באביב 2001 נכנס טל בורשטיין, אז כדורסלן בתחילת הקריירה המקצוענית שלו, ללבבות הקולקטיביים של אוהדי הספורט בישראל. זה קרה ברגע מזוקק אחד, במשחק הגמר האירופי של מכבי תל אביב נגד פנאתינייקוס בפריז: בורשטיין חטף כדור, מסר אותו לאריאל מקדונלד, קיבל אותו בחזרה בהתקפה מתפרצת ועלה להטבעה. את הדאנק האדיר הזה הוא סיים בשאגה ספונטנית שהיא-היא הרגע הזכור מהמעמד ההוא, ה"הנני כאן" של כישרון צעיר שמקבל הזדמנות להראות מה הוא יודע ולוקח אותה בשתי ידיים וטבעת.

מאז שצפיתי בו, הסרט הישראלי החדש "אנשים שהם לא אני" מזכיר לי את הדאנק ההוא ואת השאגה ההיא יותר מכל דימוי אחר. החוצפה שבעצם המהלך, התחושה שזה לא רק הקהל שמגלה כישרון חדש אלא גם כישרון שמגלה את עצמו, אולי אפילו מפתיע את עצמו – אצלי בראש זה בדיוק אותו סיפור. הדס בן ארויה, יוצרת הסרט, חטפה כדור ויצאה למתפרצת וסיימה עם דאנק מרהיב ושאגת ה"הנני כאן" הכי רעננה והכי אותנטית שנשמעה במגרש הקולנועי שלנו מאז לא זוכר מתי.

ג'וי זה ג'וי 

ג'וי (בן ארויה) היא בחורה תל אביבית מגניבה-אבודה שנשארת לבד לפחות משתי בחינות: סיפור האהבה שלה הסתיים, והדירה שלה התרוקנה מהשותף שאיכלס את מחציתה. לתוך החלל הראשון נכנס ניר (יונתן בר-אור), היפסטר-דושבג מלא בעצמו עד קצה גבול הקיבולת; לעמדת השותף מנסה להיכנס אורן (מאיר טולדנו), אבל במקום פתרון דיור הוא מוצא אצל ג'וי מזור מיני. אלא שבין ניר לאורן, הבעיה האמיתית של ג'וי היא יונתן (נצר חריט), האקס שהיא לא מצליחה לשחרר, או ליתר דיוק - שלא מצליח להשתחרר ממנה.

"אנשים" הוא מהסרטים האלה שפחות מגוללים סיפור ויותר מציגים תמונת מצב – ובמקרה הזה, לא רק תמונה של בחורה צעירה במשבר, אלא גם של דור שלם בבלבלה. לאו דווקא במובן של יומרה לייצג את הדור הזה; בתיק העיתונות של הסרט מציינת בן ארויה שאכן הייתה מידה של יומרה כזאת, אבל בסרט אין טיפה מהכובד המובנה בדרך כלל בסיפורים שמייצגים דברים. להפך - התחושה היא של מקרה פרטי אותנטי שפשוט יכול לקרות רק כאן ועכשיו. רק בדור ה-Y, רק בתל אביב, רק בדקה ל-2017. איכשהו זה נעשה ברור ונוכח כבר בשוט השני, שבו ג'וי פשוט הולכת בשדרות בן ציון עם האוזניות שלה וזה נראה כל כך נכון לעכשיו שאין דברים כאלה (בהזדמנות זו: מידן ארמה צריך לקבל צל"ש על הצילום. לסרט הזה יש לוק שעולה משמעותית על סכום תקציבו).

תראו, אני בא בימים. חוויית הצפייה ב"אנשים" היא עבורי סדרה שלמה של רגעי וואלה: וואלה, זה כל כך מסביר לי את ההיפסטרים הצעירים האלה שמעוררים בי שילוב קבוע של תימהון מוחלט, בוז קל וקנאה עזה. וואלה, זה כל כך מזכיר לי את עצמי בגיל 25. ובעיקר וואלה, שלהי העשור השני של המאה ה-21 נראים כמו חרא של תקופה לחפש את עצמך.

מראים לנו שיש סקס אחר

אל תטעו, "אנשים שהם לא אני" אינו סרט מדכא. הוא מצחיק מאוד וסקסי מאוד, ואם כבר מדברים, המין בו אמנם נראה ריקני, אבל לא במובן הזול של המילה - ובוודאי שלא במובן הקורבני. ג'וי עושה סקס מזדמן כדי למלא חלל שלא ניתן למלא, כמו שאנשים מסוימים אוכלים בלילה מול המקרר, לא כדי למצוא לעצמה הצדקה קיומית או לפתור איזה אישיו עמוק של ביטחון עצמי. היא בחורה מודעת וחזקה, עמוק בפנים גם רומנטיקנית חסרת תקנה, שאיתרע מזלה ללכת לאיבוד זוגי ונפשי בתקופה חפה מרומנטיקה. חפה מאותנטיות – מילה שאני משתמש בה כאן בפעם השלישית, מפני שהקסם הכי גדול שעושה בן ארויה הוא לומר משהו אותנטי (רביעית ואחרונה, נשבע) על דור שבו אפליקציות סלולריות משמשות תחליף לאינטראקציות אנושיות. פוסט-אמת, גרסת הבחורה הרווקה.

האם אנשים בגילן של בן ארויה ובת דמותה ימצאו את עצמם ב"אנשים שהם לא אני"? ממרום גילי אני משוכנע שהתשובה היא כן. זה פועל יוצא של המילה שנשבעתי לא להשתמש בה שוב, וגם של הטוטאלית של הבמאית-מפיקה-כותבת-כוכבת, שמפשיטה את עצמה אינטלקטואלית ופיזית למקומות שפשוט אי אפשר לזייף בהם, כי כל זיוף יצרח מקילומטרים. שמעתי כמה השוואות בין הסרט הזה לסדרה "בנות" ובין בן ארויה ללינה דנהאם; מעולם לא ראיתי פרק של "בנות", אבל עצם ההשוואה לסדרת טלוויזיה מפחיתה בעיניי מערכה של היוצרת הזאת ושל היצירה הזאת. אם כבר השוואות, אז הליגה שבן ארויה משחקת בה היא זאת של קסבייה דולן, הבמאי-כותב-שחקן (והעדיין מאוד צעיר, בן 27) של "הרגתי את אימא שלי" ו"מאמי". ואתם יודעים מה? אם "אנשים שהם לא אני" מפסיד ל"הרגתי את אימא שלי" כסרט ביכורים, זה על חודו של סל ובהארכה.

הדס בן ארויה הלכה לעשות סרט גמר באוניברסיטת תל אביב, ובתרחיש חריג מאוד – הדוגמה הכי זכורה בהיסטוריה הקולנועית המקומית היא "אוונטי פופולו" – מצאה את עצמה מביימת פיצ'ר. זאת חטיפת הכדור שלה. ואז היא החליטה לביים את עצמה בתסריט שהיא בעצמה כתבה על עצמה, שזאת ההתקפה המתפרצת שלה. והיא סיימה את כל זה בסצנה שהיא מהפסגות של השנה הקולנועית היוצאת, רגע מצחיק ועצוב ומגעיל ומרגש שנועל את יצירת הביכורים הזאת בוואחד דאנק. והפרסים שהיא קיבלה מאז, והחיבוק מהביקורת שהנה אני מעניק לה ונדמה לי שאני לגמרי לא לבד? זה ההד של השאגה הסוחפת שלה.

 

זה כמו בסרט ההוא

שתי צעירות אבודות, כל אחת בדרכה, הן הגיבורות של "מיסטרס אמריקה" – אולי הסרט האמריקאי הכי טוב מבציר 2015 שלא הוקרן מסחרית בישראל. הבמאי הוא נואה באומבך, שגם סרטו "פרנסס הא" יכול להיות מוזכר כאן אפרופו האזורים של "אנשים שהם לא אני", אלא שהוא כן העפיל ארצה והתת-מדור חרט על דגלו לתעדף סרטים נידחים מנקודת מבט ישראלית.

גרטה גרוויג, בת זוגו של באומבך (והכותבת-כוכבת של "פרנסס הא") היא ברוק, בחורה שמתחילה להיות טיפה מבוגרת מדי בשביל לפנטז שהיא הולכת לכבוש את ניו יורק; לולה קירק היא טרייסי, סטודנטית צעירה שהולכת שבי אחר הכריזמה של ברוק עד לנקודה שהיא כמעט מאמצת את האישיות שלה. גם הסרט הזה נמצא עמוק בפוסט-אמת, עמוק בדור ה-Y ועמוק באורבניות מאוד ספציפית – וכמו "אנשים שהם לא אני", גם עליו זה לא מכביד לרגע. "מיסטרס אמריקה" הוא באומבך במיטבו, מצחיק וחכם ומטורלל לא פחות מ"פרנסס הא" או "כשנהיה צעירים" – הסרט השני שהאיש ביים ב-2015, ושדווקא כן הופץ בישראל (ומי שמבין למה זה כן וההוא לא, ירים את ידו).