מה שחבר הכנסת אלמוג כהן עשה אתמול מול משפחות החטופים זה לא פחות מפיגוע. כן, זה פיגוע בינלאומי. אני יושבת מול המסך, סורגת לי כדי להוציא עצבים פנימיים ולהירגע, ופתאום אני צופה בצרחות שלו: "אין לכם מנדט על הכאב". כל זה נאמר בפנים למשפחות האבודות, אלה שלא יודעות את נפשן מאז ה-7 באוקטובר, ואני לא מאמינה.
זרקתי את הסריגה על השטיח ורציתי להיכנס לתוך המסך ולסתום לו את הפה. אף אחד לא עשה את זה שם, בישיבה הנוראית הזאת. מה זה? איך הוא מעז בכלל להרים את הקול שלו? מי הוא בכלל? מה הוא בכלל? שמישהו יזכיר לי מה התפקיד שלו בכלל, חוץ מלצרוח ולדבר שטויות בכמויות. איך אפשר לצעוק על משפחות החטופים שחיות בחוסר ודאות, כל חייהן נהרסו, ואין להן בדיל של מידע אודות אהוביהן? במקום לחבק, להכיל, להרגיע, לקוות ולהתפלל יחד, אתה אלמוג כהן צועק עליהן???
אלמוג, אני לא אנהג כמוך. אני מאחלת לך בריאות, הבנתי שהתמוטטת באותו יום ונזקקת לטיפול רפואי. החלמה מהירה גם לנשמה.
אני כותבת לכם בכאב גדול כמו כל עם ישראל (בעצם, אני כבר לא יודעת אם ב"עוצמה יהודית" מרגישים משהו), ואני מפצירה בראש הממשלה להתעורר. לחשוב רגע על החטופים ולשים אותם כמטרה העליונה במלחמה הזאת. רק אחר כך להציל אותנו מהחמאס ולא להשאיר שם פירור אחד מהגזע הנוראי הזה.
מה עובר על הילדים והילדות בשבי? מי מחבק אותם כשקר להם? מי מנגב להם את הדמעות? יש אולי מישהו שאומר להם שעוד מעט חוזרים הביתה? הם לבד? ביחד? מה קורה לעזאזל? בכל פעם שהשמש שוקעת והחושך יורד, אני מאבדת פעימה בלב.
אלמוג כהן, אני מאחלת לך שאלוהים יסלח לך. לא אנחנו. כי מי אנחנו בכלל?
וטיפ קטן לכולנו: בואו נפסיק לשאול "מה נשמע", אנחנו מרגישים נורא וכל תשובה היא אילוץ.
נחזור לשאול כשהחטופים יחזרו הביתה, במהרה אמן.
אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל