"אורכו של סרט", אמר פעם אלפרד היצ'קוק, "צריך להיות קשור ישירות לסבולת של שלפוחית השתן האנושית". מעטים הבמאים שהבינו את נפש הצופה כמו היץ', אבל כנראה שבהוליווד של ימינו יושבים אנשים שלא שמעו את הציטוט הזה (או לחלופין, שהתברכו בשלפוחיות ברזל). הנה נתון אחד שמסדר את הראש: האורך הממוצע של עשרת שוברי הקופות הגדולים ביותר בעשור הקודם עמד על 150 דקות.
בהפוך על הפוך, בסוף אוקטובר הודיעו וורנר ודי.סי שזמן המסך של "ליגת הצדק" - בשבוע הבא (16.11) בישראל - הוא 119 דקות. לשם השוואה, זה 30 דקות פחות מ"באטמן נגד סופרמן" ו-20 דקות פחות מ"וונדר וומן". לשם עוד השוואה, זה הסרט הכי קצר שמבוסס על קומיקס של די.סי מאז "גרין לנטרן", שיצא ב-2011 עם 114 הדקות הצנומות שלו. בעוד שב- complex.comמיהרו לדווח שלא מעט מעריצים מודאגים מזמן המסך המצומצם של "ליגת הצדק", כי הם מסרבים להאמין שניתן לדחוס לתוכו באופן סביר דמויות וקווי עלילה רבים כל כך (בכל זאת, וונדר וומן + סופרמן + באטמן + הפלאש + אקווה מן), סביר להניח שהצופה הממוצע יפלוט "פיווו" מעומק הלב בראותו שהאפוס החדש של די.סי מחזיר עודף משעתיים. וזה לא רק דברי החוכמה של היצ'קוק; כמה פעמים שמעתם אנשים מתלוננים על זה שהסרטים נהיו ארוכים מדי?
מעניין, וקצת אנטי-אינטואיטיבי, לגלות שזה לא טרנד חדש. בקיץ שעבר החליטו ב-Business Insider למצוא תשובה אמפירית לשאלה "האם הסרטים נעשים ארוכים יותר", והתשובה הכי מדויקת היא "לא ממש". ד"ר רנדל אולסן, מדען נתונים שבדק את העניין לעומקו ההיסטורי, גילה שהיו שלושה גלים של שינוי באורכו הממוצע של סרט הוליוודי. בין 1950 ל-1965 הייתה התארכות משמעותית של כ-20 דקות, מקצת יותר מ-100 דקות לכמעט 120 דקות בממוצע; זה קרה על רקע המלחמה של הוליווד בחדירה המהירה של הטלוויזיה לסלון האמריקאי, בבחינת "לנו יש יותר ארוך". בין 1965 ל-1985 חלה מגמה הפוכה לגמרי, שבסופה הגיע הסרט ההוליוודי לאורך ממוצע שפוי של כ-110 דקות. ההתארכות שכולנו ביצ'ינג עליה בימינו חלה בין 1985 לשנת 2000, מה שמסביר למה המילניאלס או דור ה-Y או איך שלא תקראו לעצמכם מרגישים שהסרטים התארכו: אם גדלת על סרטי אייטיז ב-VHS, אז זה בהחלט נכון.
מאז שנת 2000 לא חלה התארכות מחודשת. למען האמת היה אפילו מה שג'ורג' קוסטנזה קרא "שרינקג'": אורכו של סרט הוליוודי ממוצע בשנת 2013 היה כ-120 דקות, ירידה קלה מה-123 של 2000-2002.
אבל זה כמובן בשוליים. הסרטים ההוליוודיים התארכו לקראת המילניום השלישי ונשארו ארוכים ב-17 השנים הראשונות שלו. יש הרבה תיאוריות מתחרות שמנסות להסביר למה, ואני מציג כאן את השלוש שנראות המבוססות ביותר:
1) זה הכסף. התיאוריה היא שבהוליווד מאמינים שסרטים נשפטים לפי משקל. ככל שהם ארוכים יותר, ככה יש פחות סיכוי שהצופים ירגישו שדפקו אותם. זאת תפיסה אידיוטית, אבל זה לא אומר שהיא לא רווחת.
2) זה האדפטציות. פיטר ג'קסון נחשב לאחד האשמים במגמת ההתארכות, ואין ספק שהוא הרוויח את זה ביושר בסרטי "שר הטבעות" ו"ההוביט", אבל האמת היא שעיבוד של חומר ספרותי או תיאטרלי נטה תמיד לארכנות - ראו 3 השעות של "צלילי המוזיקה" ו-3.5 השעות של "בן חור". הוליווד של המילניום הנוכחי מעדיפה לעבד מאשר להמציא, והיא מעבדת חומרים שיש להם כל כך הרבה מעריצים שקשה לקצר אותם מחשש עליהום. זה מסביר למשל למה גם סרטי "הארי פוטר" הם הכל חוץ מהליכים מזורזים.
3) זה האוסקרים. אחת התגליות של ד"ר אולסן הייתה שסרטי האוסקר מושכים למעלה את הממוצע. לראיה, 8 מתוך 10 הסרטים שהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשנת 2016 היו באורך של יותר משעתיים, עם שיאנים כמו "האיש שנולד מחדש" (156 דקות), "להציל את מארק ווטני" (144) ו"גשר המרגלים" (142). לא ניכנס כאן לשאלה מי באקדמיה האמריקאית לקולנוע אחראי למשוואה ארוך=טוב, אבל בהינתן שאנחנו עוסקים בממוצעים, אין ספק שזה חלק מהעניין.
אוקיי. אז הבנו למה הסרטים נעשו ארוכים, או לפחות קיבלנו מושג על הסיבות האפשריות. זה עדיין לא עונה על השאלה המיידית יותר: למה הם לא מתקצרים מחדש?
בעוד ששלפוחית השתן לא השתנתה הרבה מאז ימיו של היצ'קוק, הקשב של המין האנושי בהחלט השתנה. אני מעריך בזהירות שכל הורה לכל ילד, עד וכולל גיל תסתלק-כבר-מהבית, יודע ששעתיים פלוס הוא משך קשב שפשוט אינו בנמצא אצל המילניאלס ובני דור ה-Z - והאמת, גם מוצגים מוזיאוניים כמו הח"מ חוו ירידה דרסטית בתחום הזה לאורך העידן הדיגיטלי. אז אוקיי, הסרטים כבר לא מתארכים, אבל העובדה שהם לא מתקצרים היא מקרה מובהק של יצרן שאינו קשוב לצרכנים שלו.
חלק מהעניין נובע מכך שאין תמריץ כלכלי לקצר סרטים: אם תצללו למאמר הזה של priceonomics.com, תגלו שקיצוץ של (נניח) 30% באורכו של סרט לא מוביל לקיצוץ מקביל בהוצאות, בין השאר מפני שהוצאות השיווק אינן מושפעות ממספר הדקות. מצד שני, אם אתם שייכים לרוב השקט שמצביע "90 דקות זה ממש מספיק", הרי שיש לפחות כמה סיבות לצפות למגמה של התקצרות - ואני מזכיר שזה כבר קרה פעם אחת, כך שלא חל כאן הכלל של "שטח משוחרר לא יוחזר".
"כוח משיכה" ו"תברח", שני סרטים שהיו לא פחות מגיים-צ'יינג'רים, נמשכו בהתאמה 91 ו-104 דקות. כל אחד מהם סיפק חוויה קולנועית שאנשים דיברו עליה - לא סתם "ראיתי סרט טוב" אלא "כזה עוד לא היה" - ומה אתם יודעים, הם עשו את זה בדרך הקצרה. העובדה ש"ליגת הצדק" מצטרף למועדון הפחות-משעתיים היא כמובן בשורה בפני עצמה, וברקע מתקתקת פצצת זמן דמוגרפית, תרתי משמע: מי שמנהל היום את הוליווד הם בייבי בומרז וילדי דור ה-X, אבל זמנם מוגבל. האם כשבני ה-25 של היום ישתלטו על עמדות הניהול של האולפנים נמשיך לראות סרטים שהמנהלים עצמם לא מסוגלים להכיל? קשה להאמין.
בשנת 2015 שבר את האינטרנט מחקר שהוכיח כי בחסות העידן הדיגיטלי, לאדם הממוצע יש כיום פחות קשב מאשר לדג זהב (ובמספרים, בעוד שבשנת 2000 הוכיחו מחקרים שהמוח האנושי "מאבד עניין" אחרי 12 שניות של ריכוז בדבר אחד, הרי שבתוך 15 שנה איבדנו ארבע שניות של ריכוז והגענו ל-8. ודגי הזהב? הם יודעים להתרכז במשך 9 שניות). זה מדאיג מהמון בחינות, אבל אם אתם רוצים את הסרטים שלכם קצרים יותר, אז אלו חדשות נהדרות.
החמישייה הקמרלינג
אני מחבב אפוס טוב כמו כל מבקר קולנוע קפוץ תחת, אבל אפילו אני חייב להודות שאין כמו האפקט של סרט בלי גרם מיותר של שומן. לראיה, הנה 5 סרטים פשוט גדולים שלא נמשכים אפילו 90 קטנות.
mako תרבות בפייסבוק