הכול כלול, גם החפיפניקיות
רצינות? מקצועיות? אמינות? שלושתן לא ממש אפיינו את מהדורת "הכל כלול" עם סיוון כהן, ששודרה בערוץ 10 בתחילת החודש. היומרה: "תיעוד מיוחד" של מה שמתרחש בחדרי המיון בישראל. השיטה: שלושה תחקירנים צעירים, שוגרו באותו יום ובאותה שעה (שמונה בערב) אל חדרי המיון של בתי החולים איכילוב, שיבא ואסף הרופא, והתלוננו על כאבי ראש (מדומים כמובן). המטרה: לבחון מי מהתחקירנים קיבל טיפול מהיר יותר.
למחרת השידור פרסמה אריאנה מלמד ב"הארץ" ביקורת קטלנית על הכתבה. "בחדר מיון אין מטפלים בחולים לפי סדר הגעתם, אלא לפי חומרת פגיעתם", הזכירה. "שלושת התחקירנים זייפו כאבי ראש, אבל אף אחד מהם לא סיפר לצופים במה היו עסוקים חדרי המיון השונים בשעה שאלה חיכו לתורם. וכיוון ששלושת החולים המדומים נשמו, התהלכו והתלוננו באופן עצמוני לגמרי, מלכתחילה הם נדחקו – בצדק מוחלט – לסוף התור. אבל בכך לא טרחו ליידע את הצופים".
אלא שהכשל הזה היה רק חלק מהסיפור. לאחר שהתחקירנים חזרו ממשימתם, מיהרה מערכת "הכול כלול" לבקש את תגובת בתי החולים. "שלחנו שלושה תחקירנים עם אותו מצב בריאותי בדיוק (צעירים בריאים, המתלוננים על כאבי ראש) לחדר המיון, ובדקנו את זמן ההמתנה לקבלת טיפול", כתבה רכזת המערכת, גילה צוקרון-גולן, באימייל בקשת התגובה ששלחה לבתי החולים. צעירים בריאים? לא לגמרי מדויק: לאחת התחקירניות שנשלחו יש עבר רפואי מסוים. היא אפילו כתבה על כך בעבר בגילוי לב, בשמה המלא, באחד מאתרי האינטרנט. אותה תחקירנית סיפרה פעם לקולגה, שהיא סבלה מרגישויות וכאבים שונים, ואף נזקקה לאשפוז. למרבה התימהון, בית החולים שבו היא אושפזה הוא אותו בית חולים שאליו ניגשה כעת כשהיא מוגדרת כ"צעירה בריאה". לכן, אין בסיס להשוואה הוגנת בין הטיפול שאותה תחקירנית זכתה לו בבית חולים אחד, לבין הטיפול שקיבלו התחקירנים האחרים בשני בתי החולים האחרים.
בערוץ 10, אגב, נמנעו (ובצדק) מלהעלות לאתר "נענע 10" את תכנית "הכול כלול" שבה שודרה כתבה זו. "יש כאן כמה בעיות", אמר השבוע גורם רפואי שצפה בתכנית. "בגדול, אדם צעיר ללא מחלות, שכואב לו הראש, אמור לגשת בהתחלה לקופת חולים או למוקד חירום, ורק אז, אם צריך, מפנים אותו לבית חולים. המנגנון הזה נועד להפחית מהעומס של חדרי המיון. מה עשו כאן בעצם? המציאו מחלה, הוסיפו למערכת העמוסה ממילא עוד מטופל מיותר, וגרמו לרופאים, שגם ככה מתקשים לעמוד בעומס, לטפל במישהו בריא. גם אם נתעלם מהעלות הכלכלית של הטיפול המיותר, ההתנהלות העיתונאית כאן בעייתית. אילו הכתבה הייתה מנסה לבדוק תוך כמה זמן נכנסים לצנתור במיון, או תוך כמה זמן מקבלים טיפול לשבר ביד, והיו מתלווים במצלמה נסתרת למטופל אמיתי שכבר נמצא בבית החולים – אולי היה לזה ערך. ככה – מה שהם עשו היה חלטורה".
שלום לתחקירנית. מה שלומך? איך את מרגישה?
"בסדר גמור. אני מתנצלת, אני פשוט קצת חולה. בגלל זה לא עניתי קודם".
תרגישי טוב. התקשרתי בעניין קצת דומה. למה בעצם הוצגת כצעירה בריאה בזמן שאת עצמך סיפרת פעם לקולגה ואפילו כתבת שיש לך עבר רפואי?
"אני מפנה אותך למערכת".
רכזת המערכת, גילה צוקרון-גולן, למה בפנייה שלך בבקשות לתגובה התחקירנית הוצגה כבריאה, למרות שיש לה עבר לא בריא?
"נכון, ואנחנו דיברנו על זה עם הדוברות של אותו בית החולים. אנחנו ביקשנו להתייחס בגדול לזמן ההמתנה ולזמן הטיפול. אגב, אם לאותה תחקירנית יש עבר רפואי, היא הייתה אמורה לקבל את הטיפול הכי מהיר. בפועל היא קיבלה את הטיפול הכי איטי".
אבל יכולה גם להיות אפשרות אחרת, שאותה תחקירנית קיבלה את הטיפול הכי מקיף, ולכן במקרה שלה הוא לקח יותר זמן.
"לא, זמן ההמתנה שלה היה ארוך. זה העניין. היא המתינה שם שעות עד שקיבלה טיפול. היא התייבשה הרבה זמן, ואם המצב שלה היה חמור ושברירי כמו שאומרים, היו צריכים לגשת אליה הרבה קודם".
גם אם זה נכון, עדיין אי אפשר בפנייה לתגובה להציג את התחקירנית כצעירה בריאה.
"בסדר, לכן גם דיברנו שנייה אחר כך עם דוברות בית החולים, הבהרנו את הדברים וביקשנו להתייחס קונקרטית לזמן ההמתנה. לזה גם התייחסנו וככה גם הצגנו את זה בכתבה, שכל הרעיון שלה היה לראות את העומס בחדר המיון ואת זמן ההמתנה שם. אני גם באמת לא יכולה לדעת מה המצב הבריאותי של התחקירנים שלי, כל עוד הם לא מערבים אותי בחיים האישיים שלהם. אבל אני חושבת שלצורך תגובה רשמית כדאי לך לפנות לדוברת של הערוץ".
מערוץ 10 נמסר בתגובה: "מערכת התוכנית 'הכל כלול' מקבלת מדי יום תלונות רבות על חולים שמגיעים למיון עם תלונות דומות לאלו שהיו לתחקירני התוכנית, ומדווחים על זמן המתנה ארוך במיון. בעקבות תלונות אלו יצאנו כדי לעשות השוואה שלנו בחדרי המיון. נלמד את הביקורת ונסיק את המסקנות המקצועיות שלנו. אנו ב'הכל כלול' נמשיך לעסוק ולסקר את מה שקורה במערכת הבריאות הציבורית, ונמשיך להילחם את מלחמתם של האזרחים שנאלצים להמתין שעות, ימים ולפעמים גם חודשים כדי לקבל טיפול רפואי ראוי".
עוד ניצחון לשרה נתניהו על התקשורת העוינת
בתום משא ומתן אינטנסיבי בין עורכי דינם של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, ושל עיתונאי "מעריב", בן כספית (שעליו דיווחנו ביום רביעי לראשונה כאן), הגיעו היום (חמישי) שני הצדדים לפשרה בתביעת הדיבה שהגישה נתניהו נגד כספית. על פי ההסדר, שפורסם היום בדף הפייסבוק של "ידיעות אחרונות", כספית יתנצל על כך שכתב שאשת ראש הממשלה הורתה לפטר חצרן ואב שכול בן 70, ו"מעריב" ישלם 50 אלף שקלים.
בינואר 2010 הגישה נתניהו לבית משפט השלום בירושלים תביעת דיבה בסך מיליון שקלים נגד חברת "מעריב הוצאת מודיעין", כספית ועורך "מעריב" באותה עת, יואב צור. זאת, לאחר שכספית פירסם כי עם כניסתה של משפחת נתניהו לבית ראש הממשלה הודח החצרן הקשיש, אב שכול, שעסק בעבודת גננות. הדיון הבא בתביעה נקבע ליום ראשון הקרוב, ובמסגרתו אמורים גם נתניהו וגם כספית לעלות על דוכן העדים. כמובן שלאור הפשרה שהושגה, לא יעלו השניים על דוכן העדים.
חתימת ההסדר מביאה לקיצה תקופה בת שבע שנים ותשעה חודשים (!) שבמהלכה התנהל הדיון המשפטי בעצלתיים. בתביעתה טענה נתניהו כי הדברים שפירסם כספית על החצרן חסרי שחר. "בידיעה השקרית האמורה אין שמץ של אמת", ציינו עורכי דינה של נתניהו, דוד שימרון ומיכאל ראבילו. "הגנן שעבד בבית ראש הממשלה מעולם לא פוטר על ידי התובעת, והוא ממשיך לעבוד בעבודתו כגנן כפי שעבד מימים ימימה". בתצהירה הוסיפה נתניהו כי כספית לא טרח לבקש את תגובתה לנושא זה. "הנתבעים טרחו לפרסם את הידיעה באופן בולט ביותר לפחות חמש פעמים, כאשר הם מנסים בזדון להשפילני וליצור לי תדמית של אישה חסרת לב, המתעמרת בחלשים, מתאכזרת לחצרן ותיק ומפטרת אב שכול מתפקידו ללא כל סיבה", ציינה.
מנגד עורכי הדין של הנתבעים, עמית דולב ואלי פרזד, הוסיפו לטעון בכתב ההגנה כי החצרן אכן פוטר מתפקידו על ידי שרה נתניהו. "האמור בעניין זה בכתבה הינו האמת לאמיתה", כתב כספית בתצהירו. "התובעת פיטרה גם פיטרה את החצרן, וזאת בשרירות לב, וכפי שעשתה לעובדים רבים אחרים מיד עם כניסתה למעון הרשמי". את טענתה של נתניהו כי תגובתה לא התבקשה, הדף כספית בתואנה כי שמונה חודשים לפניו פירסם איתמר אייכנר ב"ידיעות" דיווח על העברת הגנן מתפקידו, יחד עם עובדים נוספים. "על פי הידיעה קיים אישור מפורש של לשכת ראש הממשלה, מאז חודש מאי 2009, ולפיו החצרן אכן פוטר ו/או סולק ו/או הודח ו/או הועבר מתפקידו בבית ראש הממשלה, וזאת ביוזמת התובעת ובעלה", ציין כספית. "תמוהה טענת התובעת שלפיה לא נתבקשה תגובתה לעניין זה. וכי הייתה התובעת נותנת תגובה שתעמוד בסתירה לתגובה שניתנה לעיתון 'ידיעות אחרונות'?". אייכנר עצמו, אגב, הודיע לבית המשפט כי אינו נושא באחריות לידיעה של כספית ולהשלכותיה.
במהלך הדיונים בתביעתה של נתניהו (שזכו למעקב צמוד של אתר "העין השביעית") נרשמו לפחות שלושה מיני-שיאים: הראשון קרה כאשר שרה נתניהו הציגה מכתב תמיכה מיצחק כספית, אביו של בן כספית; השני התרחש כאשר כספית ציין שברשותו הקלטה שבה נתניהו נשמעת כשהיא "צועקת צעקות משולחות רסן וגוערת" במוניק בן-מלך; ואילו השלישי התחולל כאשר החצרן, מנשה קוזוקין (שנפטר בינתיים) העיד כי כלל לא היה ידוע לו על כוונה כלשהי להחליפו או להזיזו מהתפקיד (וזאת בניגוד לנאמר בכתבה של כספית כי החצרן "הודח", ובניגוד לעמוד השער, שם נכתב כי הוא פוטר והושתק).
כאמור כעת, אחרי כל הפיתולים בעלילה הארוכה, צפוי כספית להתנצל, ואילו "מעריב" יפצה את שרה נתניהו ב-50 אלף שקלים. ניצחון לתובעים? מסתמן שכן, וכל זאת ארבעה חודשים בלבד אחרי שבית משפט השלום בתל אביב, בתביעת דיבה אחרת, פסק לבני הזוג נתניהו 100 אלף שקל פיצויים מהעיתונאי יגאל סרנה. תסמכו על משפחת נתניהו שהיא תמנף גם את הסדר הפשרה הזה לעוד מתקפה (למרבה הצער, מוצדקת) נגד התקשורת העוינת.
הדלפות? בשמחה (בתנאי שהן לא נגד ביבי)
האם "ישראל היום" תומך בכל ליבו בעצירת ההדלפות על חקירות ראש הממשלה, או דווקא שמח לחגוג על כל הדלפה מחקירות ראש הממשלה? תלוי, כמובן, מיהו ראש הממשלה המכהן.
ביום שני, יומיים לאחר שבנימין נתניהו תקף את המשטרה על ההדלפות נגדו, העניק "ישראל היום" את כותרתו הראשית להמלצתו הנרגשת של טיל הפטריוט חיים שיין:
"כבר שנים רבות אני עוקב אחרי חקירות משטרה, ומעולם לא נתקלתי בהתנהלות של התקשורת ורשויות החקירה כפי שקורה בחקירות ראש הממשלה ורעייתו", התלונן שיין. "ללא הרף מודלפים לתקשורת, מתוך חדרי החקירות, קטעי מידע מגמתיים שפותחים את מהדורות החדשות, כדי לייצר אווירה של מיאוס כלפי ראש הממשלה... חובה על היועץ המשפטי להורות למח"ש לקיים חקירה של כל הגורמים הרלוונטיים במשטרה כדי לברר מיהו המדליף".
זיכרון קצר? זיכרון סלקטיבי? ביולי 2008, בעיצומן של חקירות אולמרט, פרסמה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות", על פני תשעה עמודים, מגה-הדלפה: התמליל המלא של חקירת אולמרט השנייה, חודשיים בלבד לאחר שהתקיימה.
שלא כמו בפרשת אולמרט, תמליל חקירותיו המלא של נתניהו עדיין לא הודלף, מה שלא מפריע ל"ישראל היום" להתלונן נגד המשטרה על התנכלותה לראש הממשלה. וזה עוד לא הכול: שבוע בלבד לאחר אותה חקירה שנייה של אולמרט, במאי 2008, חשף ערוץ 10 תמליל קצר מתוכה, שבו האשים ראש הממשלה דאז את חוקרי המשטרה שישבו מולו בכך שהם "מדליפים בלי סוף ומנהלים קרב תקשורתי שחורג מכל נורמה מקובלת שיכולה לאפיין משטרה הוגנת". מתברר שבאותם ימים רחוקים – הפתעה הפתעה – "ישראל היום" דווקא לא כל כך התנגד להדלפות מהחקירות. עובדה: לאחר החשיפה שמח העיתון להעניק פולו-אפ בולט להדלפה, פירסם את התמליל המודלף מילה במילה, ואף טרח לנזוף בראש הממשלה המכהן עם כותרת הביניים "בלי בושה, אולמרט יוצא למתקפה":
בשני האחרון, שעות ספורות, אחרי ש"ישראל היום" קרא בכותרתו הראשית לעצור את ההדלפות, סיכם את המצב מו"ל "הארץ", עמוס שוקן (שהוא לחלוטין בעד הדלפות, אך יש מי שטוענות שהוא קצת פחות ידידותי למדליפות) בציוץ הבא:
מי היה מאמין שרק לפני שלושה חודשים "ישראל היום" עשה קולות של מי שמנסה להיחלץ מתדמית הביביתון?
חיים שיין, תרצה להגיב?
"אביב היקר, בהצלחה. לא רואה צורך להגיב".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
ביבי משתלח במשטרה? לא נורא. תדחפו תקציר לעמוד 5 למטה, בקטנה, בלי קרדיט
אחת לתקופה מסוימת, הס פן תעיר, מישהו בדסק "הארץ" נרדם קלות על משמרתו. כך, למשל, נרשם בשעתו נמנום כשנודע על עובדת בנק הפועלים שקיבלה דמי שתיקה לאחר שהתלוננה נגד ציון קינן. שינה עמוקה אפילו יותר הורגשה כאשר לשכת ראש הממשלה שיגרה השתלחות בלתי נשכחת באילנה דיין. בעוד שכל העיתונים האחרים מיהרו להבליט את שני הסיפורים הללו למחרת בעמודיהם הראשונים, הסתפק "הארץ" המודפס באייטמים זערוריים בעמודים האחוריים, והתעורר מתרדמתו רק יממה לאחר מכן.
השבוע זה שוב קרה: לאחר שבמוצאי שבת תקף נתניהו את המשטרה על ההדלפות מחקירותיו, מיהר "ידיעות" לזהות את הפוטנציאל והקדיש לנושא (שהעסיק את סדר היום התקשורתי במהלך שלושת הימים הבאים) את הכותרת הראשית הבאה:
גם ב"מעריב" הבינו מיד שמדובר בסיפור נפיץ, והעניקו לו הפניה בשער:
ב"הארץ", לעומת זאת, הופיע אייטם צנוע, ללא קרדיט, בתחתיתו של עמוד 5:
רק כעבור יום נוסף, בשני, עסק "הארץ" בנושא בהרחבה הנדרשת והפרשה זכתה לכיסוי הולם בעיתון המודפס (כותרת ראשית של גידי וייץ, פלוס טור פרשנות של יוסי ורטר, פלוס ידיעה נרחבת של חיים לוינסון וסיקור נרחב בעמ' 4-5).
מה משותף לטיפול הכושל של "הארץ" בבוקר שלמחרת הפרשה הנוכחית, ולטיפול האנמי שהעניק לפני 11 חודשים, למחרת שתי הפרשות הקודמות? העובדה ששלושת האירועים התרחשו בשעות הערב, ולא הוערכו כיאות. "יתכן שבמערכת פשוט לא הבינו את גודל הסיפורים בזמן אמת", העריך בזמנו ראש דסק בכיר לשעבר. "זה לא פשוט לפתוח פתאום עיתון כשהוא כבר חצי סגור ומסודר, להתחנן לכותבים להכין מהר טורים, לזרוק סיפורים אחרים, לעשות גרפיקה חדשה ולשבור את הראש על כותרות והגשה. הכי קל לוותר".
ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.
נעים מאוד, קובי. אתם יכולים גם לקרוא לי רונית
ואם כבר רחוב שוקן: כמו כל גוף תקשורת שחפץ להתפרנס, גם "הארץ" מצרף לגיליונו מפעם לפעם מוסף תוכן שיווקי ו/או שיווק תוכני של המחלקה המסחרית. בתחתית עמוד 2 של כל מוסף כזה, באותיות קטנות, מופיעה שורת גילוי נאות שלפיה "המוסף הינו פרסומי ואין לראות במאמרים ו/או במודעות המלצה מכל סוג שהוא". ומה לגבי הקרדיטים? הם, מתברר, דווקא כן עשויים להיות לעיתים בגדר המלצה בלבד.
לפני כחודשיים הוציאה המחלקה המסחרית של "הארץ" מוסף פרסומי בשם Eco-Trend, ובו שורה של כתבות בנושאי התנהלות ירוקה וחסכונית. הכתבה האחרונה במוסף, על מגוון מוצרים אקולוגיים, הייתה חתומה על ידי כתבת בשם רונית שנבאי.
באותו יום העלה קובי טיריפינטו, יחצ"ן העובד עם משרד יחסי הציבור קורין פיזנטי וידיד עבר רחוק של "מי נגד מי", את הפוסט הבא (שאחר כך נעלם):
כיחצ"ן, מטפל טיריפינטו בין היתר במותגים "שיק תמרוקים" ו"פישר טיפס". "רונית שנבאי" – הפתעה הפתעה – משבחת בכתבתה את הלק האקולוגי והצבעוני של המותג הראשון ואת משחקי היצירה הטבעיים והססגוניים של המותג השני.
שלום קובי טיריפינטו. תגיד, איך אני משיג את רונית שנבאי?
"רונית שנבאי? לא יודע מי זו".
למה לא חתמת על הכתבה בשם האמיתי שלך?
"ממש אין לי מושג על מה אתה מדבר".
עורך המוסף הפרסומי, שרלי שטרית, לא טיפ טיפה מוגזם לתת ליחצ"ן לכתוב המלצה בשם בדוי על מוצרים שהוא עצמו מיחצ"ן?
"אין תגובה".
הציטוט מול המציאות (1): המלחמה הלא נכונה
הציטוט: "ממש במקביל לטקס הזה, לציון הקשה שבמלחמות ישראל, צריך לומר, למעלה מ-2,600 הרוגים על פי המניין הרשמי, שרי הממשלה מתכנסים לדון במה שקרוי 'חוק הג'ובים'" (הכתב הפוליטי של חדשות 10, ספי עובדיה, מדווח על כך שאף אחד מהשרים לא התייצב לטקס יום השנה לחללי מלחמת יום הכיפורים, "חמש עם", 1.10.2017).
המציאות: הקשה שבמלחמות ישראל, צריך לומר, הייתה מלחמת השחרור עם למעלה מ-6,000 הרוגים (כאחוז מתוך אוכלוסיית היישוב היהודי באותה עת).
ספי עובדיה, תרצה להגיב?
"יקירי, לא ספרתי הרוגים. ברור שבמלחמת העצמאות הייתה כמות הרוגים עצומה שעולה על מלחמת 73', התייחסתי ליתר מאפייני המלחמה, המחדל, השבר בין הציבור להנהגה וכו'. במובנים רבים מלחמת העצמאות הייתה בוודאי הצלחה גדולה, בטח ביחס למלחמת יום כיפור חרף מספר ההרוגים העצום, ולא נתחיל כאן שיעור היסטוריה. האמת, הפתעת אפילו אותי ברמת הקטנוניות והטרחנות".
הציטוט מול המציאות (2): בבטן יש לה בן. או בת
הציטוט: ב-15 במאי פירסם צחי קומה במדורו "העלוקה" את האייטם הקצר הבא:
המציאות: כעבור ארבעה חודשים ושישה ימים, ב-21 בספטמבר, ילדה שרית חדד בת.
צחי קומה, תרצה להגיב?
"תהיה בריא מתוק. שנה טובה".
הציטוט מול המציאות (3): מאה אחוז טעות
הציטוט: בערב יום הכיפורים פירסם אילן גטניו באתר "ישראל היום" את הכותרת הבאה:
המציאות: מספר הטוקבקים האלימים שנמחקו לא יכול היה לרדת ב"מאות אחוזים". המקסימום שבו מספרם יכול היה לרדת על מנת להגיע לאפס טוקבקים הוא מאה אחוזים.
אילן גטניו, תרצה להגיב?
"לא".
דברים בשם אומרם (1): נופל לי האסימון. שוקן עושה לי בוחן פתע באנגלית
תמיד זה בסוף אישי. אז הנה הסיבה למה הקפיץ אותי הזלזול באבי גבאי בגלל האנגלית:
1988, אני כתב בעיתון "חדשות" ואני עומד לנסוע לניו יורק בשליחות העיתון. רגע לפני הנסיעה עולה רעיון שאהיה גם כתב "הארץ". אני לא מתלהב אבל שכרי ככתב "חדשות" עלוב, רק 2,000 דולר לחודש, כאשר שכר דירה היה 825 דולר. אז אני מסכים. מבטיחים לי עוד 2,000 ככתב "הארץ" ומוסיפים שגרשום שוקן העורך רוצה לפגוש אותי. מעולם לא ראיתי את האיש ואני טיפה נרגש. מיכאל הנדלזלץ אצלו, מכרכר סביבו. שוקן מגרש את הנדלזלץ בבוטות וסוגר את הדלת. אני לבד מולו. הוא איש גדול מפחיד עם מבטא מוזר, ואני אז איש צעיר שלא קשה להבהיל. אנחנו מדברים על הספר שלי, "החרדים", שיצא חודש לפני. הוא שולף מאמר באנגלית ואומר, זה מאמר אמריקאי על החרדים, שבטח יעניין אותך. תודה, אני אומר, ומקפל את המאמר, אבל הוא עוצר אותי. תקרא כאן. עכשיו. נופל לי האסימון. שוקן עושה לי בוחן פתע באנגלית. אני מרגיש שהאוזניים בוערות לי במבוכה. מתחיל לקרוא. השורות מטושטשות לי מרוב לחץ. שוקן שקט. מתבונן בי בריכוז. מחזיר את העיניים למאמר. עמוד וחצי באנגלית בכתב צפוף. בסוף אני מצליח לקרוא. מאמר די טיפשי. מרים את הראש. שוקן שואל אותי שאלות ידע. אני עונה. שונא את עצמי ועונה. בסוף אני קם ללכת.
למחרת מודיעים לי ששוקן אישר את עבודתי. אחרי שבוע מודיעים לי שאמנם הבטיחו לי 2,000 דולר על העבודה ב"הארץ", אבל כמו עונש של אסירים ה-2,000 האלו יהיו חופפים לאלו שאני מקבל מ"חדשות". בקיצור עבדו עלי. אם כך, אני אומר, אני לא רוצה לעבוד ב"הארץ". אסע רק ככתב "חדשות". אין לך ברירה, אומרים לי. שוקן רוצה אותך שם. ועוד אומרים לי ששוקן מאוכזב ממני, לא מבין איך אדם צעיר שמציעים לו לעבוד ב"הארץ", ה"ניו יורק טיימס" של ישראל, מעז להתווכח על כסף. אני לא יודע מה לעשות. חברתי כבר בניו יורק, שכרה דירה לשנינו, ואני אמור לטוס אליה, ועכשיו מתברר שאין לי עבודה, אפילו לא ככתב "חדשות".
אחרי לילה לא שקט החלטתי מה לעשות. נסעתי ל"הארץ" וביקשתי להיפגש עם עורך המשנה. ישבתי מולו ואמרתי שאני שונא את "הארץ". הוא בעיניי עיתון נורא משעמם וממש לא יצירתי, רק בגלל הכסף רציתי לעבוד שם. אם יתנו הרבה כסף אסכים לעבוד שם.
זה הספיק. אחרי שבועיים נסעתי לניו יורק ככתב העיתון "חדשות".
(אמנון לוי בדף הפייסבוק שלו, 14.10.2017)
דברים בשם אומרם (2): פיות על מסך, שמפטפטים את מה שאומרים להם
רציתי לכתוב על ההסכם עם הנכים, אבל אז מישהו שאל אותי אם זה נכון מה שאודי סגל אמר ב"ידיעות אחרונות" על התגובה לאילנה דיין: "פה זה ממש המעורבות האישית של יאיר נתניהו. ממה שאני יודע, הוא ניסח את ההודעה יחד עם רן ברץ".
אחרי זה הוא גם משווה אותי לנסראללה, אבל ניחא, אני סולח, כי אני יודע כמה בנק הדימויים שלו מוגבל.
בכל אופן, שלושה דברים, לתשומת לבכם.
אחד, שתדעו, הטענה שיאיר נתניהו ניסח את התגובה לאילנה דיין היא פשוט שקר מוחלט. מתועב אפילו. זה השווי של מה שאודי סגל קורא לו "מה שאני יודע".
אחת הסיבות שהייתי מתוסכל מהעבודה מול התקשורת בישראל הייתה "עיתונאים" כמו אודי סגל, שלמעשה הם מתודרכים אידיאולוגיים ותו לא, כלומר, פיות על מסך, שמפטפטים את מה שמתדרכים אינטרסנטיים מהצד הפוליטי שלהם אומרים להם. אודי סגל היה אחד הגרועים שבהם.
אתן לכם דוגמא: אחד התדרוכים הראשונים על 'צוק איתן', בסוגיית מה נאמר בקבינט על המנהרות, נעשה מול שני כתבים בכירים, אודי סגל ועוד אחד. עוצמת הראיות הייתה חד משמעית. זה היה נוקאאוט עובדתי. הכתב השני עלה לשידור ואמר משהו בסגנון "לפי מה שנחשפתי אליו, יש לראש הממשלה קייס". את אודי סגל, לעומת זאת, זה אפילו לא דגדג. הוא המשיך למכור לוקשים לעם ישראל, וייצר "נרטיב" ששירת את האנטי-נתניהו שלו, עם דיווחים שהכין מראש – שעכשיו הוא יודע שהם שקריים – אפילו בלי למצמץ.
יש אנשים שעוד קוראים לאנשים כמוהו "עיתונאים". אני לא מעז, כי יש לי כבוד למילה.
הדבר השני נוגע ל"אולפן שישי". אודי סגל המסכן, הפסיד את תפקיד המנחה לקושמרו, ומאז פתאום היה לו נורא קשה לבוא לאולפן בערב שישי. אבל מילא זה, מסתבר שגם הוא לא ממש מבין למה הרייטינג של התכנית מידרדר. אז בדיוק בשביל זה אני כאן, מושיט יד ושם כתף. כי אני יודע שאודי סגל מתקשה קצת בדברים מסובכים כאלה, כמו ניתוח נתונים או לחשוב לבד על הסברים; אחרי הכול, הוא התרגל במשך שנים ארוכות בעיקר לדברר מסרים נגד נתניהו, ובגילנו כבר קשה לשנות הרגלים.
אז ברוח השנה החדשה, הנה חלק נכבד מהתשובה: "אולפן שישי" מידרדר בצפייה כי לא רק שכולם שם מתודרכים אינטרסנטיים כמו אודי סגל, אלא שלמרבה האבסורד לכולם שם יש פחות או יותר את אותם מתדרכים והם מדבררים את אותם מסרים. משום כך אין שם אמת, אין פרשנות מעניינת ומקורית, ואין אפילו דיון מאתגר. זה דברור פוליטי חד צדדי וצפוי כולו, שבשבילו אין מה לבזבז את שישי בערב, אפילו אם אתה שמאלני.
נקודה שלישית ואחרונה. לדעתי לא פלא שגם ברק רביד וגם אודי סגל עזבו את תפקידיהם ועוברים לעבודה פחות עיתונאית. אני מנחש שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא שאובמה הלך. מפני שרבים מאלו המכונים "כתבים מדיניים" חיו לא מעט מידיהם של אובמה, קרי ושפירו. הם קיבלו תדרוכים נגד נתניהו, והציגו אותם כחדשות מסעירות, בסגנון "גורם בכיר בבית הלבן אמר" וכו'.
עבורם זה היה גן עדן. לפתוח מהדורות וכותרות ראשיות בלי שום מאמץ. אבל עכשיו – לחלוחית בעין והשתנקות קלה – הימים הטובים נגמרו. עכשיו, מסכנים, הם צריכים ממש לעבוד. ואתם יודעים, זה קשה הדבר הזה, לעבוד. אז מה עושים? הולכים לבידור. אודי סגל עם לוסי אהריש. כי באמת מה שחסר היום לטלוויזיה זה פרשנות לחדשות מאת אהריש וסגל, הצמד שיציג לנו פלורליזם ומגוון אידיאולוגי שכמותו עוד לא ראינו. כך צועדת לה רשת בדרך הבטוחה של ערוץ 10, אבל זה עניין לפוסט אחר.
בכל אופן רציתי לאחל בהצלחה לאודי היקר בתכנית הבידור המשעשעת שלו, שלבטח תהיה מסעירה ומפתיעה, בערך כמו "אולפן שישי". ובכל אופן, לבל ידאג, אני משוכנע שבמקרה הצורך יוכל לחזור לחדשות – לפחות אם יהיה באותו זמן בארה"ב עוד נשיא דמוקרטי שיחפש מדברר נאמן למסרים נגד הממשלה בישראל.
(רן ברץ, לשעבר יועצו של נתניהו בענייני הסברה, 1.10.2017)
אודי סגל, תרצה להגיב?
"לא. הוא אפילו לא ראוי לתגובה".
ברק רביד, תרצה להתייחס?
"לא".
בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם (3): נחשו מה? בערוץ 2 לא עמדו במילה שלהם
זאת את???
הלכת לתוכנית דייטים בטלוויזיה??
את משוגעת!
את אמיצה!
זאת את???
כן זאת אני. השתתפתי בתוכנית שידוכים כדי להראות שגירושים זה לא סוף העולם, ושאפשר למצוא זוגיות בכל מקום, גם אם ה"מקום" זאת מסעדה שהוקמה רק לצורך הצילומים.
מה יצא לי מזה?
הכרתי את ברנרד המקסים, שהתחיל איתי פעם בפייסבוק ולא עניתי (סליחה...), והיום אנחנו חברים בפייסבוק. לא במציאות.
במציאות הצטלמתי לתוכנית יום אחרי שהיה לי דייט לוהט עם מי ששיניתי לכבודו סטטוס בשבוע שעבר.
השתתפתי בתוכנית כי אין לדעת מאיפה תבוא לך הזוגיות שחלמת עליה, וגם כי בערוץ 2 הבטיחו לקדם את האג'נדה שלי, לפיה אפשר להפוך את הלימון בגירושים ללימונצ'לו. נחשו מה? בערוץ 2 לא עמדו במילה שלהם ומחקו כל זכר להבטחה.
אז הנה! יש לי הרצאה מגניבה בסוף נובמבר בטוקהאוס בנמל תל אביב, שמתאימה לגברים ולנשים, וההרשמה לסדנה "אני מלכה גרושה באושר" בעיצומה, כתבו לי בפרטי,
כעיתונאית כאב לי לראות את הסחלה מאחורי הקלעים של התעשייה, אבל היי, אני בפריים טיים של ערוץ 2 והתאורה מה זה מחמיאה! ממש יצאתי בלונדינית.
מה עוד יצא לי מזה?
125 הצעות חברות חדשות, רובן מגברים.
24 ווטסאפים לא מזוהים, כולם מגברים.
5 שיחות שלא נענו, רק גברים.
סורי חברים, יש לי חבר.
ועכשיו, בגלל שאני ילדה מתלהבת, הנה תמונות ששלחתם לי בזמן ששאבתי ספגטי.
(גאיה קורן על התכנית "דייט ראשון" של "קשת", 8.10.2017)
שירי לוי, דוברת "קשת" (ואורחת הכבוד השבוע אצל ניר גונטז'), למה אני לא מופתע?
"גאיה קורן מלכה ושמחים שמצאה אהבה".
כל קשר בין הכותרת לתמונה מקרי בהחלט
ואם כבר "קשת", זה הזמן לקפוץ לאתר הבית: כמה ימים לפני תחילת צום יום הכיפורים פורסם ב-mako האייטם האינפורמטיבי הבא, שזכה ללא פחות מ-2,483,212(!) כניסות:
אבל התמונה, למרבה הצער, אינה קשורה לנושא: תפילין מניחים בימי חול, לא בימי שבת וחג, ובטח שלא בשבת שבתון, יום הכיפורים. אולי מעט הדתה בכל זאת לא תזיק.
אורי רוזן, העורך הראשי של mako, למה אני לא מופתע?
"אביב, ככה אתה פותח איתי את השנה העברית החדשה? יהיה לך הרבה על מה לכפר השנה".
זאב זאב
מסיפון אנייה מתנודדת הוא ירד אל רציף הנמל, ודווקא אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"חזרת סוף סוף מהחופשה שלך, הורביץ?", הוא רטן.
"מסתמן שכן", הגבתי. "למה? קרה משהו יוצא דופן בהיעדרי?".
"לא במיוחד", נהם הקונספירטור. "אלא אם אתה מתעניין בחברי מערכת 'ישראל היום' שעלולים לסבך את עצמם בכוח עם השלטונות".
"מי למשל?", שאלתי.
"הכתב הכלכלי הוותיק, זאב קליין", הטעים הקונספירטור. "אולי הוא שכח מה קרה לדן ולמוטי אחרי שהם מרדו בבוס. הנה, תראה את הפוסט שזאב העלה לדף הפייסבוק שלו בעקבות המתקפה של ביבי על המשטרה:".
"קראת, הורביץ?", התעניין הקונספירטור. "נו, מה אתה חושב שיקרה עכשיו?".
"עזוב, נראה לי שאלה סתם קריאות זאב זאב", פיהקתי. "אני משוכנע שקליין ימשיך לכתוב שנים רבות ב'ישראל היום' ושצפויה לו קריירה משגשגת עם עתיד ורוד".
"וואלה", המהם הקונספירטור. "ותגיד, מה לגבי העורך בדסק שהכניס צלם להיכל?".
"על מה אתה מדבר?", השתוממתי.
"חבל שפספסת את זה", הצטער הקונספירטור. "אני מדבר על הכיתוב תמונה הזה:".
"רגע אחד", התקשיתי להבין. "מה הבעיה עם אייטם אינפורמטיבי על קפה תמר?".
"מה לא ברור כאן, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "הבעיה היא לא עם האייטם, אלא עם העיתון שמחזיק האיש שמצולם בתמונה".
"אה, זה?", נאנחתי. "נדמה לי שזה בסך הכול צירוף מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור הקודם: מי החמיץ את הסקופ של השבוע?
mako תרבות בפייסבוק