אלי עזור ממשיך לגייס
אז מי עוד קיבל פנייה להצטרף לעיתון החדש של אלי עזור?
בשבוע שעבר נחשף כאן לראשונה המיזם החדש של איש העסקים אלי עזור, יחד עם העיתונאי בן כספית: שבועון שיופץ מדי יום שישי. כמה מכתבי "מעריב" בעבר ובהווה קיבלו פניות להצטרף למיזם, ביניהם ליאורה גולדנברג שטרן, שכתבה את מדור הרכילות במוסף "סופשבוע".
לאחרונה קיבלו עיתונאים נוספים פניות להצטרף למיזם, הבכיר שביניהם הוא עורך "מעריב" לשעבר, אמנון דנקנר. גם עיתונאי "מעריב" בהווה, בן-דרור ימיני, ששהה השבוע בבוסטון, קיבל פנייה. עיתונאי נוסף ששמו הועלה השבוע כמי שעשוי להצטרף לשבועון החדש הוא הפרשן הכלכלי לשעבר, יהודה שרוני, שהיה בקשר עם אלי עזור כשזה התעניין ברכישת "מעריב".
דנקנר, אתה מצטרף לאלי עזור?
"לא יודע. ביקשו שאני אכתוב ואני שוקל את זה".
ימיני, מה איתך?
"בשלב הזה שום דבר לא קורה ושום דבר לא ברור".
אשכנזי ומזרחי עולים לשמים. על מי מהם יכתבו ב"הארץ"?
האם בעיתון "הארץ" מעדיפים לכתוב בעיקר על מתים ממוצא אשכנזי?
במשך יותר מ-11 שנים כתב אורי דרומי ב"הארץ" את הטור השבועי "אחרי מות" – מדור הספדים ובו ביוגרפיות קצרצרות של אישים שנפטרו לאחרונה. לא תמיד מדובר באישים המוכרים לציבור הרחב, אבל גם מי שפחות מפורסמים מבין גיבורי המדור עשו בחייהם כברת דרך ראויה ומשמעותית. יש ביניהם מחנך ופרטיזנית לשעבר, פסל וסוציולוגית, אספן צילומים ומהנדס עירייה, עורך דין ותיק ורס"ר מיתולוגי.
לפני כחודשיים סיים דרומי את תפקידו בעיתון. ביום ראשון פירסם מחליפו, עופר אדרת, בבלוג שלו שבאתר "הארץ", פוסט כתוב היטב שבו תיאר כיצד זמן קצר לאחר שקיבל על עצמו את המשימה לכתוב את המדור, הבין שמדובר בחבית חומר נפץ בכל הקשור לשד העדתי. "לא עבר שבוע מאז כניסתי לתפקיד, עד שתיבת האימייל, תיבת הדואר והתא הקולי שלי התמלאו בפניות של קוראי 'הארץ' נאמנים ומסורים", כתב. "כולם פותחים את סוף השבוע בקריאת המדור, ומברכים עליו. אבל יש להם בעיה אחת קטנה. כפי שניסח זאת אחד הבוטים שבהם: 'אצלכם, ב'הארץ', מתים רק אשכנזים'".
אדרת הוסיף כי הפניות האלה מילאו אותו במבוכה רבה. "לרגע לא חשבתי לערוך בדיקה סטטיסטית ולפרסם נתונים על שיעור האשכנזים ואחוז המזרחיים או הבלתי-מזוהים עליהם נכתב ב'אחרי מות'", כתב.
ובכן, עופר, אל תטרח. אני כבר טרחתי במשרד. מפאת קוצר הזמן ורוחב היריעה הוקדשה עבודת השורשים רק ל-100 הז"לים האחרונים שעליהם כתב דרומי, החל מ-1 ביולי 2011, ועד מדורו האחרון, שפורסם ב-14 בספטמבר 2012. ואלה תוצאות האמת: 64 מהנפטרים נולדו בארצות אשכנז או שהיו להם שורשים אשכנזים, 30 מהנפטרים הם צברים שנולדו בארץ, רק 3 הם בני עדות המזרח, 3 נוספים הם ערבים.
הפילוח נעשה מסקרן עוד יותר כאשר מנסים לבדוק מה מקור מוצאם של הוריהם וסביהם של 30 הצברים. או אז מספרם של הנפטרים ממוצא אשכנזי שעליהם נכתב ב"אחרי מות" מזנק ל-86 וחצי (אחת הנפטרות היא חצי חצי: בת לאבא מרומניה ולאמא ממצרים), מספר הנפטרים ממוצא מזרחי עולה ל-7 וחצי בלבד. חוץ מהם, יש עוד שלושה צברים ושלושה ערבים.
דרומי, התוצאות די חד משמעיות. העדפת מתים אשכנזים?
"יש בכך מן האמת, וזה הטריד אותי מאוד. המידע שכתבתי הגיע אליי מאנשים שהפנו את תשומת לבי לכאלה שמתו, ובהחלט הייתה הטיה שם לכיוון האשכנזים. ניסיתי, במאמצים, לתקן את הדבר. למשל, פניתי לארגונים של יוצאי סוריה ובבל וביקשתי שיפנו את תשומת לבי. דרך אגב, גם ערבים לא היו אצלי מספיק. ביקשתי מכל חבר ערבי שהכרתי שימליץ לי על אנשים שמתו ושראוי לכתוב עליהם – וכשקיבלתי איזשהו שם אני כמובן לא יכול להגיד לך ששמחתי, כי בכל זאת מדובר באדם שנפטר, אבל הייתי מאוד מרוצה. אבל מה שאתה אומר הוא נכון, וזה הציק לי מאוד, וחבל שאני לא יכול להגיד שהצלחתי לתקן את העניין".
אדרת, אפשר לשאול מאיזה מוצא אתה?
"אני ברובי אשכנזי, אבל לא במאה אחוז. רבע ממני הוא סלוניקאי. אגב, כששוחחתי עם אחד האנשים שהתלוננו על האפליה ניסיתי להרשים אותו בשורשים היווניים שלי, ויצא שהוא צחק עליי ושאל אם אני באמת חושב שזה מה שיעזור לי, כי הרי ידוע שיוונים הם האשכנזים של המזרחיים".
כשג'ודי הרגיזה את סילבן
ואם כבר מדברים על השד העדתי – מתברר שהוא חי ונושם לא רק בקרב הנפטרים של "הארץ", אלא גם – ייבדלו לחיים ארוכים – אצל המשנה לראש הממשלה, סילבן שלום, ואשתו, ג'ודי שלום ניר מוזס. בשבוע שעבר התראיין שלום לצבי זרחיה ב"דה מרקר". הכותרת (למטה) הייתה ציטוט של סילבן: "מרגיז אותי שאחרי 20 שנה וכל כך הרבה תפקידים – מציינים שאני המזרחי היחיד בליכוד". במקביל התראיינה ג'ודי ל"ליידי גלובס", וציינה שבעלה הוא המזרחי היחיד בהנהגת הליכוד. הכותרת (למעלה) הייתה ציטוט שלה: "אין גזענות בארץ? תראו איך צמרת הליכוד לבנה כולה, חוץ מסילבן".
ג'ודי, סילבן התרגז?
"הוא מאוד מאוד התרגז. הוא ראה את זה והוא רתח. זו הייתה ממש כמעט מריבה. הוא כעס גם עליי וגם על אילן רבינוביץ' שראיין אותי, אבל אני לא חוזרת בי, כי זאת האמת. תסתכל למשל על פורום התשיעייה, שחוץ מאלי ישי אין בו אף מזרחי. דווקא סילבן, שהיה שר החוץ וסגן שר הביטחון, והוא עתיר ניסיון – לא נמצא שם. זה אומר הכול. אגב, הרבה פעמים מה שאני אומרת זה בניגוד לדעתו של סילבן, ולהיפך. אנחנו לא תאומים סיאמיים".
ד"ר יוסי ומיסטר מלמן
ביום שני פירסם הפרשן הביטחוני של אתר "וואלה", יוסי מלמן, מאמר ארוך המשבח את הצלחתה של מערכת "כיפת ברזל". הכותרת הייתה: "לא על הפרץ לבדו: למי יש להודות על 'כיפת ברזל'?", כותרת המשנה החמיאה ל"מערכת היירוט המוצלחת, שרושמת אחוזי יירוט מרשימים".
במאמר עצמו כתב מלמן כי "מי שדחף לשינוי החשיבה והצליח, היה שר הביטחון האזרחי עמיר פרץ. הוא פעל כנגד כל הסיכויים ובמיוחד נגד פקידים במשרד הביטחון וקצינים בצה"ל, שעשו הכול כדי למנוע ממנו לממש את תכניתו". בהמשך קבע כי "למרות הכול, ועל אף החולשות, אין ספק כי 'כיפת ברזל' היא גיבורת מלחמת עזה השנייה", והוסיף כי "צחוק הגורל הוא שבתחילה היו קולות ברפא"ל - כולל בדרג הבכיר של ההנהלה, שכיום זוכים ובצדק לשבחים על הצלחות היירוט - שהטילו ספק ביעילותה של המערכת ובכדאיותה".
אלא שלא רק ברפא"ל היו מי שהטילו ספק ביעילות ובכדאיות של "כיפת ברזל". מסתבר שגם מלמן בכבודו ובעצמו היה בין המפקפקים בנחיצותה של המערכת.
במרץ 2009, תחת הכותרת "כיפת ברזל – כישלון ידוע מראש", פירסם מלמן, שכתב אז ב"הארץ", טור פרשנות בעקבות דו"ח מבקר המדינה. "כל הורתו של מיזם 'כיפת ברזל' בחטא", ציין והעלה את השאלה האם "כבר עתה אנו יודעים שבעצם מדינת ישראל הולכת לבזבז מיליארד שקלים, עלות הפיתוח של 'כיפת ברזל', כשהיא יודעת שהמערכת לא יכולה לתת מענה לאיומים שבגללם מפתחים אותה?". חלפו שנה ותשעה חודשים, ובדצמבר 2010 פירסם מלמן מאמר נוסף שנשא את הכותרת "בלוף כיפת הברזל", שבו תהה האם לצה"ל הייתה בכלל כוונה להשתמש אי פעם ב"כיפת ברזל".
מלמן הוא לא היחיד שכתב נגד "כיפת ברזל". גם הפרשן הביטחוני של "הארץ", ראובן ("כיפת האשליות") פדהצור פירסם מאמרים דומים. אלא שפדהצור היכה השבוע על חטא כשהודה - גם בפני רזי ברקאי בגלי צה"ל וגם בפני רביב דרוקר בערוץ 10 – כי שגה בהערכותיו. מלמן, לעומתו, לא ממהר להתנצל.
מלמן, הכישלון שלך היה ידוע מראש?
"ממש לא. מאמר אחד היה על תהליך קבלת ההחלטות ברפא"ל. זו הייתה ביקורת על היעדר מינהל תקין, שהתבססה על דו"ח מבקר המדינה, וזה בכלל לא קשור לכיפת ברזל. במאמר השני כתבתי שהכיפה מתקשה ליירט רקטות לטווח של עד 15 קילומטר – ואכן עד היום היא לא יכולה להגן על יישובי עוטף עזה ולא על שדרות. והמאמר 'בלוף כיפת הברזל' היה בכלל מנקודת מוצא חיובית. הייתה כיפת ברזל, וחיל האוויר לא רצה לפרוש אותה להגנה על הערים. אז כתבתי שאם יש מערכת יירוט טילים - שישתמשו בה על רטוב. ובאמת שבוע אחר כך כיפת ברזל הוצבה בבאר שבע. כתבתי גם על העלות היקרה של המערכת הזו – כי מה לעשות: עושים גם שיקול כלכלי. הדבר היחיד שבו שגיתי הוא כשהערכתי ששיעור היירוט של כיפת ברזל יהיה בסביבות חמישים אחוז, בעוד שהיום מדברים על 85 אחוזים. כאן באמת טעיתי ואני מכה על חטא ומצטער".
הקוראים דורשים: להחזיר את נרי ליבנה
גם השבוע, כרגיל, נמשכים הצמצומים ב"הארץ". בשבוע שעבר נפגש המו"ל, עמוס שוקן, עם כתבת המוסף הוותיקה, אביבה לורי. הם שוחחו על המשך דרכה, אך לא התקבלו החלטות ועתידה בעיתון עדיין אינו ברור. גם עתידו של אבי יששכרוף, הכתב המצטיין לענייני ערבים, לוט בערפל. האם "הארץ" יכול להרשות לעצמו לוותר בעת הזו על עיתונאי בולט מסוגו של יששכרוף? התשובה תתברר בקרוב, כמו גם התשובה לשאלה האם "הארץ" יכול לוותר על עיתונאית ובעלת טור מוערכת כמו נרי ליבנה.
ביום חמישי הבא צפויה ליבנה להתייצב לשימוע שלה. זה יקרה בדיוק חודש אחרי ששוקן בישר לה על כוונתו לפטר אותה. מאז הודעתו של שוקן ועד היום נאספו 1,723 חתימות בעצומה הקוראת לשוקן לבטל את פיטוריה של ליבנה. בין השמות בעצומה: הסופרים יורם קניוק ודורית רביניאן, רלי ואבנר אברהמי (מפוטרים טריים מ"מעריב"), דניאלה לונדון-דקל ("ידיעות"), דרור אידר ("ישראל היום"), אריאל גוטליב (יו"ר ועד העיתונאים ב"הארץ") ואפילו פליטת "האח הגדול", פרידה הכט.
כמה מחותמי העצומה אף הכריזו כי אם שוקן לא יחזור בו – הם יבטלו את המנוי שלהם על "הארץ". אחד מקוראיה הנאמנים של ליבנה, דן אלון, תיאר בפייסבוק את הסאגה שעברה עליו כאשר טילפן למחלקת המנויים, שלא עודכנה בהחלטתו של המו"ל. "התקשרנו למחלקת מנויים והטלפנית הייתה 'בהלם' מהעובדה שפיטרו את נרי והבטיחה לחזור אלינו לפני ביטול המנוי", כתב. "היום מחלקת שימור לקוחות יצרו קשר והבטיחו שיבדקו את סטטוס העסקתה של נרי בעיתון ויחזרו אלינו כדי להשאיר או לבטל את המנוי בהתאם לתשובה".
בינתיים, עד שייקבע סופית האם ליבנה תפוטר או לא, היא מעדכנת את קוראיה בקיר הפייסבוק שלה – באותו סגנון מוכר ומשובח – בטלטלה הרגשית שהיא חווה בחודש האחרון. "מזה שבועיים שאני שומעת מכל עבר שאני צריכה עכשיו להמציא את עצמי מחדש", כתבה. "זה נשמע אופטימי, אפילו עליז, להמציא משהו זה הרי נורא יצירתי אבל האמת היא שזה בעיקר מפחיד. ראשית, משום שאף פעם לא המצאתי את עצמי קודם לכן. פשוט סתם נהייתי. אין לי ניסיון בהמצאה עצמית. שנית, משום שלמרות שאמא שלי הייתה אומרת ש'הייאוש הוא אבי ההמצאה' – אני מרגישה ההיפך. חרדה היא המצב הכי לא יצירתי בעולם".
ליבנה, יש סיכוי שדעתו של שוקן תשתנה?
"אני מבקשת לא להגיב ולא להתייחס".
עמוס שוקן נמנע מלהגיב.
השורד האחרון: שלום ירושלמי
שבועיים חלפו מאז שבן כספית פוטר מ"מעריב", אבל בעיתון לא נשאר ואקום, ואת מקומו ממלא העיתונאי הוותיק שלום ירושלמי. "אני מאוד שמחה ששלמה בן-צבי החליט לקדם אותו", אמרה לי השבוע עיתונאית בכירה המכירה את ירושלמי שנים רבות. "מה שקרה לשלום בשבועיים האחרונים ב'מעריב' הוא ההוכחה לכך שגם כשנכנס בעלים חדש לעיתון, וגם אם הוא עושה לא מעט טעויות - לפעמים מתפלקים לו דברים טובים".
הסיפור של ירושלמי, שהצטרף ל"מעריב" כפרשן פוליטי בשנת 1993, הוא דוגמה טובה למצבם הנזיל של עיתונאים בעידן שבו אמצעי התקשורת נמצאים בקשיים כלכליים והמו"לים והעורכים (לפחות במקרה של "מעריב") מתחלפים במהירות. לפחות ארבע פעמים בשש השנים האחרונות עמד ירושלמי בפני סכנת פיטורים ממשית: הפעם הראשונה הייתה בשנת 2006, כשאמנון דנקנר היה עורך "מעריב", אבל אז גורמים בעיתון, שוחרי טובתו של ירושלמי, התערבו למענו – וברגע האחרון בוטלה הכוונה לפטר אותו והוא עבר לערוך את מקומון "מעריב" בירושלים.
הפעם השנייה הייתה במרץ 2011. אבי משולם, אז עורך "מעריב", ביקש לקבוע עם ירושלמי פגישה לשימוע לפני פיטורים. לאחר דחיות לא מעטות מצידו של ירושלמי - נקבע לבסוף השימוע ל-24 במרץ 2011 במערכת "מעריב" בירושלים, עיר מגוריו של ירושלמי. משולם הטריח את עצמו לבירה, רק כדי לגלות שירושלמי לא הגיע לפגישה שנקבעה מראש והתחמק מהשימוע. באין ברירה נדחה שוב השימוע. למזלו של ירושלמי, בערבו של אותו יום ממש נודע כי נוחי דנקנר רכש את "מעריב", ובתוך זמן קצר משולם פינה את כס עורך העיתון לטובת ניר חפץ, ובהמשך פוטר בעצמו.
גם בתקופתו של חפץ לא תמו תלאותיו של כתבנו: בנובמבר 2011 זומן ירושלמי לשימוע, אבל שוחח עם מי ששוחח והגזירה בוטלה. הפעם הרביעית והאחרונה הייתה בסוף חודש יוני האחרון, כשהיה ברור ש"מעריב" בקשיים כלכליים חמורים. ירושלמי שוב נקרא לשימוע, וקיבל שלושה חודשים הודעה מראש לפני סיום עבודתו. אלא שלקראת תום שלושת החודשים וכניסת הפיטורים לתוקף נמכר העיתון לשלמה בן-צבי. בן-צבי מעריך את פועלו של ירושלמי – ולכן כרגע (יש לקוות) לא מרחפת מעליו סכנת פיטורים. "הוא כתב מעולה והוא נכס", אמר לי השבוע עורך ראשי לשעבר של "מעריב". "בן-צבי עשה בחוכמה רבה שהשאיר אותו בעיתון".
ירושלמי, ניצלת בגדול?
"אני מעדיף לומר שהצדק ניצח".
והרי החדשות, מפי אורן זריף
מי שנרשמים דרך הסלולר לעדכוני ה"פוש אפ", החדשות המתפרצות, באפליקציות של אתרי האקטואליה המובילים – מצפים לקבל עדכונים בוערים בזמן אמת. צפצופי ההודעות אמנם מטרידים מעט – אבל החיבור המתמשך למה שקורה עכשיו מפצה על כך.
באתר Ynet יודעים לספק את הסחורה היטב. העדכונים, כמעט תמיד, הם בענייני אקטואליה בוערת. אבל ביום שני האחרון החליטו שם, משום מה, להעמיד את הפלטפורמה לשירותו של מיסטיקן. העדכון המתפרץ שקיבלו המנויים, בענייני מבצע "עמוד ענן", היה: "אחד שיודע? אורן זריף בשידור חי: 'אין לכם מה לדאוג, עוד יום יומיים הכול ייגמר".
איך זכה דווקא זריף להתפרץ לאלפי סמארטפונים בישראל? האם יכול להיות שזה קשור באופן כלשהו לעובדה שאותו זריף מככב בסדרה "גול סטאר" (יוצר: ירון ליכטנשטיין)? זה בטח סתם צירוף מקרים.
ואפרופו צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".