט אינדיאנה ג'ונס נשי, או אינדיאנית ג'ונס, או "אינדיאנה ג'ואן" כלשונו. ובכן, אני כן מתנגד לרעיון הזה, ואת הטיעון שלי היטיבה לנסח הדמות של ג'ון גודמן בפרק השני של "רוזאן" המחודשת: "ממתי גברי זאת קללה?".

הוליווד נמצאת כיום בעיצומו של תיקון. זה תיקון ראוי ורצוי, אבל יש הבדל גדול בין ייצוג נשים למחיקה של כל מה שמריח מגבריות. הריח הזה, גם אם הוא של גרביים, זה חלק ממה שאנחנו. ואנחנו, שני המגדרים הביולוגיים, לא רק שווים אלא גם מאוד שונים. חלק מהביטוי של זה בקולנוע יכול וצריך להיות סרטים של גברים לגברים וסרטים של נשים לנשים, כי אין שום בעיה במובלעת מגדרית כשהיא משרתת את היצירה. אבל מה בדיוק עשינו בזה שלקחנו סרט גברים כמו "אינדיאנה ג'ונס" (או, במקרה שכבר אשכרה ראינו, "מכסחי השדים") לסרט נשים? זה מריח מציניות, מניסיון לאכול את המותג ולהשאיר אותו שלם - הנה, נצמדנו להצלחה מוכחת אבל עשינו אותה נכונה לעכשיו. אם הוליווד באמת מאמינה בסרטי אקשן לנשים, קדימה - שתכתוב ותפיק ותביים אותם מאפס. הרי זה עבד נפלא ב"וונדר וומן", סרט שהרבה מקסמו נובע מהקול הנשי האותנטי שלו. המרה מגדרית זה פיתרון קל מדי, מגוחך מדי, ובנקודה הזאת בזמן גם מגביר את התחושה הלא נעימה שנוסחה בקאמבק של "רוזאן".

סרטים הם רק סרטים, אבל בין הדיבורים המעורפלים על "אינדיאנה ג'ואן" ל"אושן 8" שתכף מגיע עם צוות כל-נשי, יש תחושה שגבריות באמת נעשתה מילה גסה. בוודאי כשמדובר בגברים סטרייטים לבנים, שלכאורה אמורים עכשיו לפנות את הבמה - לרבות במת הסאונד - לטובת כל קבוצה אתנו-מגדרית אחרת. ושוב, זה לא שיש לי משהו נגד אקשן בכיכוב נשים - למעשה נדמה לי שאני המבקר היחיד בתבל שלא תיעב את "טומב ריידר" החדש - אלא שיש לי משהו בעד סרטי גברים.

"מרדף חצות" הוא יצירת מופת קטנה. ג'ורג' גאלו כתב תסריט מושלם שמבוצע באופן מושלם בידי אנסמבל מושלם - לא רק דה נירו וגרודין אלא גם דניס פארינה בתפקיד הגנגסטר, ג'ו פנטוליאנו בתפקיד המשחרר בערבות ויפת קוטו כאיש האף.בי.איי בעל השם הבלתי נשכח אלונזו מוזלי. העובדה שמרטין ברסט רקח מכל זה את אחד מסרטי הדרך המקסימים שנעשו אי פעם, פיל גוד מובי שאין דברים כאלה, קומדיה עילאית שכל-כולה ניואנסים - זה לא מנותק מהעובדה ש"מרדף חצות" היה אופרציה כל-גברית (לרבות הצלם דונלד תורין, ולא פחות משלושה עורכים זכרים). חלק מזה נבע מעיוות שגם הוא מתחיל לעבור תיקון (זוכרים את נאום האוסקר של פרנסס מקדורמנד?), אבל הוליווד צריכה לשאוף למצב של פיפטי-פיפטי ברשימת המועסקים ובשכר של התעשייה כולה, לא של ייצוג הולם בכל סרט נתון ולא של תקיעת דגל נשי עקרונית בכל טריטוריית תוכן קולנועי גברית. כי לא יעזור כלום: יש סרטים שדורשים פריזמה נשית, ואחרים דורשים גברים שיודעים להסתכל בלבן של הגרביים.

תראו, ייצוג הולם חייב להיות ייצוג לכל. זה מוטמע בהגדרה. כמו שיש מקום לסרטים פמיניסטיים ולסרטי גאווה ולסרטי גאווה שחורה, ככה יש מקום לקולנוע שמייצג גבריות לא מתנצלת. הגבריות של "הטוב הרע והמכוער" ושל "הסנדק", של "כלבי אשמורת" ושל "האחים בלוז", של "12 המושבעים" ושל "מרדף חצות". הרי זאת לא רשימה של שרידים ארכיאולוגיים, של עולם ישן עדי יסוד נחריבה: אלו יצירות מופת, כל אחת בדרכה, שלא היו נעשות או נעשות אחרת לגמרי אילו מישהו נופף מעליהן בחרב הייצוג. אם זה מוסכם על כולנו, אז בואו נסכים גם שאפילו ב-2018 אסור ש"גברי" תהיה קללה.