בסוף עוד יתברר ש"מכונת הכסף" היה הדבר הכי גרוע שקרה לאדם מקיי. כלומר, הסטנדאפיסט-שחקן-תסריטאי-במאי-יזם בטח לא חושב ככה על הסרט שהיה מועמד לכל האוסקרים הגדולים (וזכה באחד, על תסריט מעובד) בדרך לקופה של 133 מיליון דולר, אבל גם מקיי היה מסכים כנראה שההצלחה ההיא חילקה את הקריירה שלו ללפני ואחרי, ואתם יודעים מה? לפני היה יותר טוב. אם עד "מכונת הכסף" הוא היה הגו-טו-במאי בקומדיות של וויל פארל, הרי שמאז הלהיט מ-2015 קיבלנו ממנו את "סגן הנשיא" הבינוני-יומרני; בשלוש השנים שעברו מאז, ובניגוד מובהק לקצב האש שאפיין אותו בעבר, הוא לא ביים סרט נוסף; והנה הוא חוזר עם "אל תסתכלו למעלה" ("Don't Look Up", שעולה השבוע בבתי הקולנוע וב-24 בדצמבר גם בנטפליקס), סרט שמתקיימים בו כל המינוסים של "מכונת הכסף" ואף לא אחד מפלוסיו. אז בשביל מה זה היה טוב, כל הדבר הזה.
נכון "ארמגדון"? אז בגדול, "אל תסתכלו למעלה" זה כזה רק בלי הטיסה לחלל. הסיפור מתחיל כשדוקטורנטית לאסטרונומיה (ג'ניפר לורנס) מגלה כוכב שביט שנמצא בדרכו לכדור הארץ, נמשך כשהפרופסור שלה (לאונרדו דיקפריו) מפענח את מסלול השביט ותופס שאנחנו בדרך לפגיעה ישירה והשמדה של פחות או יותר כל דבר חי על פני הכדור, ומבשיל לכדי סאטירה כשמתברר שכל מי שזה אמור לעניין אותו - החל בתקשורת, עבור במשפיענים וכלה בנשיאת ארצות הברית - עסוק מדי בעכוזו-שלו בשביל להבין את גודל הסכנה או לעשות משהו בקשר אליה.
בהתחלה זה ממש נחמד. סצנת הפתיחה מצוינת, והניסיונות של האסטרונומים להשיג מינימום של תשומת לב מהבית הלבן מעלים שניים-שלושה חיוכים. סימן מדאיג ראשון צץ כשמריל סטריפ וג'ונה היל - היא הנשיאה, הוא מנהל הסגל שלה ובנה - נכנסים לתחרות של מי ייראה יותר מתאמץ להצחיק (היל, אבל מצד שני הוא בניגוד לסטריפ גם מצליח פה ושם), וחומרת המצב מתבררת במלואה כשמקיי זורק פנימה את המשפיענים, אריאנה גרנדה בתפקיד הזמרת ריילי בינה וקיד קאדי בתפקיד החבר/לשעבר שלה, די ג'יי צ'לו. השניים האלה, גלגל חמישי שחורק תחת הסרט לכל אורכו, ממחישים מהסצנה הראשונה בהשתתפותם את הבעיה הכי גדולה של "אל תסתכלו למעלה": במקום להציב מראה עקומה מול המציאות שלנו או החברה שלנו או התרבות שלנו, הסרט הזה מציב מולן סתם מראה. וואלה מקיי, את המשפיענים מעניין רק טראפיק? את הפוליטיקאים רק סקרים? את התקשורת רק רייטינג? פשש, מה חדו חציך.
אני לא ממעריציו של "מכונת הכסף" - הסרט הזה עצבן אותי לא מעט במדיניות ההטפשה שלו, ברדידות שלו - אבל הוא בפירוש היה סאטירה אפקטיבית, וחלק מזה (אם לא כל זה) היה בגלל שמקיי סיפר לנו על חרא שקרה באמת בגלל המציאות/חברה/תרבות העקומות שלנו. הקטנוניות ותאוות הבצע שהובילו למעשים, ואז התוצאות הקטסטרופליות שלהם - זה מה שגרם לנו ללכת הביתה מנידים בראשנו לאמור "איזה עולם". "אל תסתכלו למעלה" הוא תרחיש מעולמות המדע הבדיוני, ולא רק זה, אלא תרחיש שכולו פורס מאז'ור: הרי זה שביט, לא משהו שגרמנו לו בטיפשותנו או בגרידיותנו. עכשיו, מילא אם מקיי היה הולך עד הסוף עם אי-התגובה והיינו מקבלים סרט על אפוקליפסה בת-מניעה שאף אחד פשוט לא עושה שום דבר בקשר אליה; אבל אתם הרי יודעים מהטריילר שעושים, והכאילו-טוויסט הסאטירי הוא ב*מה* עושים, או ליתר דיוק למה עושים את זה כמו שעושים את זה. התשובה (החלקית) היא מיליארדר בן דמותו של אילון מאסק, אבל גם איתו עושה מקיי את השטיק של לספר לנו דברים שאנחנו כבר יודעים ולצפות שהם יצחיקו אותנו.
את המיליארדר דנן מגלם מארק ריילנס, שממילא התחיל לחזור על עצמו, אבל עושה כאן את התפקיד הגרוע ביותר שראיתי ממנו. בכלל, כמעט כל חברי הקאסט המפואר - לצד כל הנ"לים מופיעים גם רון פרלמן, טימותי שאלאמה, מייקל צ'יקליס ורבים ורבות אחרים - מזייפים ככינורות שנשכחו בעליית הגג, והפלא ופלא, כולם מייצרים את הפיציקטו הצווחני של ניסיון להיות מצחיק. זה דבר שקורה אפילו לשחקנים גדולים בקומדיות שהכתיבה שלהן אינה חדה, ו"אל תסתכלו למעלה" כתוב כל כך קהה שזה אליבי מושלם עבורם. היחידים שאיכשהו יוצאים מזה בשלום הם טיילר פרי וקייט בלאנשט כנציגי התקשורת, וכמה הגיוני שמקיי - אדם שעבד שש שנים ב"סאטרדיי נייט לייב" - יצליח לפגוע עם החצים שלו רק בעולם שהוא באמת-באמת מכיר את הליבה שלו.
ממש השבוע דיבר מקיי לראשונה על הקרע בינו לבין פארל, חברות אישית ושותפות יצירתית ועסקית (השניים הקימו ביחד את האתר Funny or Die) שהגיעה לקצה כשהיוצר בחר לא לשתף את השחקן בפרויקט הבא שלו, סדרה על הלוס אנג'לס לייקרס עבור HBO. כמה הולם שהעניין הזה נפתח עכשיו, כשאדם מקיי מוציא כבר סרט שני שכולו דגל אדום של "עלה לו" - כי אם יש דבר ש"אל תסתכלו למעלה" מעורר זה געגועים לשת"פ עם פארל, שהוליד יצירות מופת קומיות כמו "והרי החדשות", "לילות טלדגה", "החבר'ה האחרים" ו"אחים חורגים". נכון, הן היו מטופשות. אבל רבאק, הן היו מצחיקות ולא היו להן יומרות. בול כמו "אל תסתכלו למעלה", רק להפך.
אפשר לתהות אם מקיי ליהק את דיקפריו ואת היל כמנוד ראש לעבר היצירה-אחות של "מכונת הכסף", "הזאב מוול סטריט". אפשר לתהות איך דווקא בסצנת הסיום שלו (לא לדאוג, בלי ספוילרים) סרט שמתיימר להיות חתרני מתרפק ככה על ערכי המשפחה הכל-אמריקניים. אבל בעיקר צריך לתהות אם אי פעם נקבל בחזרה את האיש שגרם לוויל פארל להניח את הביצים שלו על מערכת התופים של ג'ון סי. ריילי.