פעם זה היה הגיוני. רוברט אלטמן, זכר זקנו לברכה, היה מגרד כמה לירות ועושה את הגרסה האישית/ניסיונית שלו למערבון – "הקלפן והיצאנית" למשל, או "באפלו ביל והאינדיאנים". אבל היום? סטיבן קרייג זאהלר יבדל"א הלך ועשה משהו שפשוט לא אמור לקרות היום.
"בון טומהוק" (שישודר הערב ב-22:00 ב-yes3) הוא בראש ובראשונה אחד התסריטים הכי מסוכנים שעובדו למסך האמריקאי בשנים האחרונות. טכנית, זה סיפור של מרדף: ארתור (פטריק ווילסון) יוצא בעקבות החוטפים של אשתו סמנתה (לילי סימונס), שבט של פראים – שימו לב, לא אינדיאנים! - שיש יותר מסתם חשש שהם קניבלים. סמנתה נחטפה כשסייעה לטפל בעציר פצוע (דייוויד ארקט) בבית הכלא של העיירה, והשריף (קורט ראסל) מרגיש שזה באשמתו, אז הוא מצטרף לבעל. יחד איתם יוצאים לדרך אקדוחן (מת'יו פוקס) ששונא פראים באשר הם, וסגן השריף (ריצ'רד ג'נקינס) שמקפיד לציין שהוא רק הסגן המחליף. אבל מה שמסוכן פה זה לא העלילה אלא הגישה.
זאהלר (שחתום כאן בשם ס. קרייג זאהלר) לא עשה פרודיה על מערבונים. הוא גם לא עשה סרט אימה קומי. האיש הזה, בסרטו הראשון כבמאי והשני כתסריטאי, כתב וביים מערבון לכל דבר, סרט אימה לכל עניין, וגם קומדיה שאין בה מיליגרם של פרודיה. זה תמהיל כמעט בלתי אפשרי, ולכאורה, בדיוק בשביל אקספרימנטים כאלה קיים הקולנוע האמריקאי העצמאי. אלא שבפועל, האינדי של השנים האחרונות הוא הכל חוץ מניסיוני. לראיה, כולנו יודעים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "סרטי סאנדנס" או על "עוד מיס סאנשיין הקטנה" (שזה תכלס אותו דבר, חוץ מזה שטכנית, "מיס סאנשיין" מעולם לא היה בפסטיבל סאנדנס).
אל תתנו לי להפחיד אתכם: הניסוי המשולש של "בון טומהוק" הצליח במלוא קודקודיו. כמערבון וסרט אחווה גברית הוא סוחף, כסרט אימה הוא מצליח גם להבהיל וגם להבעית, וכקומדיה הוא ממשפחת המצחיק-בקול-רם. אם לנסות להמשיל את זה למשהו שראיתם, אז תחשבו על "שומרי הגלקסיה": ג'יימס גאן וניקול פרלמן כתבו את הסרט ההוא מתוך אהבת הז'אנר והצליחו להיות רציניים לגמרי ומצחיקים לחלוטין. גם זאהלר רוקד בשלוש חתונות, והנהנים הישירים מכך הם השחקנים שמקבלים הזדמנות להפגין את מה שנקרא ה"טווח" שלהם, ומנצלים אותה עד תום: ראסל מעולם לא היה מגניב יותר, פוקס מעולם לא היה מוצדק יותר, וג'נקינס מעולם לא היה מזוהה פחות. ברצינות, הוא נטמע כל כך בתפקיד סגן השריף ("המחליף!") שלקח לי חצי סרט להשתכנע שהישיש הזה הוא באמת ריצ'רד ג'נקינס.
"טומהוק" הוא לגמרי אינדי במונחי הפקה (1.8 מיליון דולר – לא רחוק מסרט ישראלי) והפצה (הסרט הוקרן מסחרית רק במדינות בודדות, וישראל היא לא אחת מהן), אבל הוא יצירה מוקפדת ומשויפת בכל רמות העשייה. 132 דקות שטסות כמו 90, ועל הדרך מוכיחות שאפשר לעשות קולנוע ז'אנרי מודע לעצמו בלי להיות מעצבן. כן, רוברט רודריגז, אני מדבר אליך.