בשבועות הראשונים של "הפנתר השחור" על המסכים נרשמה בארה"ב עלייה במקרי אימוץ של חתולים שחורים נטושים. הדיווח הראשוני על כך הגיע מהעיר דוראנגו, קולורדו, שם סיפר תושב מקומי על 50-60 חתלתולים שחורים שאומצו כמעט בן לילה בהשראת הסרט; מאוחר יותר היה מי שטען כי ממדי התופעה רחוקים מלהיות טרנד לאומי, אבל בהתחשב בכך שבימינו אנשים יותר נפטרים מחתולים שחורים מאשר מאמצים אותם, זה בהחלט הישג של "הפנתר". ואני כבר חשבתי ששום דבר טוב לא יצא מהסרט הזה.
הסיפור על החתולים השחורים אינו היחיד או הבולט ביותר של סרט שהשפיע על המציאות: הנה עוד כמה מקרים שבהם החיים חיקו את האמנות השביעית, או לפחות השתנו קצת בעקבותיה.
101,000 כלבים דלמטיים
שני עשורים לפני החתולים היה סרט ששינה את חייהם של כלבים: כש"101 כלבים וגנבים" יצא לאקרנים, כל העולם הלך לאמץ דלמטי. זה בלט במיוחד בחג המולד של 1997, שבו אחת המתנות המבוקשות ביותר בקרב ילדים אמריקאים שצפו בסרט הייתה גור דלמטי אמיתי משלהם. אלא שפעילי זכויות בעלי חיים בארה"ב התריעו מפני הטרנד הזה, והם ידעו למה.
כחצי שנה לאחר חג המולד השחור-לבן, הניו יורק טיימס דיווח על גל עצום של נטישת דלמטיים. "זה בדיוק מה שחששנו מפניו", אמרה אז לזלי איסום, דוברת ארגון זכויות בעלי החיים Humane Society, שיצא מבעוד מועד נגד טרנד האימוץ. "כלבים דלמטיים דורשים השקעת כמות עצומה של זמן אנרגיה, בדיוק המשאבים שחסרים למשפחות עם ילדים קטנים". המצב היה עד כדי כך עגום שפעילה אחת דיווחה לטיימס שהיא נאלצה לטפל ב-130 דלמטיים נטושים רק בתשעת החודשים הראשונים של 1997. אפשר לקוות בזהירות שזה לא יחזור על עצמו עם החתלתולים השחורים.
אין אהבה כמו אהבה של אמא של במבי
עדיין בדיסני ועדיין בבעלי חיים, בארה"ב מעריכים ש"במבי" הוביל לירידה של עד כ-50% בהיקף ציד האיילים. זה לא קרה מיד; הסרט זכה להצלחה צנועה מאוד כשהופץ ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אבל הפך ללהיט כשהופץ מחדש ב-1947. חלק מזה היה דרישה מנדטורית של ילדים אמריקאים מאבות אמריקאים שלא יהרגו את אמא של במבי, שלא לדבר על במבי עצמו.
התרומה של "במבי" לסיכויי ההישרדות של עופר האיילים האמריקאי היא אמנם סיפור יפה, אבל במובנים רבים זה גם סיפור על צביעות: האנימטורים של דיסני הפכו את העופר שלהם לחמוד, הרבה יותר חמוד מהעופר המציאותי, וזה הספיק כדי לגרום לתחושה שיש בעיה מוסרית בציד של בעל החיים הספציפי הזה -אבל ללא כל השלכה על חיות פחות חמודות. הסוג הזה של צביעות זכה לכינוי "אפקט במבי", והוא משמש כיום את שני הצדדים בוויכוח על זכויות בעלי החיים: האקטיביסטים משתמשים בו כדי לנגח את היחס האדיש לבעלי חיים שאינם נתפסים כחמודים, ואילו הציידים שולפים את "אפקט במבי" לצד נתונים על כמות תאונות הדרכים שנגרמות בגלל עופרים חמודים שאף אחד לא מוכן לירות בהם.
לקראת שידוך
"מהומה במשרד", שמו העברי האומלל של סרט הפולחן "Office Space" מ-1999, לא רק הביא במו סצנותיו לייצור של מוצר חדש - אלא גם הפך אותו למזוהה ביותר עם החברה שמאחוריו.
מעשה שהיה: כשהבמאי-תסריטאי מייק ג'אדג' כתב את דמותו של מילטון, הלוזר של המשרד שכולו לוזרים, הוא דמיין את השדכן האהוב עליו - מה, אל תזלזלו, מי שצפה בסרט יודע עד כמה אהוב - בצבע אדום. ג'אדג' רצה שהשדכן דנן יהיה מתוצרת "סווינגליין", אלא שבמהלך ההפקה הוא גילה שסווינגליין בכלל לא מייצרת שדכנים אדומים. בצר לו הוא ביקש ממנהליה לייצר אחד במיוחד בשביל הסרט, והם מצדם נעתרו.
כתוצאה ישירה מההצלחה של "מהומה במשרד", השדכן האדום הוא כיום המוצר המזוהה ביותר עם סווינגליין. ממשהו שהחברה בכלל לא מייצרת הוא הפך לשדכן הנמכר ביותר שלה. מוסר השכל: אני בטוח שמסתתר כאן איפשהו.
להיות קלריס סטרלינג
לדמות של ג'ודי פוסטר ב"שתיקת הכבשים", צוערת האף.בי.איי קלריס סטרלינג, היה מקור השראה בחיים האמיתיים: כשהסופר תומאס האריס כתב את הספר שעליו מבוסס הסרט, הוא השתמש כמודל בסוכנת פטרישיה קירבי. ואותה קירבי הייתה זו שכעבור שנים סיפרה בראיון ל"סאן" הבריטי על ההשפעה המפתיעה שהייתה לסרט על הבולשת האמריקאית.
קירבי סיפרה שבאמצע שנות ה-70, כשהיא עצמה חיפשה עבודה באף.בי.איי, רק 37 מתוך 8,000 הסוכנים היו סוכנות. אותה זה לא עצר - קירבי הייתה האישה הראשונה שהועסקה בארגון כ"פרופיילר" ובין השאר ערכה פרופילים פסיכולוגיים של 35 רוצחים סדרתיים - אבל באותו ראיון ל"סאן" היא הודתה שההשפעה הדרמטית ביותר על מספר המועסקות בבולשת הייתה דווקא של בת דמותה הבדיונית: "אחרי ש'שתיקת הכבשים' יצא כסרט, הייתה עלייה עצומה במספר הנשים שהגישו בקשות להתקבל לאף.ב.איי וכתוצאה מכך גם במספר הסוכנות. אני מקווה שעזרתי למוטט כמה מחסומים".
מי מפחד מהכריש הרע
ב-1978, כש"מלתעות 2" הסריח בבתי הקולנוע (אם כי לא בקופות), הוא השאיר אחריו רק זיכרון חיובי אחד: הסלוגן "בדיוק כשחשבתם שבטוח לחזור למים". זאת הייתה הברקת שיווק שזכתה מאז לאינספור רפרורים וחיקויים, אבל היא הייתה פחות אמירה על הסרט המקורי ויותר על תופעת הלוואי שלו: קיץ 1975, הקיץ של "מלתעות", היה הרגע שבו כולם פחדו להיכנס למים.
אנשים חזרו למים בסופו של דבר, אבל ההשפעה של "מלתעות" נמשכת עד היום בכל הנוגע לפחד מכרישים. ולא מדובר רק בתדלוק של פוביה: בשנת 2014 יצא ספר בשם "The Jaws Effect", שטען כי המדיניות של ממשלת אוסטרליה בכל הנוגע להגנה מפני מתקפות כרישים מבוססת לא על ההתנהגות של כרישים בטבע, אלא על האופן שבו היא הוצגה בסרט של סטיבן ספילברג. לפחות האוסטרלים הפסיקו עם זה לפני "מלתעות 4: הנקמה", סרט שתמיד צריך להישבע שבאמת קיים אחרי שמזכירים את שמו המלא.
יש לו דרכים צדדיות לומר לך שהוא אוהב
אחד מאיומי הסרק המצחיקים ביותר שהושמעו אי פעם בסרט הוא "בדרכים צדדיות" מ-2005 כשמיילס (פול ג'יאמטי), חובב היין אך שונא המרלו, מסכים בעל כורחו להסב לשולחן עם אנשים זרים - "אבל אם מישהו שם שותה מרלו!", הוא מתרה בחברו ושותפו למסע הטעימות, ג'ק (תומס היידן צ'רץ').
יותר מהשנאה שלו למרלו, מיילס מונע מאהבה לזן הפינו-נואר. והוא מדבר על שניהם בתשוקה רבה כל כך שהקהל פשוט הלך עם זה: לאחר יציאת הסרט נרשמה בארה"ב ירידה של 2% במכירות המרלו לצד עלייה של 16% במכירות הפינו נואר. מהשוק הבריטי דיווחו על מספרים דומים. זה היה ב-2004; כעבור עשר שנים, מחקר של ה-Vineyard Financial Associates העריך כי מגדלי מרלו ברחבי העולם הפסידו עד 400 מיליון דולר בגלל "אפקט דרכים צדדיות". זאת הייתה כאמור רק הערכה, אבל גם זה הרבה בשביל "אם מישהו שם שותה מרלו!".