נטפליקס עוד עשויה להציל את הסרטים. כלומר את המדיום, לא את מוסד היציאה מהבית על מנת לצפות בהם. בשבוע שעבר זה היה "האירי" והשבוע "סיפור נישואים", שניהם סרטי קולנוע מצוינים שמיועדים לקהל של בגירים ולא עושים לו שום הנחות, בדיוק מסוג הפרויקטים שהוליווד המסורתית מתרחקת מהם בשנים האחרונות כמו מאש. אמנם נטפליקס מציגה אותם באולמות בראש ובראשונה כדי לעמוד בקריטריונים של פרסי האוסקר, והיא בטח תפסיק עם זה אם וכאשר ישונה התקנון של האקדמיה האמריקאית בהקשר הזה, ואז שוב אפשר יהיה להאשים אותה שהיא רוצחת את (או לפחות שותפה לרצח של) הקולנוע - אבל אתם יודעים מה? אני מעדיף עולם שאין בו אולמות קולנוע ויש בו סרטים כמו שני הנ"לים על פני עולם שיש בו מוליטפלקסים שמקרינים רק סיקוולים ורימייקים. לצאת מהבית זה אובר רייטד גם ככה.
טוב, באתם לשמוע איך "סיפור נישואים", וכבר הבנתם שהתשובה אינה "גרוע". אני ממילא מת על נואה באומבך - "פרנסס הא" או "חיים בין השורות", "גרינברג" או "כשנהיה צעירים", אם הוא ביים את זה, אני אהבתי את זה - אבל נדמה לי ש"סיפור נישואים" יתלבש גם לצופים שפחות מתחברים לסגנון הבאומבכי. זאת יצירה שמסתובבת באזורים הרגילים שלו, אינטלקטואלים לבנים נוירוטיים וכל זה, מה גם שיש בה היבט אוטוביוגרפי (גירושיו של באומבך מג'ניפר ג'ייסון לי), אבל בסרט הזה יש איזו אמת רגשית שהיא לגמרי גלובלית, ולבאומבך יש גם מספיק אינטגריטי כדי למקם את האמת הזאת במקום הראוי לה על הסקאלה הרגשית. במילים אחרות, גירושים זה חרא. רק חרא.
המתגרשים הם צ'רלי (אדם דרייבר) וניקול (סקרלט ג'והנסון), וחשוב לומר - הם מתגרשים כבר במפגש הראשון שלנו איתם. אבל זה לא ש"סיפור נישואים" הוא שם ללא כיסוי; זה פשוט סיפור על גירושים שמאיר את הנישואים שקדמו לו, אם אפשר להגיד "מאיר" על תהליך מסריח שחושף מציאות מדכאת שבאה לפניו. על כל פנים, הוא במאי תיאטרון אוונגרד והיא שחקנית שהייתה על מסלול של כוכבות בהוליווד לפני שהצטרפה למיזם האמנותי-מחתרתי שלו בניו יורק. במוקד הפרידה עומד הרצון שלה לחזור לחוף המערבי שבו נולדה ושבו עדיין ממתינות לה אפשרויות מקצועיות מפתות, מול ההסתגרות שלו באזורים הוודי-אלניים של התפוח הגדול. וזה כמובן היה הרבה יותר פשוט אלמלא הילד המשותף הנרי (אזי רוברטסון), בן שמונה.
באומבך הוא בעצמו ילד לגירושים - של שני מבקרי קולנוע, ירחם האל על נשמתו רטרואקטיבית ולמפרע - והקפיצה הגדולה בקריירה שלו באה כשעסק בדיוק בזה ב"חיים בין השורות" מ-2005, עדיין אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם סביב התמה של "בעצם בוא לא נחכה עד שהמוות יפריד בינינו". אלא שבניגוד לסרט ההוא, שבבירור השקיף על הסיטואציה דרך הפריזמה של הילדים, כאן מתבונן באומבך במפח הנפש המתגלגל הזה דרך העיניים של שני אינדיבידואלים בגירים שלא יכולים לעצור ולא מסוגלים להמשיך.
זה סרט מצחיק לפרקים, מצחיק-בקול-רם בשלוש סצנות לפחות, והוא מרגש - אולי יותר מכל סרט אחר של באומבך - אבל בלי ללחוץ. בהקשר הזה יש כאן תרגיל ערמומי של במאי שיודע בדיוק באיזו טריטוריה הוא מסתובב: מוזיקה צ'יזית מאת רנדי ניומן נכנסת בדיוק בסצנות שבהן הכי לא היית מצפה למוזיקה צ'יזית מאת רנדי ניומן (אצלי בראש, באומבך מזמין את הנעימות מניומן בלי לגלות לו שהן *אמורות* להיות צ'יזיות). מלבד הנשק הלא קונבנציונלי הזה, שורה של דמויות ושחקני משנה - בראשם לורה דרן כעורכת הדין שלה וריי ליוטה ואלן אלדה כעורכי הדין לסירוגין שלו - מספקת הרפיות קומיות (ובאופן משונה אך אפקטיבי גם דרמטיות) שמונעות מ"סיפור נישואים" לגלוש לסחיטת דמעות.
שנעשה ריג'קטים לפני פסק הדין? אז מדי פעם אתה נתקל בסצנה מעט פחות חדה, וג'והנסון איכשהו לא מצליחה ממש להיכנס ללב דווקא ברגעים שבהם זה קריטי, והליהוק של ג'ולי הגרטי בתפקיד אמא שלה זרק אותי החוצה מהסרט כל פעם מחדש כי רבאק, זאת ג'ולי הגרטי מ"טיסה נעימה" ואתה כל הזמן מצפה שמישהו יגיד "בית חולים" והיא תשאל "בית חולים? מה זה?". אבל אני סתם נטפל, כי זה פשוט סרט נהדר לרוב המוחלט של אורכו (136 דקות, אבל זמן המסך הנימוש הוא משמעותית פחות מזה הודות לעריכה של ג'ניפר ליים האדירה, שהקרדיטים הקודמים שלה כוללים גם את "פרנסס הא", "תורשתי", "מנצ'סטר ליד הים" ו"סיפורי מאירוביץ'", השת"פ הקודם והסופר-מוצלח של באומבך עם נטפליקס).
טוב, אין עוד מנוס, חייבים לדבר על אדם - וחייבים להגיד שזה הסרט שלו. לקח לי שנים להתחבר לנוכחות החגבית של דרייבר ועוד כמה שנים להכיר באיכויות שלו - אני חושב שאיפשהו בין "פטרסון" ו"לוגאן לאקי" נשברתי והודיתי שיש לו את זה - אבל מה שהוא עושה כאן, וואו, זה חומר לאוסקר. אותו אחד שבגללו ולשמו אפשר מלכתחילה לראות את "סיפור נישואים" בקולנוע (רשת "לב" למתעניינים) שבוע לפני שהוא מגיע לנטפליקס. ואם ההופעה של דרייבר שווה אוסקר בכללה, אז ספציפית הרגע שבו הוא מתחיל לשיר זה אינסטנט-מתחרה על טייטל סצנת השנה.
זוכרים את "הצד שלו, הצד שלה" המפתיע לטובה? אז כמו הסרט ההוא של פייטון ריד עם וינס ווהן וג'ניפר אניסטון, גם "סיפור נישואים" לא מחפש אשמים בפרידה של גיבוריו, ואם הוא כבר מוצא אז הם באים בזוגות כי ככה זה. ובכל מקרה העניין כאן הוא לא מי עשה מה למי אלא כמה עצוב, פאקינג עצוב, זה לפרק את מה שאפילו אתיאיסטים חושבים שהוא ברית מקודשת. תאמינו לגבר גרוש שהתחתן אורתודוכסית בטעות (סיפור ארוך. שגם הוא סיפור נישואים, תכלס).
אתם מוזמנים להשלים את סרט הפשע הכי גדול שלא ראיתם
בשנת 1996 הוזנקו בבת אחת שתי קריירות אדירות, זו של השחקן מאדס מיקלסן ("ניצוד", "דוקטור סטריינג'") וזו של הבמאי ניקולס וינדינג רפן ("דרייב"). הסרט ששינה הכל עבור שניהם היה "פושר", יצירת הביכורים של רפן, סרט פשע שלא נראה כמוהו בקולנוע - הדני ובכלל.
"פושר", סיפור מהודק על סוחר סמים שמסתבך עם כוחות גדולים ממנו, יוקרן בשבת הקרובה (30.11, החל ב-21:00) בסינמטק הרצליה במסגרת אירועי "מבט על הקולנוע הנורדי". לפני 96 הדקות עוצרות הנשימה של רפן תבוא הרצאה של מבקר הקולנוע שלנו, תומר קמרלינג, אבל הוא נשבע לנו שהוא ידבר מהר. כרטיסים ופרטים יש לכם ממש כאן.