מי נגד מי
ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

איך אמר נתניהו? זה ברווז, ברווז גרעיני

עורך "ישראל היום", עמוס רגב, הוא אחד התומכים היותר נלהבים בפעולה צבאית באיראן. למרות זאת, אפשר להעריך שהשבוע הוא שמח למדי כשהתברר (ככל הנראה) שהידיעות על פיצוץ קטלני שאירע במתקן הגרעיני בפורדו מצוצות (לכאורה) מהאצבע. כי עם כל הכבוד לאיראן, האויבת המרה של ישראל, גם ל"ישראל היום" יש יריב מושבע: "ידיעות אחרונות", כמובן.

באותה מידה ניתן להניח שעורך "ידיעות" רון ירון – שמוביל קו מתון, שהסתייג מניסיונותיו של נתניהו לקדם פעולה צבאית באיראן – דווקא התפלל השבוע שפיצוץ שכזה התרחש גם התרחש.

סיפור הפיצוץ בפורדו, שכיכב למשך לא פחות מארבעה ימים בכותרות היומונים, נולד בליל שבת. גולש עירני, המכנה את עצמו בצניעות "מובחר", דיווח לראשונה בפורום הסקופים הלוהט של אתר "רוטר" על ראיון שהעניק בכיר איראני לשעבר לאתר חדשות אמריקני לא מהימן במיוחד. "פיצוץ אדיר אירע ביום שני במתקן הגרעיני בפורדו", כתב "מובחר" ב"רוטר.נט", אך הקפיד לשמור על זהירות מתבקשת: "לא נתקלתי בשום מקור גדול או רשמי שמדווח על כך, אבל אני מאמין שזה עדיין שווה איזכור. המידע פה לא מאומת ונמצא בגדר ספקולציה בלבד".

הידיעה אכן לא אושרה על ידי שום מקור רשמי, ו"מעריב" ו"הארץ" בחרו ביום ראשון להתעלם ממנה. ב"ישראל היום" דווקא פרסמו את הפרטים, אבל בזהירות המתבקשת, כלומר הסתפקו בידיעה קטנה בתחתית עמוד תשע עם כותרת הגג "דיווח לא מאומת בארצות הברית". רק ב"ידיעות" החליטו ללכת על כל הקופה: הכותרת הראשית דיווחה על "פיצוץ מסתורי באיראן". בתוך הגיליון הוקדש לנושא עמוד שלם. כותרת החצי העליון דיווחה על "פיצוץ ענק במתקן הגרעין הסודי". מעליה הופיעה כותרת הגג "החבלה המשמעותית ביותר בפרויקט הגרעין האיראני". גם בעמוד הראשון, גם בכותרת הידיעה וגם בכותרת המשנה לא נכללה שום הסתייגות באשר לאמינות המידע, אף לא הזעירה ביותר, אלא אם כן אתם קוראים לסימן "מרכאות" הסתייגות.

קולאז' 1
"ידיעות" ביום ראשון (למעלה) וברביעי (למטה). הימרו על כל הקופה

בעוד הגולש האלמוני "מובחר" בחר לסייג את אמינות המידע, ואפילו השתמש במילה "ספקולציה", ב"ידיעות" ויתרו על כללי הזהירות. הכותרת הראשית הנחרצת מיום ראשון – שלא נסמכה על אישור משום גורם רשמי – הייתה מקרה מובהק של צל"ש או טר"ש. המשך השבוע עמד בסימן שאלה מותח: האם הממשל האמריקאי או המשטר האיראני יאשרו שאכן אירע פיצוץ בפורדו (ניצחון מזהיר ל"ידיעות"), או לחילופין יפריכו את הדיווחים (שמחה לאיד ב"ישראל היום"). ביום שני – בזמן ש"מעריב" הוסיף להתעלם מהנושא בחינניות, וב"הארץ" הדגישו שהדיווחים טרם אומתו – ציטט "ידיעות" כותרת מהעיתון הגרמני "די וולט" לפיה "היה פיצוץ גדול במתקן הגרעין באיראן". ב"ישראל היום", לעומת זאת, הדגישו כי "אין אישור לידיעה על הפיצוץ במתקן ההעשרה בפורדו".

בהמשך אותו יום הודיע הבית הלבן כי הדיווח על הפיצוץ בפורדו לא אמין. למחרת, יום שלישי, התעורר "מעריב" מתרדמתו ודיווח על כך, כמו גם "ישראל היום" ו"הארץ". ומה ב"ידיעות"? שם עדיין נאחזו בשאריות התקווה שאכן התרחש דבר מה ענק (או לפחות משמעותי) בכור האיראני והקדישו לנושא לא פחות מעמוד וחצי. "הדיווחים על פיצוץ באיראן מתרבים, וגם סימני השאלה", סיפרה כותרת הגג. תחתיה הופיעה הכותרת "תעלומה מתחת לאדמה". ואילו כותרת המשנה הסתיימה בשאלה "מה קרה באתר התת-קרקעי שמהווה מטרה מרכזית בכל תוכנית תקיפה מערבית?".

תשובה נחרצת לסימני השאלה המאוחרים של "ידיעות" סיפקה עוד באותו ערב סוכנות הגרעין הבינלאומית סבא"א, כשהודיעה רשמית שלא היה פיצוץ במתקן האיראני. חד וחלק. ב"ישראל היום" חגגו אתמול (רביעי) את מפלת היריבים בהפניה בשער ובידיעה בולטת בעמודים הפנימיים. עד כמה בולטת? בדיוק בגודל הידיעה הנמהרת שפירסם "ידיעות" ביום ראשון. ברחוב מוזס נאלצו להרים דגל לבן, אבל לא בלי קרב מאסף: אמנם הודעת סוכנות הגרעין פורסמה ככותרת מוצנעת בעמוד שמונה, אבל בידיעה עצמה צוין כי "למרות ההכחשות הרבות מכל הצדדים, הידיעות השונות על אודות אותו פיצוץ ממשיכות להתפרסם ברחבי העולם".

גורם ב"ידיעות אחרונות" מסר בתגובה: "בכל הנוגע לנושא הגרעין האיראני לאיש, כולל לאתר mako ואפילו לא לקונספירטור של אביב הורביץ, אין מידע אם היה או לא היה פיצוץ במעמקי האדמה. ניסיון העבר מוכיח כי להכחשות בנושאים הללו צריך להתייחס בערבון מוגבל. העובדה היחידה היא שכל אמצעי התקשורת הרציניים בעולם עסקו בהרחבה בנושא הזה, ואפילו דובר הבית הלבן ודובר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית נדרשו לו. שמחנו לגלות שאתה למעשה מציע שגופים אלה הוציאו את הודעתם בתגובה לכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות'. ואם הבית הלבן וסוכנות סבא"א מתייחסים בכזו חשיבות לפרסומים ב'ידיעות אחרונות' - מי אנחנו שנכחיש".

קולאז' 2
הכותרת הראשית של "מעריב" שלשום. הופרכה כעבור יומיים

ובינתיים בסוריה

ספין או לא ספין של נתניהו – תהו בתחילת השבוע העיתונים (למעט "ישראל היום", שזורם תמיד עם ראש הממשלה) בהתייחס לידיעות המטרידות על זליגת נשק מסוריה לחיזבאללה? בעוד הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, העלה את השאלה האם נתניהו מנצל התפתחות ביטחונית לצרכים פוליטיים, או שמדובר בכלל בספין פוליטי נטול בסיס במציאות, והשיב בזהירות כי ככל שניתן לברר נראה שהתשובה הראשונה היא הנכונה – הרי שבעיתון אחר, שוב, החליטו להמר על כל הקופה.

וכך, שלשום, ציטטה הכותרת הראשית של "מעריב" גורמים במשרד החוץ שטענו כי "לא נחצו קווים אדומים בעניין הנשק הכימי בסוריה" והאשימו כי נתניהו "העלה את החשש מסוריה בגלל אינטרסים חבויים". אלא שכעבור יממה וחצי הפציצו (על פי מקורות זרים) מטוסי חיל האוויר בסוריה וריסקו לא רק משלוח טילי נ"מ מתקדמים, אלא גם את הכותרת של "מעריב".

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

מבחן אמריקאי: מיהו שלמה בן-צבי?

התשובה המסקרנת + מכתב מנג'ס עם ניחוחות נוסטלגיה, מחכים לכם בהמשך הטור. אל תלכו לשום מקום. וכעת לשאלה.

שלמה בן-צבי הוא:

א. העורך הראשי השביעי של "מעריב" תוך 5 שנים.

ב. מו"ל שלא עבר חפיפה מסודרת עם כניסתו לתפקיד.

ג. אחיו של הסטנדאפיסט העולה הלל גולדבלום.

ד. כל התשובות נכונות.

קולאז' 4
התפטרות הנגיד ב"ידיעות" (למעלה) וב"ישראל היום" (למטה). אי אמון או תחושת מיצוי?

והרי החדשות: מלחמת הכותרות נמשכת

מי שקיווה בתמימותו שסיום מערכת הבחירות והקואליציה המתגבשת בין בנימין נתניהו ליאיר לפיד, יתרמו לרגיעה במלחמת הכותרות, האג'נדות והאינטרסים בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות" – נאלץ אתמול להתבדות פעמיים.

הפעם הראשונה נוגעת להתפטרותו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. מה משמעות ההתפטרות הזו? תלוי ,כמובן, את מי שואלים. על פי "ידיעות" (בתמונה העליונה, למעלה) מדובר בלא פחות מ"הבעת אי אמון בנתניהו". הכותרת הראשית הנחרצת הזו הוקצתה לטורו הפסימי לעילא של הפרשן הכלכלי, סבר פלוצקר, שגם הובלט על פני כל עמוד 2. הידיעה על עצם ההתפטרות, אגב, הוגלתה לטור צדדי. חמש פעמים, לא פחות, הוזכר כי צעדו של הנגיד הוא הבעת אי אמון בראש הממשלה, לא כולל כיתוב התמונה שהדגיש כי מדובר ב"חיוכים של סוף" וכי "היחסים התערערו". איך סיכם פלוצקר? "אין לדעת כמובן למי הצביע פישר בבחירות, אך ניתן לנחש בוודאות למי לא הצביע: לליכוד ביתנו".

ומה ב"ישראל היום"? שם, מתברר, התפטרותו של פישר היא בכלל סוג של מסיבת הפתעה. "הפתעת פישר", נכתב בכותרת השער (בתמונה העליונה, למטה) כשלצידה צילום של נתניהו והנגיד לוחצים ידיים בחום. כותרת המשנה הדגישה כי ראש הממשלה הודה לפישר, אבל תחתיה רטנה כותרת הטור של הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט "מה כל כך בער לנגיד?". שלוש פעמים, לא פחות, הוזכר כי פישר הודה לנתניהו על ההזדמנות שממשלת ישראל העניקה לו, ועוד פעמיים צוין כי נתניהו – בעת שהיה שר אוצר – הוא זה ששכנע את פישר לקבל עליו את התפקיד.

במסיבת העיתונאים שערך אתמול פישר הוא דיבר על תחושת מיצוי (תשובה לשטרנליכט), אבל לא הזכיר אי אמון כלשהו בנתניהו (תשובה לפלוצקר). איך נסכם אנחנו? כל אחד והפישר שלו.

קולאז' 3
חקירת אשכנזי ב"ישראל היום" (למעלה) וב"ידיעות" (למטה). עם תמונה בשער או בלי?

מלחמת הכותרות השנייה שהתקיימה אתמול בין "ידיעות" ל"ישראל היום" נגעה להחלטת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד הרמטכ"ל, גבי אשכנזי ועוזרו ארז וינר בנוגע לפרשת הרפז. הכותרת ב"ישראל היום" (בתמונה התחתונה, למעלה), העליונה ביותר בעמוד השער, הייתה חד משמעית -  "חקירה פלילית נגד וינר ואשכנזי", ותפסה שטח של 117 סמ"ר. נכללו בה תמונותיהם של וינר ואשכנזי והפניה לטור נוקב של מרדכי גילת. ההפניה בשער "ידיעות", לעומת זאת, הייתה צנועה בהרבה בממדיה ותפסה שטח של כמעט 43 סמ"ר (רק 37 אחוז משטח ההפניה ב"ישראל היום"). הכותרת הייתה: "פרשת הרפז: חקירה פלילית" (בתמונה התחתונה, למטה), כמובן ללא תמונת אשכנזי שהוזכר רק בכותרת המשנה. גם בעמודים הפנימיים הסתפק "ידיעות" בכותרת העלומה "חקירה פלילית בפרשת הרפז", והקדיש לנושא חצי עמוד. ב"ישראל היום", לעומת זאת, הקצו לנושא עמוד שלם תחת הכותרת "חקירה פלילית נגד אשכנזי בפרשת הרפז".

שנאמר (גם כאן): כל אחד והאשכנזי שלו.

קולאז' 5
הבדיחה של הילד הלל גולדבלום מאפרת. ואיך מכניסים ארבעה פילים למכונית?

אלוהים ישמור

שבועות אחדים חלפו מאז צורפה מהדורה מוקטנת של "מעריב לילדים" לחבילת יום שישי של "מעריב" בעידן שלמה בן-צבי. דפדוף קל בשבועון חושף מהר מאוד מי הטאלנט החדש ש"מעריב לילדים" גייס כדי לנסות ולהחזיר עטרה ליושנה. מדובר, תחזיקו חזק, באלוהים. ואם זה לא מספיק כדי לנצח את המתחרים, הרי שלעזרת הקב"ה התגייס מאמינו המסור הלל גולדבלום.

גולדבלום, אחיו הצעיר של מו"ל "מעריב", שלמה בן-צבי, הוא העורך הראשי של "מעריב לילדים". כבר בגיליון השני בישר גולדבלום לקוראיו הצעירים כי מכיוון שבבתי הכנסת מתחילים השבוע לקרוא את סיפור חרותנו כעם – הרי שהגיליונות הבאים יעסקו ביציאת מצרים. בגיליון השלישי נפרץ הסכר. "המסר שמאחורי המכות ברור", כתב גולדבלום בדבר העורך, "דרך נס, או בשילוב הכוחות הרגילים בטבע, העולם נשלט בידי כוח אחד ומיוחד, כוח אלוהי גדול מכל הכוחות כולם". ילדים שהתקשו בהבנת הנקרא יכלו לקבל הסבר מפורט בתוך הגיליון. "עשר המכות היו בחזקת נס, תופעה על טבעית מאת ה'", פסקה כותרת המשנה. "אבל אין זה סותר את האפשרות שה' השתמש בפלאי טבע כדי לרכז בבת אחת ובזו אחר זו עשר תופעות בקנה מידה עצום". בקדמת הגיליון הוסיף העורך הראשי בפסקנות: "בתקופת מצרים בסוף הים נבקע לפנות לנו דרך, ונישאנו במדבר על כנפי נשרים".

יש לכם ספקות חו"ח? מתעניינים בשאלות תאולוגיות מורכבות על מעמד ים סוף? מעדיפים שהילדים שלכם ייחשפו לסיפורי התנ"ך באופן קצת פחות מיסיונרי? כנראה ש"מעריב לילדים" החדש לא הכי מתאים לכם, ואתם מוזמנים לנסות את מגזין "עיניים" של הכופרים ימ"ש מקבוצת "הארץ".

כדי לסיים את האייטם הלא כל כך מצחיק הזה עם חיוך, אעדכן שהעורך הראשי הוא לא רק אחיו של המו"ל, אלא גם סטנדאפיסט עולה, שלא לומר בדחן מטעם עצמו. באחד הגיליונות, לצד מקבץ של בדיחות שילדים שלחו למערכת, הופיעה גם בדיחה אחת בחתימתו. "למה חצה הקרמבו את הכביש?", כתב הילד הגדול הלל גולדבלום מאפרת, "תשובה: כדי להגיע אל העבר השני".

גולדבלום, יש אלוהים?
"אני מנסה כמובן לעשות עיתון כמה שיותר נכון לקהל, ואני בודק את עצמי כל הזמן. ובכל זאת, אני בא מכיוון של אמונה ויוצא מנקודת הנחה שרוב הציבור בארץ הם אנשים מאמינים. אולי דווקא מה שהיה עד עכשיו היה טעות?  יש הרי כאלה שעורכים הפוך, שיוצאים מנקודת הנחה שאין אלוהים, ואני לא מרגיש שגם זה נכון".

ומה לגבי הבדיחה?
"בגיליון הראשון היה לי קצת חלל ריק בעמוד, אז כתבתי את הבדיחה הכי בנאלית, אני חושב, כזו שכל ילד צריך לדעת כדי להמשיך משם".

קולאז' 6
הטור ב"סופהשבוע" והאיור ב"הארץ". חפשו את ההבדלים

כתב: בן כספית. אייר: עמוס בידרמן

מה הסיכוי שבאותו יום ממש תופיע בעיתון אחד קריקטורה שקולעת במדויק למה שתיאר בעל טור בעיתון אחר? לא גבוה. ובכל זאת, בשישי שעבר זה קרה. בעיתון "סופהשבוע" ניתח בן כספית על פני חמישה עמודים את תוצאות הבחירות האחרונות. "הבאנו לו את יאיר", כתב כספית על נתניהו. "הצבנו לצידו של ראש הממשלה, ליד ההגה, נהג מלווה. הבעיה היא שהנהג המלווה הזה הוא נהג חדש. מנגד, הנהג המקורי הוא נהג שיכור. אז שינסו לנהוג ביחד".

באותו יום ממש פורסם בעמוד 3 של "הארץ" הטור הפוליטי השבועי של יוסי ורטר. ממש כמו כספית, גם ורטר ניתח את תוצאות הבחירות, אבל לא נזקק לדימוי שני הנהגים. למרות זאת, הקריקטוריסט עמוס בידרמן צייר את נתניהו ולפיד נוהגים יחד באוטובוס, נתניהו בפנים מוטרדות ולפיד בפרצוף מחייך, כשמאחוריהם יושבים ראשי המפלגות האחרות.

כספית, ראית את האיור של בידרמן?
"בידרמן הוא הקריקטוריסט האהוב עליי ביותר. אגב, לא רק בארץ אלא בעולם. ובכל פעם שאנחנו פוגעים ביחד – לכבוד הוא לי".  

בידרמן,  הייתה כאן טלפתיה?
"אני מאוד אוהב את הכתבות של בן, ומוציא כל שבוע עשרה שקלים כדי לקרוא את הטור הפוליטי שלו. גם בסוף השבוע האחרון קראתי את מה שהוא כתב וזיהיתי את הדמיון בין התיאור שלו לקריקטורה שלי. קורה לפעמים שאותו דימוי עולה במקביל אצל שני אנשים. במקרה הזה שאלתי את יוסי ורטר אם קריקטורה כזו נראית לו, הוא אמר לי לך על זה, ופגעתי בול".

אין תמונה
שלמה בן-צבי. שבר את השבועה הסודית

מה המקום היחיד שבו "מעריב" מוביל על "ידיעות"?

ריח עיתונים טריים היוצאים ממכבש הדפוס עלה בזיכרוני, כששיגרתי השבוע את המכתב הבא למו"ל "מעריב", שלמה בן-צבי:

שלמה שלום,

בפעם האחרונה (והראשונה) שבה טלפנתי אליך, היית די חסר סבלנות, ואפילו נזפת בי קשות. נכון, אני מודה, לא צרחת עליי כמו דן ("לך קיבינימאט") מרגלית – אבל עדיין, זו לא הייתה חוויה נעימה במיוחד. מילא. הזמן עושה את שלו, ואיך אומרים? מאחורינו.

עכשיו, אחרי שניקינו את משקעי העבר, אני רוצה לספר לך, שלמה, שכבר שבועיים וחצי אני חש קצת מעורער. מצטער שאני משתף אותך בתהליכים נפשיים שבימים כתיקונם הייתי מן הסתם חולק עם אשת מקצוע מהשורה הראשונה, אבל זה מה שתמיד קורה לי כשסדרי בראשית של העיתונות המודפסת קורסים לנגד עיניי. הפעם, שלמה, אתה אחראי לרעידת האדמה הזו.

זה קרה ביום שלישי, 15 בינואר. לקחתי ליד את "מעריב", ורפרפתי כהרגלי על העמוד הראשון. בתחתית העמוד, בצד שמאל, ראיתי מודעה קטנה המבשרת לקוראים כי בשל הגידול בעלויות הייצור יעמוד מחיר העיתון בימי שישי וערבי חג על 15 שקלים. לא יכול להיות, מלמלתי לעצמי, והתחלתי לדפדף בקדחתנות בגיליונות "ידיעות" מהשבוע ומהשבועיים שלפני כן. לתדהמתי הרבה לא מצאתי זכר למה שחיפשתי.

זה לא הגיוני, אמרתי לעצמי, בטח מדובר בטעות. חשבתי שזו אולי מודעת עבר שהשתרבבה איכשהו לעיתון ושלמחרת תדאגו לתקן את המעוות. אבל אז הגיע יום רביעי – והמודעה נשארה. וכך גם ביום חמישי. וביום שישי עצמתי עיניים חזק, אחזתי בעמוד הראשון, לקחתי נשימה ארוכה, ופקחתי את עיניי לאט. לא היה יותר לאן לברוח. מחיר העיתון עלה. סופית. שוב דפדפתי בגיליונות "ידיעות". הלכתי אפילו חודש אחורה. עד כדי כך קיוויתי שיתרחש, שלמה, נס. אבל הוא לא קרה.

האמת, שלמה, שאני טיפ טיפונת מתפלא עליך. בכל זאת, אתה הרי אדם דתי, שומר מסורת, והנה במחי החלטה אחת שברת באבחה חדה מסורת עתיקת יומין בת עשרות שנים של זהות מוחלטת בתמחור של  "ידיעות" ו"מעריב". נכון, הממונה על ההגבלים העסקיים אסר פעם על שני העיתונים לתאם ביניהם את העלאת המחירים. אבל אפילו אז – תתפלא, שלמה – מצאו בכירים ב"ידיעות" וב"מעריב" פתרון יצירתי, שסוכם בלחיצת יד בפגישה דיסקרטית. איך עבד המנגנון? "ידיעות", שבוע מראש, היה מודיע לקוראיו על ההעלאה הצפויה, ואילו "מעריב", בעקביות, מיהר ליישר קו בשבוע שלאחר מכן. המסורת היפה הזו עברה מדור לדור. עורכים ראשיים באו והלכו, מנכ"לים ב"מעריב" התחלפו כמו גרביים, אבל ההבנה שבשתיקה נשמרה בקפדנות. גם כשהמלחמה בין "מעריב" ל"ידיעות" התדרדרה לחדרי החקירות במשטרה, תיאום המחירים המתוחכם נמשך כסדרו. כל מו"ל חדש שרכש את "מעריב" הפך לשותף סוד והבין מיד שהוא חייב לשמור על הגחלת. הסמנכ"לים היוצאים העבירו את השבועה הסמויה מן העין לסמנכ"לים הנכנסים, והעסק דפק כמו שעון. היה ברור כשמש שאם "ידיעות" מודיע מראש על ייקור העיתון – אין אפס: בשבוע הבא גם "מעריב" יעלה את המחיר לאותו סכום בדיוק. אלה היו ימים. עולם כמנהגו נהג. היה משהו להיאחז בו. ומה שיפה, שלמה, שלמרות ש"מעריב" ו"ידיעות" גרו בבית זכוכית, זה לא מנע ממדורי הכלכלה שלהם לזרוק מדי פעם אבנים. איך כתב סבר פלוצקר לא מזמן (בהתייחסו לרשתות השיווק ולשוק הטלפוניה)? ״תחרות בין מעטים עלולה בקלות יחסית להתגלגל לשיתוף פעולה סמוי בין מעטים ולפגוע ברווחת הצרכנים״.

אבל כל זה, שלמה, שייך עכשיו לפח הזבל של ההיסטוריה, בזכותך. שברת את השבועה הסודית והחלטת להעלות באופן חד-צדדי את מחיר "מעריב" בימי שישי ל-15 שקלים. ב"ידיעות" הופתעו לחלוטין. לקח להם שבועיים להתאושש ולהחליט להעלות ממחר את מחיר גיליון יום שישי ל-14 שקלים.

רציתי לשאול: האם ייתכן שבגלל שרכשת את העיתון דרך נאמנים, ולא ישירות מנוחי דנקנר, לא עברת חפיפה מסודרת? האם יכול להיות שישראל גולדשטיין לא סיפר לך על המנהג עתיק היומין ועל המסורת שנשמרה בקפדנות? או שאולי לא מדובר בטעות, אלא בהחלטה אסטרטגית מפתיעה ואמיצה?

לתשובותיך אודה.

בברכה,

אביב הורביץ, mako

שלמה בן-צבי קיבל את המכתב, אך העדיף שלא להתייחס.

איך לעזאזל פיספסתי ביומיים את הסקופ המדהים על רפי גינת

מזג האוויר הסגרירי בחוץ הלם להפליא את אווירת הנכאים בחדרי לבי, שנמהלה במרירות צורבת וברחמים עצמיים ברוטב חומץ (ולא, אני לא מדבר על בלסמי). צלצול טלפון חד קטע את הדכדוך. הרמתי את השפופרת באיטיות, אבל הקונספירטור אפילו לא חיכה שאתחיל לדבר.

"הבוס הגדול התקשר אליי הרגע", דיווח בלקוניות.

"איך זה קשור אליי?", שאלתי בסקרנות.

"בקשר ישיר ובקשר הדוק", אמר הקונספירטור, "הוא ביקש להתייעץ איתי בדיסקרטיות בנוגע לעתיד הטור שלך, אם וכאשר יהיה לו עתיד. הבוס שומע דעות סותרות, בעדך ונגדך, וחש צורך בסקנד אופיניין. בדיוק בגלל זה הוא טילפן למומחה".

"אליך?", שאלתי בפליאה.

"מחמיא לי שאתה רואה בי מומחה, הורביץ", השיב הקונספירטור. "האמת היא שהבוס חיפש את אריק הניג, ורק כשאריק לא היה זמין, הוא טילפן אליי. מה אתה מעדיף קודם, את החדשות הטובות או החדשות הרעות?".

"את הרעות, כמובן", עניתי בדאגה קלה.

"החדשות הרעות הן שהמצב שלך לא משהו. אנשים בבניין אומרים לבוס שאתה פאסה, שכל הזמן יש לך טענות ושלא נעים לעבוד איתך. התרעומת האינהרנטית ותחושת העוול הפכו למקדם מאוד דומיננטי בהתנהלות מולך. כמעט בכל רגע נתון אתה במרמרת כזאת או אחרת, וכשפונים אליך בעניינים מקצועיים, אתה מעלה מיד סוגיות תקציביות. זה מעורר את חמתו של הבוס. לא פחות".

"מה החדשות הטובות?", שאלתי בייאוש.

"החדשות הטובות הן שאחד מדורשי טובתך, ואפילו אני הופתעתי שנשארו עוד כאלה, שלח לבוס תמליל עם המילים החמות שמישהי בשם קרן אמרה משום מה על הטור שלך. איך היא אמרה? 'נכנס לפרטי הפרטים ומגלה עולם ומלואו'. שאפו".

"קרן מרציאנו?", שאלתי בהתרגשות. "איך הטור שלי קשור ל'תוכנית חיסכון'?".

"מה פתאום מרציאנו?, גיחך הקונספירטור בקול רם. "באמת נראה לך שמישהו בחברת החדשות יגיד עליך אי פעם מילה אחת טובה אחרי האימייל הנבזי והמכוער על הפיאסקו של רוני, ששלחת אל וייסי רק לפני שלושה שבועות? אתה הרי בטח יודע שבעקבות האימייל הזה וייסי טילפן למי שטילפן וביקש שירסנו אותך, מה שממש, אבל ממש, לא הוסיף לך נקודות".

"אז איזו קרן?", שאלתי בעניין.

"קרן נויבך כמובן", ענה הקונספירטור.

"קרן נויבך היא בהחלט ליגת על", הסכמתי בחום.

"נכון", אמר הקונספירטור. "רק שעכשיו אני מודאג מההשפעה של המחמאות שלה על שיגעון הגדלות שלך. בכל זאת, עם כל הכבוד, אתה עוד לא ליאורה. ראית איך אהוד עשה לה כבוד ביום שני במהדורה המרכזית? שמעת איך הוא אמר ליונית: 'ועכשיו, תחת הכובע של ליאורה, אני אספר לך חדשה מפוצצת: אסמה אסד בהריון'? אין, ליאורה היא כוכבת, ליאורה היא מותג, ואתה עדיין רחוק מאוד מהדרגה שלה, ולכן...".

"רגע", שאלתי בחשש. "מה אמרת לבוס הגדול כשהוא שאל אותך עליי?".

הקונספירטור שתק למשך שלוש שניות תמימות. "קודם כל, זו הפעם האחרונה שאתה קוטע אותי", אמר לבסוף. "שנית, אני מעדיף שלא לפרט".

"אולי בכל זאת?", התחננתי.

הקונספירטור שתק למשך שתי שניות נוספות. "יודע מה?", הוסיף. "אני יכול לומר לך רק משפט אחד".

"נו?", האצתי בו.

"אתה בוגר יותר, בנאדם. הצלחת וביושר. רציתי בטובתך, יקירי. צפיתי משתאה מדי שבוע, גבר.  רצית – והגשמת עננים".

הסמקתי. זו היתה המחמאה הראשונה שקיבלתי ממנו אי פעם, אבל הניסוח שלה היה משונה. "הגשמתי מה?", שאלתי.

"עננים. עזוב, מן ביטוי כזה של חורף שהמצאתי", התחמק הקונספירטור. "בוא נתקדם, הורביץ. כי כמו שאני מכיר אותך, אתה בטח זקוק נואשות לאייטם פצצה לשיפור הטור".

"זקוק בדחיפות", הודיתי בקול נוגה.

"ומה דעתך על תחקיר נוקב שבו תחשוף כיצד הורים בברנז'ה מנצלים את משאבי מקום העבודה שלהם כדי לפרסם באופן בוטה את ילדיהם הקטינים?", שאל בהתלהבות.

"דעתי היא שיש פוטנציאל לבונבוניירה", אמרתי בחשד.

"מצוין. פתח את 'ידיעות' של יום ראשון, עמוד 20 למטה. נו קדימה, אני מחכה על הקו".

דפדפתי במהירות. "אני על זה", הודעתי לקונספירטור.

"נו, ומה אתה רואה?", הוא שאל בחוסר סבלנות.

"כיתוב לתמונה נחמדה שצילם גיל נחושתן", דיווחתי לקונספירטור. "רואים בה תאומות מתוקות להפליא, דור וגאיה, בנות שנה ושמונה חודשים, אוחזות כלניות שנקטפו לרגל ט"ו בשבט. רגע, כלנית זה פרח מוגן, לא? לשם אתה חותר?".

הקונספירטור נאנח מעומק לבו. "הורביץ, אתה שוב לא פוגע. על רשימת הפרחים המוגנים של 'ידיעות' נדבר בפעם אחרת. מה אתה מתנכל לילדות קטנטנות ומקסימות? מה הן עשו לך רע? אני רואה שאתה שוב מתקשה, אז שוב אאכיל אותך בכפית: נסה לגלות מי האבא של התאומות דור וגאיה".

"איך בדיוק אני אמור לגלות את זה?", שאלתי בייאוש.

קולאז' 7
דור וגאיה, עדי והילה, שירה ותומר, ליהיא ויהונתן. כולם מקסימים, ובכלל מי צריך קשרים?

"אלוהים יעזור, הורביץ, כמה כפיות אתה חושב שכבר יש לי? הן בנות שנה ושמונה חודשים? אז דפדף ב'ידיעות' שנה ושמונה חודשים אחורה", אמר הקונספירטור וטרק.

לא הייתה ברירה. עליתי על מדי ב' וצללתי לארכיון. די מהר איתרתי מודעת ברכה משמחת מחודש מאי 2011: בית "ידיעות אחרונות" מאחל לצלם גיל נחושתן ולאשתו ענבל שפע ברכות להולדת התאומות דור וגאיה. חלפו מאז שני חגי ט"ו בשבט – והנה אותו נחושתן מצלם את בנותיו לעיתון.

מיהרתי לטלפן לקונספירטור. "פיצחתי את החידה", הודעתי לו בגאווה.

"יופי", הוא השיב ביבושת. "עכשיו תבדוק מה משותף לנחושתן ולאבא של האחיות המקסימות עדי והילה ומה משותף לשניהם ולהורים של התאומים המקסימים שירה ותומר. אל תמהר. קח לך את הזמן, העיקר שתחזור אליי עם תשובה מוסמכת בתוך עשר דקות", אמר הקונספירטור וטרק.

נותרתי לבדי עם השמות. עדי, הילה, תומר, שירה. מאיפה מתחילים? הקשתי כמה מילות מפתח בגוגל, והגעתי לבלוג "ולווט אנדרגראונד", שחשף כי עדי והילה הן בנותיו של עורך "ידיעות", רון ירון. בפורים 2011 התנוססו תמונות שתיהן בתחפושת בשער האחורי של העיתון. שירה ותומר, התברר בהמשך, הם ילדיה של ג'ודי שלום ניר מוזס, בעלת מניות ב"ידיעות אחרונות". בספטמבר 2001, עם פתיחת שנת הלימודים, פורסמה תמונתם לצד אביהם, השר סילבן שלום, אשר "ליווה את ילדיו לבית הספר".

חייגתי חזרה לקונספירטור. "נו", הוא שאל בציפייה. "ניצול משאבי מקום העבודה או לא?".

"ממש לא", אמרתי לו. "זו בסך הכל אנקדוטה נחמדה, ולא מן הנמנע שזה סתם צירוף מקרים".

הקונספירטור זעם. "אני יודע בדיוק למה אתה מגמד את הבונבוניירה, הורביץ", אמר בכעס. "בגלל שאתה עצמך מעורב בפרשה חמורה לא פחות".

"על מה אתה מדבר?", השתוממתי.

"נובמבר 2001 מזכיר לך משהו, הורביץ? או אולי מוסף יוקרתי חד פעמי בשם 'עכבר ילדים' שערכת אז לעיתון 'העיר'? אני מניח שאתה זוכר את שני התינוקות  שהופיעו שם בעמוד 26, בתמונת ענק שתפסה לא פחות מחצי עמוד?".

"ליהיא ויהונתן, התאומים המקסימים של איילת ושלי", אמרתי בגאווה בלתי מוסתרת. "אבל זה לגמרי היה בסמכות וברשות, וחוץ מזה מדובר בצירוף מקרים".

"אין לך תקנה", פסק הקונספירטור. "ותדע לך שרק בגלל זה אתה מפספס סקופים על ימין ועל שמאל. הרמזים הבלעדיים והמוסמכים שאני שותל לך בטורים עפים לך הרבה מעל הראש".

"איזה רמזים?", התפלאתי.

"זוכר איך נזפתי בך בשבוע שעבר, כשדיברנו ביום הבחירות?".

"תזכיר לי מה בדיוק אמרת?", שאלתי בחשש.

"רוצה פרשנות? יצאת גמד. יצאת נקניק. תהיה יותר תקיף. מה נהיה? התמחית בלהיות קורבן? רץ ומיילל, בוכה לכולם. מתי נתמרד כולנו? לצערי עשית רוח וצלצולים. צריך עיתונאים שהם רציניים".

"נו?", שאלתי בסקרנות.

"תיקח בבקשה רק את האותיות הראשונות בכל אחת מהמילים שאמרתי במשפט הזה, ותחבר אותן יחד", הורה הקונספירטור, "אחר כך תגיד לי בבקשה מה יצא לך, לוזר".

זה לקח לי דקה וחצי. "רפי גינת יתמנה בקרוב למנכ"ל ערוץ עשר?", צעקתי בתסכול. "אתה לא נורמאלי. דיברנו ביום שלישי. יכולתי לצאת עם סקופ יומיים לפני כולם! למה לא אמרת לי את זה בצורה פשוטה?".

"רציתי לבדוק עד כמה אתה אינטליגנטי וקיבלתי תשובה חותכת", השיב הקונספירטור בצחוק מרושע. "ודרך אגב, אם אתה רוצה לדעת מה באמת אמרתי עליך לבוס הגדול, כדאי שתקרא שוב את הפיסקה ה-22 בטור הזה, שמתחילה במלים 'אתה בוגר יותר, בנאדם'. תחבר את האותיות הראשונות של המילים בפיסקה, ותראה מה יצא לך", אמר וטרק.

ואם כבר טריקות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ