יצא לי ובטח עוד ייצא להזכיר בביקורות את הביטוי "דמויות מסומנות". יצא לי גם לשמוע שלא ברור מה זה אומר, בדרך כלל בליווי הערה פוגענית. ובכן, השבוע נקרתה בדרכי הזדמנות להמחיש את העניין בהפוך על הפוך: לכו לצפות ב"הפרד" ותראו מהן דמויות *שאינן* מסומנות.

בסרטו החדש של קלינט איסטווד אין לכאורה "צורך" בפיתוח יוצא דופן של דמויות מלבד זו של הגיבור ארל סטון (איסטווד), שעובר חתיכת מהפך בגיל שבו האדם הסביר מתהפך רק בקבר, אבל הגישה של התסריטאי סם דולניק ושל איסטווד כבמאי היא "לכל איש יש קטע". אפילו הנבל הרשמי של הסרט, איש קרטל סמים מקסיקני, הוא לא סתם "פושע"; יש לו אישיות, גחמות, מאפיינים ספציפיים (עברו שתי סצנות בהשתתפותו לפני שזיהיתי את השחקן המאוד מוכר שנטמע בתוך הדמות הזאת; נראה איך ילך לכם). בטיפול הפרטני הזה זוכות גם דמויות משנה עם זמן מסך מצומצם מאוד או כאלו שנמצאות בקבוצת סיכון טבעית לגנריות, כמו בתו של הגיבור (איסטווד ליהק את בתו שלו, אליסון איסטווד), רעייתו לשעבר (דיאן וויסט) או איש החוק שרודף אחריו במסגרת מילוי תפקידו (בראדלי קופר). רק בדרך הביתה זרחה עליי התובנה שזה תמיד היה חלק מהעשייה הקולנועית של איסטווד: הכל אנשים, הכל אנושי, הכל ספציפי. שום דבר אינו מסומן.

"הפרד" הוא סיפור אמיתי שנחשף בשנת 2014 במאמר של הניו יורק טיימס, "בלדר הסמים בן ה-90 של קרטל סינלואה". וככותרתו כן הוא: קרטל הסמים המקסיקני גייס בלדר (באנגלית Mule, בתרגום מילולי "פרד") שאיש - וחשוב מזה, איש חוק - לא היה מעלה בדעתו שמעורב בהברחות בסדר גודל מסחרי או בכלל. דולניק ואיסטווד נצמדו גם לדיי ג'וב של האדם האמיתי, שהיה גידול פרחים (כלומר במובן של "פרח נתתי לנורית", כן? לא של "בצים פומלות לא תמצאו איכות יותר גבוהה בטלגראס").

אנחנו מתוודעים אל ארל סטון בפעם הראשונה כשהוא מאכזב בפעם האחרונה את בתו למודת ההברזות. קאט ל-12 שנים מאוחר יותר, ומגדל הפרחים שבשלב זה כל משפחתו מתנכרת אליו הופך לבלדר מתוך כורח פיננסי. אנחנו למדים גם שהקרטל שמעסיק אותו נמצא מלכתחילה על הכוונת של הרשויות, ומכאן ואילך יש לנו מבנה חתול ועכבר. וייאמר מיד, אחד הכשלים הבולטים של "הפרד" הוא התבחבשות יתר סביב החתול: איסטווד חותך שוב ושוב אל "בינתיים בקרב כוחות החוק", אלא שאין שם שום התפתחות שמצדיקה את הביקורים התכופים האלה.   

"הפרד" זז הלוך ושוב גם סגנונית. הסיפור המשפחתי של סטון מוגש כדרמה באופק מלודרמה, והוא חד-משמעית ההילוך הפחות מוצלח של היצירה, מפני שאיסטווד ודולניק לוחצים הרבה יותר מדי חזק על הגז הרגשי (וכשחושבים על זה, ראינו דברים דומים מאיסטווד ב"מיליון דולר בייבי" וב"מיסטיק ריבר", שהיו בהתאמה מוצלחים הרבה יותר כסרט ספורט וכמותחן מאשר כמלודרמות). לעומת זאת, סיפורו של הבלדר בן ה-90 הוא מותחן קומי נהדר, מין "שובר שורות" עם גיל הזהב במקום אמצע החיים, זקנה מופלגת במקום מחלה ממארת ואופטימיות משובבת במקום קדרות מצמיתה. שלא תטעו, אני מעריץ שרוף של "שובר שורות", אבל באותה נשימה, "הפרד" הוא הגרסה קלת הדעת והלב שלה.

בסוף בסוף יש כאן הופעה כובשת ומקסימה של קלינט איסטווד השחקן, משהו שלא חשבתי שנראה יותר אחרי דיבורי הפרישה סביב "גראן טורינו". למה הוא חזר לצד הזה של המצלמה? אני מנחש שזאת הדמות הספציפית הזאת, אבל לא במובן של הסיפור אלא של האופי. אחרי הכל, ארל סטון הוא אנטי-תקין, אנטי-ליברל, אנטי-מילניאל. יותר משש שנים עברו מאז שאיסטווד דיבר אל הכיסא הריק של ברק אובמה וקיבל חזק מאוד בראש מאלמנטים ליברליים באמריקה ומחוץ לה; הדמות של ארל סטון, הסרט עליו, נראים כמו דרכו המנומסת לומר "כולכם על הזין המתוק שלי".

אני כל כך רחוק מהפוליטיקה של איסטווד שאין לי סיכוי לראות אותה בלי טלסקופ, אבל באותה נשימה, לא בא לי טוב הזלזול בו מאז השטות ההיא עם הכיסא. יש איזה בון טון שפשוט מבטל רטרואקטיבית אותו ואת יצירתו, ו"הפרד" הוא הזדמנות להזכיר ולהיזכר שהאיש הוא נפיל קולנוע. לראיה, בגיל 88 הוא מביים ומככב בסרט שכל הבעיות המבניות והטונאליות שלו בטלות בשישים מול הפלא שהוא ההופעה שלו-עצמו. אז קצת כבוד.