שבת בבוקר, הטלפון שלי על השידה בבית המלון בדובאי, רוטט ללא הרף. על הקו אייל, הגור הקטן שלי: "אמא אמא אמא תחזרי מהר הביתה, יש מלחמה. אמא יש אזעקות, ירדנו עם אבא לממ"ד". חשבתי שהגיע סוף העולם, והוא אכן הגיע. הערתי את החברות שלי, ארזנו את עצמנו וברחנו לטיסה הראשונה הביתה.

הטיסה הייתה שקטה, דממה אחרת, עם כאב בטן עמוק של אבל כבד. הטיסה נפתחה עם שיר ישראלי, "כל העולם כולו גשר צר מאוד". כל יושבי המטוס שרו, הדיילים הצטרפו ודמעו עד שהשיר נגמר. לקראת סיום הטיסה, עבר אחד הדיילים וביקש מכל נוסע ונוסעת לא לזוז בסיום הטיסה כי חלק מהנוסעים איבדו את יקיריהם והם יורדים ראשונים. זה היה קשה. אמהות בכו, אבות עם עיניים אדומות וצעירה שאיבדה את חברתה הטובה התעלפה.

הדרך לבית הייתה מפחידה מתמיד. לא זיהיתי את איילון, היינו כמעט לבד, רק מחסומים של צה"ל ומשטרה עיכבו את הנסיעה. קפצתי על הילדים כאילו לא נפגשנו עשר שנים - ופתחתי חמ"ל.

הבנתי כמו כולם שאין ממשלה, אין כתובת, אין מענה. רק האזרחים יעזרו זה לזה כי השרים משותקים ואיבדו כל קשר למציאות הקשה והבלתי נסבלת ולשפל הכי גדול שידענו. שמות הנרצחים החלו לצאת, השמועות הפכו למציאות, סימני השאלה הפכו לאבל וההלם הפך לכעס אדיר. 

איפה כל השרים? איפה כל משרדי הממשלה? נכנסו לי לטלפון אלפי הודעות של הורים וחברים מודאגים שלא מוצאים את הילדים שלהם, ואף אחד לא עונה להם! אנשים אובדי עצות, המומים מהמצב, מחוסר הוודאות, מהכאב שעומד להגיע מהבשורה הקשה מכל ומהסרטים הקשים שהחלו לרוץ ברשת. זוועות עולם. משפחות נשחטו מגיל ינקות ועד גיל 100, בתים עלו באש על יושביהם, אנשים נשים וטף נחטפו ונשים נאנסו, נרצחו ונשרפו.

ואף אחד מהממשלה לא מדבר איתם. 

אנחנו לבד, אבודים, מתרוממים מהכאב ועוזרים זה לזה. יש כאן פשעי מלחמה, עזה חייבת להימחק עד הפירור האחרון. כן, בדיוק ככה ולא אחוז פחות! והממשלה? כולם הביתה. מראש הממשלה ועד אחרונת הפה הגדול טלי גוטליב. אם מישהו מצא את דודי אמסלם, תעדכנו.

ה-7 באוקטובר 2023 הוא יום שנכנס להיסטוריה השחורה של מדינת ישראל, וכנראה שאנחנו עוד לא יודעים כלום על הכאב הגדול שעברו 1,300 נרצחים, עשרות חטופים ואלפי פצועים.

תתביישו לכם ממשלת ישראל,
מזל שבני גנץ הצטרף, יעשה סדר בגיהינום.

אופירה,
אמא של אמלי, אריאל ואייל