יום כיפור הוא יום אחר, כזה שלא דומה לשום דבר ולאף יום בכל העולם כולו. יום אחד שבו הריח באוויר משתנה, הצבע בשמיים שונה, הכל נעצר וכולנו עוצרים ל-24 שעות את הטירוף בחיים המשוגעים שלנו.
בילדות שלי בדימונה, יום כיפור היה קודש הקודשים אצלנו בבית. אמא שלי סוזי ז"ל, אהובתי הנצחית, הייתה אומרת במרוקאית: "כיפור זה יום קשה, אלוהים ישמור". לבשנו לבן, אכלנו ארוחה טובה ונכנסנו לצום ולתפילות עמוקות. זו הייתה הילדות שלנו בכיפור הקדוש, צמים וסופרים את השעות עד לתה עם נענע ושיבה של אמא סוזי ז"ל, מחכים לעוגיות שלה עם הריח שאי אפשר לשחזר גם במטבח החדש שלי.
מדי שנה לקראת כיפור שואלים אותי "נו, ממי את מבקשת סליחה?" ובלי להסס אני עונה מההוא ומההיא, כי להתנצל זה אופי וזמר ידוע שר לסלוח זו מעלה אנושית. אבל השנה החלטתי לבקש סליחה מעצמי. כן, זה אולי ישמע לכם מוזר אבל זו השנה שלי.
מאז שהתחתנתי וילדתי את ילדיי האהובים שכחתי את עצמי, אותי ומי אני. שכחתי שמותר לי גם לנוח לפעמים, לישון צהריים כפי שעשיתי הקיץ הזה כשהילדים היו במחנה אחרי 13 שנים שלא העזתי לדפוק שנצ כי פחדתי שאחד הילדים יקרא לי ואני לא אענה לו בשנייה שהוא מסיים לצעוק "אמממממא". שכחתי שמותר לי לאכול צהריים עם הילדים בישיבה ולא בלחץ בעמידה, לצאת עם חברות, לטוס לבד, ללכת בים ולשמוע את טייסטו באוזניות, לרדת במשקל, לראות סרט טוב ולצחוק בקול, לקנות לעצמי תיק חדש ולהרגיש שגם אני פה.
אז אני מבקשת סליחה מהנשמה שלי ששכחתי שגם אותה אני צריכה לחבק, סליחה מהגוף שלי שגם אותו אני צריכה לטפח, סליחה מהלב שלי שיודע רק לתת ופוחד לקבל.
החיים עוברים מהר. אני עובדת מגיל 12 ללא הפסקה ובא לי במחצית החיים שנותרו לי ליהנות יותר. אז סליחה אם עברתי את הגבול ולא נתתי לעצמי לעצור רגע וגם ליהנות.
כיפור רגוע,
אופירה
אמא של אמלי אריאל ואייל