דווקא בסצנה הכי מוצלחת שלו מבחינה קולנועית - ובוודאי הכי יוצאת דופן, ובטח הכי זכירה - "תקופת מבחן" יורה לעצמו ברגל. סרט שלם אנחנו בתוך מקרה פרטי מאוד של זוג חברים ספציפי מאוד בסביבה אורבנית מסוימת מאוד - אוקלנד, קליפורניה, עיר של בני מיעוטים שעוברת תהליך מואץ של ג'נטריפיקציה - ודווקא בישורת האחרונה, בקליימקס, פתאום אנחנו בעולם של ייצוג. אני לא רק אני, אני כל הצעירים השחורים. ואתה לא רק אתה, אתה כל השוטרים הלבנים. מצד שני, הרגע אמרתי: הדידקטיות המבאסת הזאת באה בסצנה סופר-מוצלחת מבחינה קולנועית, סצנה שעושה שימוש סופר מלהיב וסופר מקורי בראפ כדיאלוג. מוסר השכל? אני מניח שזה מסתכם ב"הסרט הזה טוב גם כשהוא לא".
אז כאמור, זוג חברים. קולין (דויד דיגס) נמצא שלושה ימים לפני סוף תקופת המבחן שלו אחרי סיבוב בכלא וכל מה שמעניין אותו זה לא להסתבך; מיילס (רפאל קאסל) הוא בחור לבן שחי בסרט שהוא שחור, ומתחזק פיוז קצר שעוד יניע את העלילה לסיבוכים. שניהם מכירים משחר ההיסטוריה, עובדים יחד ומעת לעת מסתבכים בשטויות לא רציניות מדי, אבל בפעם האחת שזה כן נעשה רציני, קולין איבד את ואל (ג'נינה ג'בנקר), האקסית שלמרבה אי-הנוחות ממשיכה לעבוד בחברת ההובלות שמעסיקה אותם.
אני עוצר רגע את המהלך התקין של התקציר כדי להתעכב על העושים במלאכה: דיגס וקאסל, חברים טובים בחיים האמיתיים, כתבו במשותף את התסריט של "תקופת מבחן", במקור Blindspotting, כבר בראשית שנות ה-2000. מאז הפכו שניהם למוזיקאים עם קריירות מקבילות ומוצלחות מספיק (דיגס, יהודי אגב, בכלל בנסיקה מאז שזכה בטוני על התפקיד שלו ב"המילטון") כדי לאסוף מספיק רוח גבית לפאשן-פרוג'קט הקולנועי שלהם, שלדבריהם נולד מתוך רצון להציג את הסיפור של אוקלנד כפי שהם מכירים אותו מיד ראשונה. ובהקשר הזה, אין אפס - "תקופת מבחן" גרם לי להרגיש קצת כמו ש"הסמויה" גרמה לי להרגיש בקשר לבולטימור. מבט מגובה הרחוב, היכרות אינסטנט-אינטימית עם פיסת אורבניות. ובניגוד לאיך ש(אני מניח ש)זה נשמע, זה לא סרט קודר בשום אופן: יש לו וייב מגניב שאין דברים כאלה והוא מצחיק לפרקים, אפילו מצחיק-בקול-רם ("מי ידע שהיפסטרים הם כל כך דליקים", ישר לפנתיאון).
לא צריך לראות יותר משני סרטים במהלך חיים שלמים כדי להבין שהעלילה של "תקופת מבחן" הולכת להתנגשות בין החברות של קולין ומיילס לשאיפתו של הראשון להישאר אדם חופשי. האלמנט המשמעותי הנוסף הוא ירי של שוטר לבן בגבר שחור שקולין עד לו ממש בתחילת הסרט, קו עלילה שמסתיים בסצנה שממנה מתחיל הטקסט הזה. עכשיו, לגשר בין שני הקטבים האלה - סרט מצחיק על חברים שהבעיה העיקרית בחייהם היא פלישה היפסטרית לעיר שלהם, וגם יצירה שאומרת משהו מהותי על היחסים הגזעיים בארה"ב - זה גובל במשימה בלתי אפשרית, אבל הבמאי קרלוס לופז אסטרדה, בסרטו הראשון באורך מלא, איכשהו מבסס טון שמצליח.
ברגעים רבים שלו, "תקופת מבחן" מזכיר את האנרגיה של ספייק לי בסרט הראשון, "לא יכולה בלי זה". ברגעים אחרים הוא ממש מתכתב עם סרט אחר של לי, יצירת המופת "עשה את הדבר הנכון". אבל בעוד ש"עשה" ממש מכריז על עצמו כמשל על אישיוז של גזע, "תקופת מבחן" באמת-באמת נראה לרוב אורכו כמקרה פרטי, נקודה. כשזה נעשה יותר מזה - הרמז הראשון הוא בסצנה הבוסרית ביותר בסרט, שבה קולין מדמיין את כל הגברים השחורים המתים של אוקלנד - סרטם של דיגס, קאסל ואסטרזה נעשה הרבה פחות מעניין והרבה יותר מטיפני. אבל שוב, סצנה בלתי נשכחת שהבעיה שלה היא דידקטיות מוגזמת או לחיצה חזקה מדי על דוושת הייצוג? שככה ייראו הצרות שלנו.
"תקופת מבחן" הוא יליד 2018 שהגיע עכשיו לשירותי ה-VOD של יס והוט, טיימינג מושלם לימי ההפגנות של “Black lives matter. בשקלול הסופי, הסרט הזה הוא מטען עומק של אנרגיה קולנועית שמצליחה לפצות על הבוסריות המסוימת ועל הפריצ'יות המיותרת, ומנקודת המבט של עיניים בנות 46 הוא גם הכי פני הדור. לראיה, זה אחד מסרטי הביכורים היותר פרש של העת האחרונה, ואפילו בו אין מנוס מהגישה המילניאלית שגורמת לך לתהות ממתי אנשים צעירים מרגישים צורך להיות כאלה טרחנים.
מייק דרופ, מאדרפאקרז.