בשבת ייפתח בחיפה פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-34. רבים מהסרטים אינם זמינים להקרנה מוקדמת לעיתונאים, אז למען הסר ספק - מה שתקבלו כאן זה לא בהכרח הסרטים הכי טובים שיוקרנו בחיפה, אלא דירוג של ה-16 שראיתי בשבילכם (מועדי הקרנה וכיו"ב - בקישורים שבשמות הסרטים). זה בסדר, אתם לא צריכים להודות לי, אני נשוי 18 שנה ואב לטינאייג'רית, סרטים זה מה שיש לי במקום חום אנושי.

שישה סרטים ששווה לנסוע לחיפה במיוחד בשבילם

"חיות אמריקאיות"לא רק הסרט הטוב ביותר ברשימה הזאת, אלא גם דרך חדשה להריץ עלילה באמצעים קולנועיים - משהו בין דוקו-דרמה ושחזור, כולל אספקטים קומיים, אז נניח שאפשר לקרוא לזה שחזור דרמטי-קומי.

זה סיפור אמיתי מאוד על כמה סטודנטים מקנטקי שהחליטו בעשור שעבר לגנוב כמה ספרים מאוד נדירים, מאוד יקרים ולא מאוד מוגנים מספריית האוניברסיטה. זה מתחיל כמו עוד סרט שוד קומי ומאיים להסתפק בקלישאות בסגנון "פושעים טיפשים", אבל יצירת הביכורים העלילתית של הדוקומנטריסט בארט לייטון ("המתחזה") היא הרבה יותר מזה. יש כאן עומק אמיתי, תפקיד ראשי מצוין של בארי קיוהן (זוכרים, הילד הפאקינג קריפי מ"להרוג אייל קדוש"?), ובראש ובראשונה הברקה סגנונית שכל הזמן בוחשת את הסרט עם הנפשות הפועלות האמיתיות, שמתראיינות באופן פרונטלי ולפעמים ממש מגיחות לתוך הדרמה, והכל בטבעיות ובנונשלנטיות מוחלטת. זה אשכרה לא דומה לשום דבר אחר שראיתי.

"חיות אמריקאיות" יופץ ככל הנראה באופן מסחרי, אבל מאוד מומלץ להיות מאלה שצופים בו כבר עכשיו על מנת לזכות בפריבילגיה של המבט המתנשא על אלה שעוד לא.

"קפצן". זה כנראה לא מקרה שכמה מהסרטים הקשוחים ביותר של השנים האחרונות מגיעים מרוסיה - הדוגמאות המתבקשות והזכורות ביותר הן "לוויתן" ו"אהבה חסרה", שניהם של אנדריי זוויאגינצב - ועכשיו הופך גם "קפצן" לחלק מהמסורת הזאת. 

הסצנה הראשונה לבדה היא אגרוף בבטן, עם מה שאפשר לתאר רק ככספומט לנטישת תינוקות, ומשם זה לא נעשה קל יותר: דניס, שננטש בידי אמו אוקסנה לפני 16 שנה, סובל מתסמונת חוסר מולד של תחושת כאב. אין מאושר ממנו כשאוקסנה צצה פתאום בבית היתומים לאסוף אותו אחרי כל השנים האלה, אבל התוכניות שלה בקשר אליו הן לא בדיוק בווייב של "אמא! מרקו!".

אם תרצו, "קפצן" הוא סרט גיבורי-על בהפוך על הפוך על הפוך: במקום אדם עם יכולות שעושות אותו מדהים, יש לנו כאן בחור עם יכולות שעושות אותו קורבן מושלם לניצול. והבמאי איוון טוורדובסקי מוציא מזה את כל הליריות המוזרה שתמיד מסתתרת איפשהו בסיפורים על רוע. כלומר, תחשבו כמה מצמרר הדימוי של אדם עם סיבולת אינסופית לכאב במדינה שמסוגלת לספק כאב בלי סוף.

"שלושה זרים זהים". תאום שהופרד מאחיו מגלה את זה פתאום לאחר 19 שנה כי הוא נרשם במקרה לאותו בית ספר, אבל זה לא החלק המדהים בסיפור הזה. כשהאיחוד בין האחים מתפרסם בעיתונים מתברר שיש גם תאום שלישי, וזה *עדיין* לא החלק המדהים.

סרטו של טים וורדל זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס, ואפשר בהחלט להבין למה. הוא לא רק הסרט הדוקומנטרי המומלץ ביותר ברשימה הזאת, אלא לתחושתי גם מיני-תופעה דוקומנטרית כמו, נניח, "אמא נרצחה לי": משהו שידברו עליו, שלא סתם יישכח במסגרת הצפת המידע הכללית. צפיית חובה? שום דבר לא חובה, רק שלוותר על "שלושה זרים זהים" זה כמו לוותר על ארוחת ערב. אפשר, אבל למה.

"מנדי". אני חייב להוסיף כאן כוכבית, כי סרטו של פאנוס קוסמאטוס גורם להגדרה "לא לכל אחד" להתבייש בצד. מחצית השעה הראשונה שלו מזכירה סרט של דיוויד לינץ' (ולינץ' של השנים האחרונות, כשסופית אין שם יותר אף אחד בבית); מחצית השעה הבאה היא מיינד-פאק של אימה וביזאר שאומר ללינץ' "רואה אותך ומעלה משהו מהתחושה של 'מתחת לעור'"; ואז, בשעה השנייה, זה נהיה סרט נקמה עם אקשן צפוף, בדיחות צחק-בקול-רם וזוועות - כלומר gore - בסגנון סרטי "מוות אכזרי" של סם ריימי.

הסיפור, בגדול ובקיצור רב, הוא על בני זוג שחיים בסבבה שלהם באיזה יער עד שחבורה של "פריקים של ישו" (מילים של התסריט, לא שלי) מחליטה להיכנס בהם בכמה מהדרכים המחליאות שנראו לאחרונה בקולנוע. אם יש לכם קושי עם תחושת WTF, הרי שהקתרזיס האלים של החלק השני שווה לדעתי את האניגמטיות של הראשון; אם גם אלימות היא לא כוס הארק שלכם, כנראה שזה לא בשבילכם. כך או כך, מילים טובות מגיעות לניקולס קייג' על תפקיד נורמלי ראשון מאז "ג'ו" מ-2013 (כולל סדרה שלמה של מלט-דאונים, כאילו הוא כבר יודע שרק בגלל זה אנחנו עדיין בעדו), ולפסקול האדיר מאת יוהאן יוהאנסון ("המפגש"), שהלך השנה לעולמו בגיל 48.

"תורשתי". בדיוק כתבתי כאן בהרחבה למה זה בעיניי אחד הסרטים הטובים של השנה, אז רק אזכיר שזה אחד הסרטים הטובים של השנה (אם כי, שוב - בכפוף לקיבולת מסוימת לאימה וקיבולת מכובדת לאיכסה). 

"קפה בגדד". אנשים מהשנתון שלי אמורים לחייך רק למקרא השם. הסרט הגרמני שהפך לתופעת קאלט פסיכית ב-1987 - וששיר הנושא שלו, I'm Calling You, הפך ללהיט בפני עצמו - חוזר בעותק דיגיטלי משוחזר שנוצר לרגל יום הולדתו ה-30.

סרטו של פרסי אדלון הוא מעשייה - אוי, איך אני מת על סרטים שאפשר להגדיר כמעשיות - על תיירת גרמנייה (מריאנה זגברכט הבלתי נשכחת) שנתקעת בדיינר/ מוטל באמצע שומקום במדבר בנוואדה. בעלת המקום היא אישה שחורה קשת יום (סי. סי. אייץ' פאונדר) שלא מבינה מאיפה זאתי נפלה עליה, אבל זאת תחילתה של ידידות באמת מופלאה. רק עכשיו כשאני כותב את התקציר עולה בדעתי כמה שהסרט הזה נכון לזמננו, אבל עזבו: רק בשביל הצילום של ברנד היינל שווה להגיע לשטח השיפוט של יונה יהב.

שבעה סרטים שכדאי להיכנס אליהם אם אתם ממילא באזור חיוג 04

"אישה במלחמה". אגב סרטים נכונים לזמננו, שימו לב לתקציר הזה: האלה (האלדורה גיירהארדסדוטיר) היא פעילה אקולוגית שמחליטה להציל את איסלנד מאסון הזיהום התעשייתי באמצעות סדרה של מיני-פיגועים - היא לא מסכנת חיי אדם, אבל בהחלט מסכנת תשתיות לאומיות.

נדמה לי שהדבר הכי זכיר בסרטו של בנדיקט ארלינגסון הוא השימוש בפסקול: כל המוזיקה מבוצעת בידי נגנים שמופיעים ממש בגוף הסצנות. זה חמוד נורא אבל זה גם קצת מתיש, בדיוק כמו הסרט כולו, שעונה במדויק על כל התרגומים האפשריים של המילה whimsical - שׁוֹבָבִי, גַּחֲמָנִי, קַפְּרִיזִי.

"הורגת הענקים". יש מבחינתי רק סיבה אחת לכך שסרטו של אנדרס וולטר לא מופיע למעלה, ברשימת ה"סעו במיוחד": עשו אותו כבר. כלומר לא בדיוק ולא באשמתו של אף אחד, כי הם הופקו פחות או יותר בו בזמן, אבל אי אפשר להתעלם מהדמיון הכמעט מוחלט של "הורגת הענקים" ל"שבע דקות אחרי חצות".

ברברה (מדיסון וולף) צדה ענקים שמאיימים על עיירת מגוריה, וכמו שאנחנו מתחילים לתהות אם הם קיימים איפשהו מחוץ לדמיון שלה, נוצר לינקג' יפהפה בין כל הצדדים של מה שקורה - אצלה בראש ומחוץ לו, בעיקר בבית שלה. זה עיבוד לרומן גרפי מאת ג'ו קלי וקן נימורה, ונדמה לי שזה מושלם לצפייה משותפת של אם ובת.

"העיניים של אורסון וולס". הדוקו המדובר של מארק קאזינס על אורסון וולס מעניק תשומת לב מיוחדת דווקא לציורים ולרישומים של הבמאי-שחקן-איש רדיו המנוח, והוא לימד אותי לא מעט דברים שלא ידעתי על וולס. מאידך, הוא גם הציק לי.   

קאזינס מציג אספקטים מעניינים מאוד לא רק בחייו של וולס אלא גם במקורות ההשראה שלו; הרגע שבו הוא מתאר את היוצר הצעיר מסתובב בשיקגו, מביט מהמדרכות אל גורדי השחקים והופך ל"גדול במאי ההסתכלות למעלה" הוא תובנה ששווה לבדה את מחיר הכרטיס. אבל קאזינס מתעקש לספר הכל בגוף שני עם לא מעט פאתוס ("מה חשבת אז, אורסון?"), והוא גם נטפל לפורטרט אחד של וולס הצעיר וחוזר אליו כ-3,106 פעמים במהלך 115 הדקות, אז כאמור. מעניין אך מעצבן.

"אופק". אשתו של גיורגי התאהבה בגבר אחר, והיא כבר חושבת לפרק את החבילה. הוא לא מסוגל להתמודד עם זה, ובהחלטה של רגע עוזב את העיר טביליסי ונעלם בבקתה על שפת הים באי מבודד. זה לא רק תקציר סרטה של הבמאית הגיאורגית טינאטין קג'רישווילי; זאת במובנים רבים העלילה כולה.

נדמה לי שהבנתם את הדיל: זה קטן ועדין, זה אווירתי ומלנכולי, זה מאוד יפה (צילום אדיר של איראקלי אחלקאצי, שהוא גם העורך כאן) וזה מאוד מאוד איטי. אם זה לא מבהיל אתכם, לא רואה סיבה ש"אופק" יבאס אתכם.

"רפסודה". מדהים מה שאנשים היו עושים בשביל לשעשע את עצמם לפני שיכולת לרבוץ ולגלול את הפיד כמו בן תרבות. בשנת 1973 לקח האנתרופולוג המקסיקני סנטיאגו חנובס 11 גברים ונשים, ביניהם ישראלית אחת, שם אותם על רפסודה ושלח את כולם לחצות אוקיאנוס כדי למצוא תשובה לשאלה קיומית: האם אלימות היא תוצאה בלתי נמנעת של קונפליקט אנושי. בהתחשב בכך שהרפסודה זכתה לכינוי "ספינת הסקס", אתם כבר יכולים להבין שהניסוי לא לגמרי התפתח כמצופה.

הדוקו הזה של מרכוס לינדין הוא תכלס פרק של "הישרדות", לטוב ולרע. שווה לצלוח את השליש האמצעי המעט משמים כדי להגיע לרגע שבו הניסוי מרביץ בקפייר, אבל קשה לדבר כאן על איזו עשייה דוקומנטרית מיוחדת. מצד שלישי, יש מלא סיפורים על זיונים.

"המטען". אם בפסטיבל היו מוקרנות רק 20 הדקות הראשונות של כל סרט, זאת כנראה הייתה ההמלצה הראשונה שלי: 1999, מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. המטוסים של נאט"ו מפציצים את סרביה והנהג ולאדה נשלח להוביל מקוסובו לבלגראד משאית שאין לו מושג מה יש בתוכה. ההתחלה - רק נהג, כביש והמתח הזה - היא באמת סרט קצר כמעט מושלם.

תחושת המתח נעלמת בשלב מסוים ללא שום פריקה אלא בהתפוגגות הדרגתית, מה שהופך את השליש האמצעי של הסרט למעט קשה לצליחה. ועדיין, יצירת הביכורים של אוגניין גלאבוניץ' שווה את המאמץ. למרות בעיית המבנה למרות קצב עצל מדי, זה סרט מסע ייחודי עם תפקיד ראשי חזק של לאון לוצב ואוסף שלם של אמירות חכמות על האופן שבו המלחמה נוגעת באנשים ובמקומות.

"הכנסייה החדשה". וזאת חד-משמעית ההמלצה השנייה שלי בפסטיבל 20 הדקות הראשונות, כי כשהכומר שאיבד ילד (אית'ן הוק) שומע את הווידויים האובדניים של פעיל איכות הסביבה המיואש (פיליפ אטינגר), זה הסרט הכי טוב בעולם. על אחת כמה וכמה כשלא לגמרי ברור מה הסיפור עם אשתו של המתאבד הפוטנציאלי (אמנדה סייפריד).

הבמאי הוא פול שרדר, מגדולי התסריטאים אי פעם ("נהג מונית", "השור הזועם"). הרקורד שלו כבמאי מרשים פחות ("ג'יגולו אמריקאי", "פגיעה"), אבל מעשה שטן - הבעיה העיקרית של "הכנסייה החדשה" היא דווקא הכתיבה, שלגמרי מאבדת כיוון בישורת האחרונה. ועדיין, ההופעה של הוק לבדה מצדיקה את הצפייה.

ושלושה סרטים ששווה לשקול רק אם בדיוק התחיל מבול וגם אין מקום בשווארמה אמיל

"אבודים". אני אסיר לשעבר שהמשפחה שלו ניתקה ממנו מגע, את בדיוק השתחררת מהמחלקה הפסיכיאטרית. אולי נבנה משהו ביחד?

סרט הביכורים של דסטין פנלי בכיכובם של קירן צ'רנוק וארטה דוברושי עושה שימוש מושכל בנופים של ניו זילנד (רספקט לצלם ארי וגנר), אבל הוא גם תקוע בניוטרל מתחילתו ועד כמעט סופו. כלומר כן, זה מפגש מעניין בין שתי דמויות שבורות, אבל קשה לומר שהוא נותן איזה שלם ראוי לשמו. 

"חברים טובים". בחמש מילים? "סירנו דה ברז'ראק" בתיכון. אה נכון, זה רק ארבע. כי שכחתי "מעצבן".  

סרטו של טובי מקדונלד לוקח את המחזה הצרפתי וממקם אותו בפנימייה בריטית. זאת כמובן קומדיה (כך שלפחות ייחסך מכם הכובד שאולי משתמע מ"עיבוד בריטי למחזה צרפתי"), רק שהיא לא מצחיקה בשום אופן, שזה סוג של בעיה. ואלכס לותר, שהרגיז אותי על אש קטנה לכל אורך הסדרה (החמודה לכשעצמה) "The End of the F***ing World", הוא הקש ששבר את גבי: מתברר שהשחקן הצעיר הזה לגמרי בלתי נסבל כשאין מולו את ג'סיקה ברדן הנהדרת לצורך איזון.

"אלה שעובדים". הבעתי כאן בעבר צער על כך שאני לא זוכר מי הגה את הביטוי "סרטי 'אכול את התרד, זה טוב בשבילך'", והנה אני שוב מצטער.

אנטואן (אוליבייה גורמה) מפוטר מעבודתו לאחר שהלחץ מכריע אותו והוא לוקח החלטה לא חוקית ולא מוסרית. מה יעשה? יסתיר מאשתו ומחמשת ילדיו ויתפרק לאט לאט. זה לא חייב להיות תקציר של סרט מבאס, אבל זה כן: מדובר במתקפת ריאליזם מייבש עם צילום בלתי נסבל מז'אנר כתף רומני (אם זה נשמע כמו סוג של נקניק, אז אני מתכוון לצילום ההו כה ריאליסטי שמאפיין את הקולנוע הרומני ההו כה ריאליטי של השנים האחרונות), ובנוסף לכל יש כאן מסר. כן, מסר על תרבות השפע שהבמאי אנטואן רוסבאך לא ינום ולא יישן עד שיידחף הן במורד גרונכם והן במעלה עכוזכם. אבל חוץ מזה סרט סבבה.