בכל טקס אוסקר עולות השאלות, ואיתן הבדיחות, על ההבדל שבין עריכת סאונד למיקס סאונד. בלי להיכנס לוויכוח על העניין לציבור שבהפרדה בין הקטגוריות הללו לשני פרסי אקדמיה שונים, הנה בא "הג'נטלמן והאקדח" ומאפשר לעמוד על ההבדל בניחותא ואפילו באריכותא: תחת עריכת סאונד נופלת ההחלטה של הבמאי דיוויד לאורי להשתמש בקטעים מוזיקליים ארוכים מאוד מאת המלחין הקבוע שלו דניאל הארט, קטעים חוצֵי-סצנות שבמקרים רבים כמעט ואינם מתקשרים כלל עם ההתרחשויות על המסך. מיקס סאונד הוא השלב שבו החליט לאורי לתת למוזיקה כזה ווליום ונוכחות שבתוך הבאלאנס הכללי היא כמעט עולה על הדיאלוג, מה שמושך המון תשומת לב אל עריכת הסאונד/ פסקול היוצאת דופן. ובהתאמה, אם עריכת הסאונד ראויה לשבח על מחשבה מחוץ לקופסה של הרמקול, הרי שהמיקס ראוי לגנאי על הפרזה פושעת.
אני לא סתם נטפל לצד הזה של "הג'נטלמן והאקדח", שלפי ההצהרות יהיה האחרון בקריירת המשחק של רוברט רדפורד בן ה-82: מזמן לא ראיתי סרט שהמיקס שלו מכתיב כל כך הרבה מהאפקט הרגשי שלו, או בעצם היעדרו של אפקט כזה. השימוש במוזיקה הוא כל כך חריג שבאמת אין מנוס מלהעניק לה תשומת אוזן, והעניין הוא שאם דעתו של הצופה מוסחת אל אמצעי העשייה הקולנועיים, מוצלחים ככל שיהיו - כמעט שאין שום סיכוי לזכות גם בתשומת לבו, בתשומת רגשותיו. הרי "שים לב, אמצעי עשייה לפניך" זה אח של "זה רק סרט", אולי המסר המרחיק והמנכר ביותר שבמאי יכול להעביר לצופים. והאמת היא שהסאונד הוא רק מחלקה אחת שבה "הג'נטלמן" אשם בהדרת צופיו.
מרוב הבחינות זאת פנינה. רדפורד הוא פורסט טאקר, שודד בנקים סדרתי, פושע-קריירה שלא יכול אחרת גם אחרי גיל 70. אז הוא פשוט ממשיך, בעזרתם של הקולגות הוותיקים וולר (טום ווייטס בהופעה קולנועית נדירה מדי) וטדי (דני גלאבר, ואל תאמינו לאף פליט אייטיז שאומר "גלובר"). עד מתי? השאלה הזאת כאילו לא מטרידה את טאקר עד ששתי התרחשויות הופכות אותה לקריטית. ראשית, הוא פוגש אישה בשם ג'ול (סיסי ספייסק הנפלאה) שגורמת לו לשקול ברצינות פרישה לחיי זוגיות נורמטיביים; שנית, טאקר מוצא את עצמו נרדף על ידי שוטר (קייסי אפלק) עם עודפי מוטיבציה שלא אחשוף כאן את מהותם, אבל ברור שהוא באמת רוצה לתפוס את האיש שלו.
הפושע הזקן, או הגבר הלא-פראייר שיוצא להוכיח בפעם האחרונה עד כמה הוא לא, הוא דמות שראינו באלף ואחת וריאציות - החל מקלינט איסטווד ב"גראן טורינו" או מייקל קיין ב"הארי בראון", עבור ב"פורשים בסטייל" שהציג שלישיית פושעים גריאטרית דומה מאוד לזו של "הג'נטלמן" וכלה ב"לא פראייר של אף אחד" - לטעמי אחד התפקידים הגדולים של פול ניומן, מי שתמיד-תמיד ייזכר בנשימה אחת עם רדפורד.
ייאמר מיד, לאורי עושה את כל הכבוד הראוי לקריירה של רדפורד ולאדם שהוא. "הג'נטלמן" מבוסס אמנם על סיפור אמיתי שהתרחש בארה"ב בשנות ה-80, אבל אין ספק שהסיפור האמיתי של רדפורד - שחקן רציני ופילנתרופ רציני, גבר ישן בכל המובנים החיוביים של הביטוי, אדם שמעולם לא נרתע מהבעת עמדות פוליטיות לא פופולריות - מכתיב חלק ניכר מהטון. הסרט הזה פשוט אוהב את שני הגיבורים שלו, השודד-הג'נטלמן וזה שזכה לתהילת עולם כששיחק שודד-ג'נטלמן ב"קיד וקסידי". מהבחינה הזאת, התוצאה לגמרי מצדיקה את האמירה שחוזרת על עצמה בביקורת ובתגובות על "הג'נטלמן והאקדח": זאת *באמת* פרידה ראויה מאוד מקריירת המשחק של רדפורד, אולי הליהוק הגדול אי פעם לתפקיד הפושע המקסים (ולא רק כשקוראים לו סאנדנס קיד - ראו "סניקרס", ראו "העוקץ").
אבל זה גם סרט עם נכות רגשית מתסכלת. באתי עם חששות מסוימים בכל הנוגע לבחירות של לאורי, ששעמם אותי אנושות ב"נאהבים מחוץ לחוק" והתיש אותי קשות לפני שהתחיל להבריק ב"סיפור רפאים", ומצד שלישי קנה אותי מהשנייה הראשונה ברימייק שלו ל"חברי הדרקון אליוט"; החשש שלי היה שללא אולפן גדול מעל הראש ומאחורי הכתף נקבל שוב את לאורי בהילוך האיטי-אקספרימנטלי שלו מ"נאהבים" ומ"רפאים". ובעוד ש"הג'נטלמן והאקדח" יותר קצבי מהם וגם משמעותית יותר ידידותי למשתמש משניהם, לאורי בכל זאת עושה כאן מידה של נזק.
אפשר בהחלט להבין למה הוא ניסה לעשות משהו אחר, משהו שלא דומה לשום דבר אחר. כלומר, מילא כמות סרטי "הגיל והתרגיל", אבל כמה סרטי שוד כבר ראינו? לאורי מסרב להיכנע לקונבנציות, מסרב לחקות כמו כולם את הסטייל של סטיבן סודרברג (וספציפית של סדרת "אושן") בסצנות השוד, מסרב אפילו להישמע לכללים כאילו-בסיסיים כמו "בשביל לצלם צריך אור" (ובאמת שלא צריך בעידן הצילום הדיגיטלי. רבות מהסצנות ב"האיש זקן" מצולמות באור קיים, מה שנקרא Available light, והתוצאה מקנה לסרט חספוס מוצלח). אבל זהו, שזה בדיוק העניין: בין הצילום החריג לסאונד היוצא דופן, בין כל הסצנות שבהן נדמה שלאורי פונה לכיוון הלא צפוי רק מפני שהוא הלא צפוי, פשוט אי אפשר להתעלם משלט הניאון העצום שזועק "זה רק סרט".
בגלל כל האמור לעיל - ובמידה מסוימת גם בגלל הגדרת המשימה "מרימים לרדפורד", שבכל זאת נמצאת בעולם האמיתי ולא זה הקולנועי - "הג'נטלמן והאקדח" הוא סרט שיש לו קצב אבל אין לו גרוב, שמעורר חיוך אבל לא מעורר צחוק, שמייצר הזדהות אבל לא אהבה, שמצליח לרתק אבל לא לסחוף. אחלה סרט, אבל רק סרט.