"אוקג'ה" עשה הקיץ כותרות שלוש פעמים: פעם אחת כשהוזמן להשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן למרות שהוא הפקה של "נטפליקס" – כלומר, לא סרט קולנוע במובן הטכני של המילה – ופעם שנייה כשנטפליקס סירבה לבקשתה של הנהלת הפסטיבל להקרין אותו בבתי הקולנוע בצרפת, מה שהוביל את פרנסי קאן להכריז שהחל מהשנה הבאה יוכרו ההקרנות על מסך גדול בצרפת כתנאי סף להשתתפות בתחרות. הפעם השלישית שסרטו של בונג ג'ון-הו עשה כותרות הייתה כשהוא סופסוף הוקרן בפסטיבל – וחטף שריקות בוז, לא בגלל איכות הסרט אלא בגלל תקלה טכנית מביכה בהקרנה. בד בבד, מבקרים ופובלציסטים דיברו על "אוקג'ה" כרגע מפתח בהיסטוריה של הקולנוע ובתולדותיה של נטפליקס. אורי קליין אפילו תהה ב"הארץ" אם זאת תחילת הסוף של חוויית הצפייה בסרטים על המסך הגדול.
באופן אישי לא נורא אכפת לי אם נראה סרטים על מסך האיימקס או על מסך המחשב. הרי יום לאחר הצפייה, מה שנשאר איתך זה לא איכות התמונה ולא עוצמת הסאונד אלא הסרט שראית. ואם המודל של סטרימינג יאפשר ליוצרים מיוחדים כמו בונג ג'ון-הו לעשות סרטים בתקציבים מכובדים (50 מיליון דולר במקרה הזה) ובשליטה יצירתית שפשוט לא קיימת בהוליווד – סו בי איט. כך שהדבר היחיד שהטריד אותי בכל הדיווחים והסערות סביב "אוקג'ה" היה, תכלס, "אוקג'ה".
בדיוק יצא לי לכתוב כאן אפרופו "קולוסאל" שבונג ג'ון-הו הוא לטעמי הבמאי הטוב ביותר בעולם במונחי איכות-פר-דקת-מסך, מה שנקרא בעולם אמנויות הלחימה "פאונד פור פאונד"; "זכרונות מרצח" ו"אמא" הם מבחינתי יצירות מופת ברמת נוכחות חובה בכל רשימת "100 הגדולים בכל הזמנים", "המארח" לא רחוק משם. אלא שדווקא "רכבת הקרח", הסרט דובר האנגלית הראשון של בונג, היה רחוק ממושלם. מיוחד, מעורר מחשבה, אבל גם מנוכר מאוד וכתוצאה ישירה מזה גם לא סוחף רגשית. זה הפך את "אוקג'ה" לאחד מהשניים: חוויה מתקנת, הוכחה ניצחת לכך שבונג יודע לעשות את הקסם שלו גם באנגלית - או הרגע המדכא הזה של הכרה בכך שעוד גאון איבד את הטאץ'. טוב, אז צפיתי הבוקר ב"אוקג'ה" ואני רוצה להגיד לכם שבונג ג'ון-הו לא איבד את הטאץ'.
אנחנו בשנת 2007. לוסי מיראנדו (טילדה סווינטון), המנהלת הכל-יכולה של התאגיד האמריקני שנושא את שם משפחתה, מכריזה על גידול נסיוני של חזירי-על כפתרון זול וזמין להזנה המונית. החזרזירים, מכריזה היו"רית בטקס רב רושם, יפוזרו ב-26 חוות ברחבי העולם ושם יגודלו על מנת להיחשף לציבור בעוד עשור.
קאט לבעוד עשור, חווה מבודדת בקוריאה הדרומית. ילדה בשם מיג'ה (אן סו-יון) מגדלת יחד עם סבה את החזירה אוקג'ה – דמיינו יצור שקרוב יותר הן בגודלו והן באופיו לדרקון פאלקור מ"הסיפור שאינו נגמר" (כלומר, מינוס יכולת הדיבור) מאשר לחזיר מצוי. מיג'ה היא יתומה, אוג'קה היא אם ואחות, אבל עכשיו התאגיד רוצה את הרכוש שלו בחזרה. אנחנו מתוודעים לנער הפוסטר של מיראנדו, זואולוג מטורלל בשם ג'וני (ג'ייק ג'ילנהול) שמנהל את מה שאמור להיות השינוע של אוקג'ה לניו יורק לצורך הצגתה בפומבי, אבל מהר מאוד מתברר שזה הרבה פחות תמים מ"תראו, עשינו חזירה גדולה". למזלה של מיג'ה יש מי שמריח מרחוק את האמת – ארגון זכויות בעלי חיים שהוא מין "אנונימוס" על סטרואידים, שאנשיו מנסים לפעול למען אוקג'ה בלי להפר את העיקרון המקודש ביותר שלהם: אי אלימות.
אם צפיתם באחד מסרטיו דוברי הקוראינית של בונג, אתם בטח זוכרים את היכולת שלו לטלטל אותך רגשית לכל כיוון אפשרי – ובשינויים קיצוניים שיכולים להתרחש באמצע סצנה, באמצע שוט. אתה צוחק ופתאום נלחץ, מזדהה ופתאום מזדעזע, והאפקט המצטבר לא דומה לשום חוויה רגשית שאני מכיר מאיזשהו במאי אחר, מפני שהזיגזג הזה איכשהו מעצים את הצער ואת הצחוק ואת הפחד ואת הקתרזיס במקום לפגוע בכל אחד מהם. זה היה הדבר האחד שנעדר מ"רכבת הקרח", סרט שהטון שלו שמר על אחידות יחסית (וכאמור הצליח לעשות הרבה דברים, אבל לא ממש לגעת ללב), ו"אוקג'ה" הוא בהקשר הזה החוויה הכי מתקנת שיכולתי לבקש.
"אוקג'ה" הוא סרט מכמיר לב ונאיבי (במובן הכי חיובי של המילה, כן?) על חברות בין ילדה וחיית המחמד שלה, אבל הוא גם סאטירה צינית ומנוכרת על אמריקה התאגידית, וגם מבט אוהד אך משועשע על אקטיביזם – וגם אמירה נוקבת, קשה וחדה, נגדנו כצרכני בשר. כל הדברים האלה, כל ההיבטים האלה, אינם אפיזודליים; הם מתערבבים זה בזה כל הזמן, נבנים אחד על השני ומתוך השני, וכל זה יוצר מקשה אחת שהיא סרט ילדים וקומדיה עוקצנית וסאטירה חברתית ומניפסט מוסרי בנשימה אחת. כדי להוסיף פלא על קסם, מדובר בסרט הרפתקאות קצבי וסוחף עם עבודת מצלמה מפוארת, אפקטים משובחים והופעות נפלאות - של סווינטון, של פול דאנו כמנהיג האנונימוסים ושל ג'יאנקרלו דספוסיטו כמספר שתיים המשועשע תמידית של לוסי מיראנדו. כל זה בכרטיס אחד שאפילו אין צורך לרכוש.
ביקורות רבות מדברות על "אוקג'ה" כסרט שעשוי להמיר קרניבורים לצמחונות, ואני מניח שיש בזה משהו. המקרה שלי בהקשר הזה הוא קצת דארת ויידאר ב"שובו של הג'די" – "זה מאוחר מדי בשבילי, בני" – אבל אפילו אם בונג ג'ון-הו היה גורם לי להצטמחן באבחה אחת, זה עדיין היה נראה לי הישג קטן יותר ממה שהסרט שלו עשה לי בפועל.
זה שצחקתי בקול רם והתרגשתי עד דמעות וישבתי על קצה הכיסא של המחשב – זה לא ממש פלא כשבונג בכושר. לצורך העניין, בדיוק את המנעד הרגשי הזה חוויתי גם כשצפיתי ב"אמא". אבל ממש לקראת הסוף (אל דאגה, לא יהיו כאן ספוילרים) מתנקזים כל הסיפורים ומתנקזות כל התמות של "אוקג'ה" לתוך אחת מהסצנות הקשות ביותר שראיתי השנה בסרט. אתם יודעים מה, קבלו תיקון: שראיתי אי פעם בסרט.
אני נוח לבכות בסרטים, אבל הסצנה הזאת הוציאה ממני משהו אחר. בהגדרה זאת הייתה כנראה יבבה, שזה לא משהו שאני שומע מעצמי הרבה עם ובלי קשר לסרטים, אבל מה שכנראה לא אשכח לעולם הוא הסיבה למה. אם הייתם מספרים לי מבעוד מועד שתצא ממני יבבה בסרט עם סיפור כמו של "אוקג'ה", הייתי שם את כל כספי שזה יהיה בגלל החיבור של הילדה והחיה, ובהשאלה רגשית – בגלל החיבור שלי עם כלבתי ועם קודמה בתפקיד. אבל לא: בונג ג'ון-הו הוציא ממני יבבה של אשמה. כל מה שאני מדחיק בהצלחה עם כל טיגון סטייק, כל מה שאני מרחיק מהראש עם כל מילוי עוף, התפרק החוצה במעמד קולנועי שהולך בלי בושה לאסוציאציות הכי קשות שלנו כבני אדם, במובן מסוים גם ספציפית שלנו כיהודים.
העובדה ש"אוקג'ה" מצליח לא סתם לרגש אלא ממש לטלטל למרות שחלקים נרחבים ממנו הם קומיים ו/או סאטיריים ו/או מנוכרים, ולמרות שיש לו אמירה חברתית-מוסרית מהסוג שבתשעה מעשרה מקרים הופכת סרטים למעיקים – זה קסם שאף אחד חוץ מבונג ג'ון-הו לא יודע לעשות. והמקום שזה מתנקז אליו, אוף. אני שוב מרגיש את הנשימה שלי מתקצרת.
אני מבקר קולנוע מאז תחילת שנות ה-90, ומעולם לא התקשיתי למצוא דרכים לשבח סרט. אבל "אוקג'ה", שלפני כל דבר אחר הוא סיפור על שתי חברות, זורק אותי דווקא לביקורת שלא אני כתבתי: מישהו, והלוואי שהייתי מצליח להיזכר או למצוא מי, סיכם את "החיים יפים" של רוברטו בניני במילים הנהדרות "כמעט צ'פלין". שזה ללכת לקודש הקודשים, להתחייב על אמירה שיוצאת מגדר החמישה כוכבים, בדיוק כמו ש"אוקג'ה" שולח אותי לקודש הקודשים הפרטי שלי: הסרט הזה הוא כמעט "אי.טי".