מי נגד מי
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

ערב ראש השנה, רגע לפני שעיתוני החגים העמוסים קוברים אותנו חיים, הגיע הזמן לסכם כיצד העיתונות תיווכה עבורנו את המציאות בשנת תשע"ג. בחגי תשרי אשתקד פורסם כאן הטור הראשון של "מי נגד מי". השנה החולפת הייתה לא בלתי סוערת. במרכזה נערכו בחירות לכנסת שחידדו את מאבק הדמים בין "ידיעות אחרונות "ל"ישראל היום". האם הסיקור של העיתונות היה ראוי? לעיתים כן, הרבה פעמים לא. האם כל מה שפורסם היה ללא מורא וללא משוא פנים? כעיקרון, לא ממש, ויותר מדי פעמים ממש לא (תלוי איזה עיתון אתם קוראים, ותלוי מי המסוקרים). לכל עיתון היו סקופים והישגים. חלק מאותם הישגים התבררו כחשובים, מטלטלים ומשני מציאות. רוב השנה אנחנו מתמקדים בביקורת שלילית. לרגל החג, קבלו (גם) מחמאות, תשבחות, צל״שים ואפילו איחולים חמים לשנת תשע״ד הבעל״ט.                    

"ידיעות אחרונות": צל"ש על הראיון עם דיסקין (אבל למה נמשך הטיפוח של אנשי שלומנו?)

השנה שחלפה נחתמת באופן מוצלח יחסית עבור "ידיעות אחרונות". סקר TGI האחרון מצביע כי העיתון הצליח לסגור את הפער מול היריב המושבע, "ישראל היום", בשיעור החשיפה בימי חול. ההישג הזה מרשים במיוחד, לאור העובדה שהמתחרה הראשי, "ישראל היום", נולד כחינמון. נכון ש"ידיעות" הירבה לחלק, גם השנה, מאות אלפי עותקים חינם, במסגרת מבצעי הפצה כאלה ואחרים, אבל הוא הצליח בה בעת לשמר גרעין רחב של מנויים בתשלום.

בשנת תשע"ג רשם "ידיעות" לא מעט הישגים. הבולטים שבהם היו הראיון של דרור מורה, במאי הסרט התיעודי "שומרי הסף", עם ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין. בכתבה, שעוררה הדים וזכתה לאינסוף פולו-אפים, יצא דיסקין באופן בוטה נגד התנהלותם של ראש הממשלה נתניהו ושל שר הביטחון דאז אהוד ברק. הישג נוסף הוא החשיפה הבולטת של צח שפיצן (במקביל לידיעה צנועה יותר של אמיר אורן ב"הארץ"), שלפיה בישראל כלוא כיום אסיר איקס נוסף, הנשמר בתנאים דומים לאלה שבהם הוחזק סוכן המוסד שהתאבד בן זיגייר. במוסף "7 ימים" פורסם תחקיר מאת שחר גינוסר, גיא ליברמן ויאנה פבזנר-בשן אשר הוכיח כי ניתן לכאורה, אם רק רוצים ויש מספיק כסף, לקנות מושב בכנסת ישראל. עוד ראויים לציון הראיון המקיף של אמירה לם עם ניר מעוז, אחיו התאום של הרוצח דניאל מעוז, ושיחתה המרגשת עם ספי ריבלין, שסיפר לראשונה כי לא יוכל לדבר עוד לעולם.  

מי נגד מי
ההישג של "ידיעות". ראיון בלעדי עם יובל דיסקין
מאז כניסתו של רון ירון לתפקיד העורך הראשי מורגשת השקעה מיוחדת במוספים של ״ידיעות״ בכלל ובמוספי החג בפרט. בשנה שעברה הביסו מוספי החג של ״ידיעות״ ללא תנאי את המוספים של העיתונים המתרים. מעיון בהפניות הקידום העצמי של העיתונים לקראת ראש השנה הנוכחי, מסתמן ניצחון גם השנה.

"ידיעות אחרונות" היה ונשאר העיתון המשפיע בישראל, באותה מידה שהוא סבל וממשיך לסבול משתי נקודות תורפה מרכזיות: האחת, עוינות מובנית כלפי בנימין נתניהו, שבאה פעמים רבות לידי ביטוי בסיקור מגמתי ומוטה. רק לדוגמה, בשלושת החודשים שחלפו מאז שראש הממשלה הורה על הקדמת הבחירות ועד הבחירות עצמן 87 אחוזים מהעמודים הראשונים של העיתון שבהם הוזכר נתניהו נשאו כותרות נגדו, 13 אחוזים מהעמודים היו נייטרליים ואפס אחוזים מהאזכורים היו בעד ראש הממשלה.

הבעיה השנייה חמורה לא פחות: יחס מועדף או מפלה שמקבלים אישי ציבור שונים, בהתאם למידת קרבתם לעיתון ולראשיו. מי שמפסיד מהתופעה הזו הם הקוראים. מי שמרוויח ממנה הם אלו שזכו להתקבל לרשימת "אנשי שלומנו", קבוצת המיוחסים שזוכים בעיתון ליחס מפנק ומועדף. המועדון האקסלוסיבי הזה – שבו חברים בין השאר אהוד אולמרט, חיים רמון, גבי אשכנזי, יאיר לפיד, גדעון סער, שי פירון ונפתלי בנט – מקנה לחבריו הטבות (אייטמים חיוביים) והנחות (יחס סלחני או התעלמות מוחלטת כשצצים עניינים לא הכי נעימים). "נכון ש'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו", אמר חתן פרס ישראל לעיתונות, נחום ברנע, בפברואר 2012, בראיון ל"העין השביעית". השנה האחרונה הוכיחה כי הקו הזה של "ידיעות", ולא רק כלפי אולמרט, לא באמת השתנה. בשולי הדברים, ב"ידיעות" התפרסמה השנה הפאשלה הכי גדולה/עצובה/משעשעת.

איחול לשנה הבאה: שהמרואיינים היחידים שישקרו לכם יהיו פוליטיקאים ולא סטנדאפיסטיות בדואיות.

"ישראל היום": צל"ש על תחקיר יו"ר הסתדרות המורים (אבל מה יהיה עם הפרגונים למשפחת נתניהו?)

שנת תשע"ג הייתה דינמית עד סוערת בכל הקשור להתארגנויות עיתונאים בכלי התקשורת השונים, אך בניגוד לעובדי "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" – קולם של עיתונאי "ישראל היום" כלל לא נשמע. אולי מפני שהעיתון, בשל מצבו הכלכלי המשופר של הבעלים, מעניק תנאים טובים לעובדיו, ואולי בגלל שקצת יותר קשה להתלונן כאשר העיתון היוצא תחת ידי הכתבים והעורכים מציג בדרך כלל מציאות חיובית עד ורודה, בעיקר בכל הקשור לתפקודו של ראש הממשלה.

השנה האחרונה הייתה טיפ טיפה פחות מוצלחת עבור החינמון הפופולרי. העלייה בסקר TGI נבלמה, נתניהו נחלש בבחירות האחרונות, ואם זה לא מספיק – יאיר לפיד, הבן-יקיר-לי של העיתון המתחרה, קיבל 19 מנדטים, מונה לשר האוצר במקומו של יובל שטייניץ האהוב (על נתניהו ולכן גם על "ישראל היום"), והפך לבעל משקל סגולי משמעותי בממשלה. משמח ו/או מצער היה להיווכח שפגישתו האינטימית והשנויה במחלוקת של לפיד עם מו"ל "ישראל היום", המיליארדר שלדון אדלסון, לא שינתה באופן מהותי את היחס הצונן עד עוין ללפיד.

מי נגד מי
הגילויים של "ישראל היום". תחקיר נוקב על יוסי וסרמן
תחקיר של רביב דרוקר על "ישראל היום", ששודר לפני כחצי שנה בתכניתו ״המקור״ בערוץ 10, הציג מראי מקום ליחסים הקרובים שבין ראשי היומון לנתניהו, והראה כיצד הקשרים הללו באים לידי ביטוי מעל דפי העיתון. ב"ישראל היום" טענו כי דרוקר נמנע מלעסוק במתחרים בשל קרבתו של ערוץ 10 לקבוצת "ידיעות" לאחר מינויו של רפי גינת למנכ"ל הערוץ. את זעמם על המתרחש אצל המתחרים פרקו מאוחר יותר במדור הפופולרי "אימפריית הרשע של נוני מוזס".

לאור ההשקעה הכספית הניכרת, הגב הפנומנלי של שלדון והחשיפה החינמית העצומה, אפשר היה לקוות שב״ישראל היום" יהיו יותר הישגים עיתונאיים (בלי שום קשר לנתניהו או אויביו). למרות זאת, בעיתון פורסמו השנה תחקירים ראויים וחשיפות. על שלושה מהם – העוסקים בטובות ההנאה שהשיג לעצמו מזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן, בעברו השערורייתי של נשיא ארגון המורים, אבי קומפני, ובשכרו המופרז של סגן ראש עיריית רעננה, יואל עזרזר – חתום מרדכי גילת. מלבדם ראוי להזכיר את הגילוי של הכתב לענייני בריאות, רן רזניק, שלפיו חברת התרופות אלטרוקסין שינתה את החומר הפעיל בתרופה לבלוטת התריס ולא דיווחה על כך למשרד הבריאות. הכתבת לענייני חינוך, יעל ברונובסקי, חשפה ראשונה את הנושאים שעליהם ייבחנו תלמידי ישראל בבחינות הבגרות במקצועות השונים בסוף שנת הלימודים הנוכחית.

לצד הישגים אלו ואחרים, המשיך "ישראל היום", בניגוד לדי.אן.אי של כל עיתון בריא, להעניק תמיד וללא תנאי תמיכה בלתי מסויגת לבנימין נתניהו. דוגמאות לא חסרו גם השנה: כמעט באף אחד משערי "ישראל היום" לא הופיעה ולו מילת ביקורת אחת על ראש הממשלה. העיתון אף הקפיד, בעת שחלו התפתחויות בפרשת הטיסות חינם של נתניהו, להתעלם מצמד המילים "ביבי טורס".  בנוסף, "ישראל היום" עידן מאוד את הטיפול בפרשת "המיטה המעופפת", נבר בתקציב בית הנשיא בעיתוי שסייע להסיט את האש מחשבון ההוצאות המנופח של בית ראש הממשלה, ופרסם צמד כתבות מגזין נרחבות עם חברים של שרה נתניהו ורופאים שטיפלו באביה. כולם, כמובן, דיברו בשבחה. עיתוי פרסומן של הכתבות היה סמוך למועד שבו אחיה של שרה, חגי בן-ארצי, התראיין ל"7 ימים" ומתח עליה ביקורת חריפה.

איחול לשנה הבאה: שלא תצטרכו לפרסם ראיונות עומק עם זקנים ששרה נתניהו העבירה אותם את הכביש בנעוריה בטבעון. 

"מעריב": צל"ש על חשיפת הברית בין בנט ללפיד (אבל האם העיתון יצליח לשרוד עד השנה הבאה?)

אם בעוד שנה בדיוק נתייחס ל״מעריב״ בסיכום שנת תשע״ד בעיתונות, ונזכה לעשות זאת בלשון הווה, ולא בלשון עבר – יהיה זה הישג מרשים לעיתון ולעובדיו המסורים. למרבה הצער, גם בשנה הקרובה, ממש כמו בחולפת, ״מעריב״ יילחם על חייו והישרדותו.

סביב ראש השנה שעברה, בעקבות הפסדי עתק של מאות מיליוני שקלים, נאלץ נוחי דנקנר למכור את השליטה בעיתון. מאז, למרות תקוות רבות ומאמצים רבים של המו״ל החדש שלמה בן-צבי, ההכנסות ירדו והתפוצה צנחה. בזמן שקוראי העיתון הולכים ומתמעטים, הפתיע בן-צבי את מי שחששו מפניו ואיפשר חופש עיתונות. ״מעריב״ החדש השתחרר משיקולים זרים שאפיינו אותו בתקופת דנקנר ואפילו זכה להישגים, למרות התנאים הכלכליים הקשים עד בלתי אפשריים. 

מי נגד מי
החשיפה האיכותית של "מעריב". ברית בנט-לפיד
אחד ההישגים הבולטים הוא הכותרת הראשית הבלעדית של הכתב הפוליטי, זאב קם, פחות משבועיים אחרי הבחירות, על עומק הברית בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. הכותרת, שדיווחה כי השניים סיכמו על הליכה משותפת לממשלה או לאופוזיציה, התקבלה תחילה בספקנות, אבל התגלתה כמדויקת במבחן הזמן. סיפור בלעדי נוסף של "מעריב": לאחר שהוגש כתב אישום נגד אביגדור ליברמן בפרשת השגריר, חשף הכתב אלי ברדנשטיין את עדויות חברי ועדת המינויים של משרד החוץ שסיפרו כי "הבינו שזאב בן אריה צריך להיבחר לתפקיד השגריר בלטביה". גם התחקיר של ליאת שלזינגר, על הקלות הבלתי נסבלת שבה עשרות אלפי מאבטחים לוקחים את הנשק לבתיהם בתום עבודתם בניגוד לחוק, עורר הדים רבים – בעיקר לנוכח ריבוי מעשי רצח שבוצעו בידי מאבטחים.

אבל היו ל"מעריב" גם נפילות. אחת הזכורות שבהן היא הכותרת הראשית, מאת הכתב לענייני בריאות ארי גלהר, שלפיה "בתוך 30 שנה חל גידול של 56 אחוזים בתחלואת הסרטן". עוד באותו יום התברר שלהד"ם, לאחר שדוברת משרד הבריאות הוציאה הודעה חריפה שלפיה הפרסום ב"מעריב" שגוי מיסודו ובעצם לא חלה עלייה משמעותית בתחלואה בסרטן. זו לא הייתה הכותרת הראשית היחידה השנה ב"מעריב" שהתגלתה בדיעבד כמופרכת. גם הכותרת של הפרשן הפוליטי הוותיק, שלום ירושלמי, ערב ביקורו של הנשיא במאי השנה בוועידה הכלכלית בירדן, שלפיה "פרס יכריז בירדן: 'רוב בישראל לחזרה לקווי 67'", הייתה נבואה שלא הגשימה את עצמה. עשרה ימים לאחר מכן ציטט זאב קם בכותרת הראשית של "מעריב" את ראש השב"כ, יורם כהן, שאמר לכאורה לחברי ועדת החוץ והביטחון כי "אבו מאזן לא מאמין בהסכם שלום עם ישראל". עוד באותו בוקר יצאה לכך הכחשה גורפת מהשב"כ.

איחול לשנה הבאה: שתזכו לשנה הבאה. יודעים מה? גם חצי שנה תיחשב להישג.

"הארץ": צל"ש על סקופ החרם של האיחוד האירופי (אבל איך נפלתם עם כותרת האפרטהייד?) 

שנה מורכבת עברה על ״הארץ״, העיתון היומי הוותיק בישראל. היא התחילה עם סימני שאלה כלכליים, שהובילו למאבקים בין חברי ועד העיתונאים להנהלה. בשיאו של המשבר, ב-4 באוקטובר, השביתו העובדים את העיתון ליום אחד.

מו"ל ״הארץ״, עמוס שוקן, הפנה אז אצבע מאשימה לעבר הטייקון (בדימוס) נוחי דנקנר, לשעבר בעל השליטה ב״מעריב״. במכתב למנויים תיאר שוקן כיצד חברות שופרסל, סלקום, כלל ביטוח וכלל פיננסים - בבעלותו של דנקנר - הענישו את "הארץ" ולא פרסמו בעיתון במשך שנים בשל הביקורת שנמתחה ב"דה מרקר" על תופעת הריכוזיות, קונצרן אי.די.בי את ודנקנר עצמו. "לא היה מקובל עליהם לפרסם בעיתון שאינו משרת את האינטרסים שלהם, ומעדיף את אינטרס הציבור", כתב שוקן. "את הפרסום שלהם הם ריכזו, על כן, בעיתונים אחרים, ושם קיבלו את השירות שרצו לקבל".

כדי להקטין את ההפסדים החליטו ב״הארץ״ להעלות את מחיר המנוי ולהנהיג - לראשונה בישראל - חומת תשלום עבור התוכן באתר האינטרנט של העיתון. נכון לעכשיו, נראה כי שני המהלכים סייעו לשיפור מצבו של העיתון.

מי נגד מי
הסקופ המהדהד של "הארץ". חרם של האיחוד האירופי
בשנה שחלפה רשם "הארץ" לזכותו לא מעט הישגים. החל ממקבץ הסקופים של הפרשן לענייני ביטחון וממשל אמיר אורן (הזוכה לקטגוריה משל עצמו באייטם הבא), דרך הכותרת הראשית הבלעדית של הכתב המדיני, ברק רביד, על החלטת האיחוד האירופי להחרים את ההתנחלויות, בואכה שורת הגילויים של אורי משגב על שר האוצר יאיר ("לא עישנתי") לפיד, עבור בתחקיר המקיף של גידי וייץ ויורם גביזון על האופן שבו חילק בנק הפועלים אשראי למקורבים, ועד פרסום כתבתן של שרון שפורר וגילי איזיקוביץ', שבה נחשפו לראשונה עדויות נשים שטענו כי הוטרדו על ידי עמנואל רוזן.

לפני כשנתיים, אגב, פרסמה אותה שפורר תחקיר מקיף על הנעשה בנמל אשדוד, תחת שרביטו של יו"ר ועד העובדים הכל יכול אלון חסן. הכתבה, למרבה הצער, לא עוררה הדים רבים. כאשר "אולפן שישי" הקדיש לפני כחודשיים תחקיר לאותו נושא, התעוררה מהומונת וחסן נאלץ להשעות את עצמו.

מנגד רשם "הארץ" לחובתו גם פרסומים חובבניים. בין השאר, הופיעו בעיתון בטווח של כחודשיים, שתי כותרות ראשיות שהקשר בינן לבין המציאות רופף ומטה. האחת, מאת ברק רביד, דיווחה כי "לראשונה ארצות הברית מגדירה אלימות מתנחלים כטרור" (אלא שכעבור ארבעה ימים התברר שבעצם בכלל לא מדובר בפעם הראשונה). השנייה, והחמורה יותר, שעליה היה חתום גדעון לוי, טענה כי "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ" (אלא שכעבור חמישה ימים התברר שלא היה ולא נברא).

חופש העיתונות ב"הארץ" היה ונשאר הגדול ביותר בישראל. דווקא בגלל זה, בלט צינזור המאמר של יוסי קליין בעמודי הדעות, שעסק – אירוניה, אירוניה – ביחס המועדף שמעניקים העיתונים לגדעון סער. "בסיס החברות שלו רחב ומוצק", כתב קליין. "הוא חבר של 'ידיעות', ידיד של 'מעריב' ובן בית ב'ישראל היום'. אי אפשר לכתוב עליו מילה רעה כי עיתונאים מכבדים את אהבותיהם של הבוסים. שר החינוך יכול לעשות מה שבראש שלו, אבל ביקורת אפשר למתוח עליו רק במידה". אלא שהשורות הללו על סער, כפי שחשפה דבורית שרגל בבלוג "ולווט אנדרגראונד", נמחקו עד מהרה ממאמרו של קליין באתר האינטרנט של העיתון.

איחול לשנה הבאה: שהעיתון לא יתדרדר לרמה של הקמפיין שלכם.

"סופהשבוע": צל"ש על ההשקה והחשיפה המרשימה (אבל אולי תרגיעו קצת עם הכותרות המוגזמות?)

לפני כשנה הפסיד איש העסקים אלי עזור במאבק מול שלמה בן-צבי על רכישת "מעריב". כעבור שלושה חודשים בלבד יצא הגיליון הראשון של "סופהשבוע" בבעלותו. עיתונות הדפוס הייתה אז (ועדיין נותרה) בשפל כלכלי, וספק אם גם האופטימיים שמבין עיתונאי השבועון החדש האמינו שבתוך זמן קצר כל כך העיתון יצליח כל כך. אבל זה מה שקרה. סקר TGI האחרון הצביע על כך ששיעור החשיפה ל"סופהשבוע" עמד על 7.4 אחוז, והוא העיתון הרביעי הנקרא ביותר בסופי שבוע, אפילו יותר מ"הארץ" (!).

מי נגד מי
שער "סופהשבוע". עקף את "הארץ" בתפוצה
עזור, שהיה מזוהה עם עיתונים דוגמת "אנשים" המנוח, רשת "המקומון" העממית ו"ישראל פוסט" החינמי, הוכיח שוב (כמו במקרה ה"ג'רוזלם פוסט") שכשיש לו רצון, יש לו גם יכולת. בניצוחו של העורך דורון כהן גובשה נבחרת כוכבים מרשימה, רובם יוצאי "מעריב", שכוללת את בכיר כותבי העיתון בן כספית, רון מיברג, מאיר שניצר, יהודה שרוני, נתן זהבי, ליאורה גולדנברג-שטרן, רון קופמן ועוד ועוד. כדי לקלקל בכל זאת קצת את החגיגה, נזכיר שהעיתון הצליח לעשות זאת למרות (ואולי בזכות) שורת כותרות ראשיות של בן כספית, שלא כל כך עמדו במבחן המציאות.

איחול לשנה הבאה: שפעם אחת, אם אפשר, ליאורה תהיה הראשונה בשורת צילומי הכותבים שבעמוד השער, ובן כספית – אחרון.

כמעט לפני סיום: קבלו את חתן פרס יעקב פרנקל

שנת תשע"ג בתקשורת תיזכר בעיקר בגלל שלוש פרשות מרכזיות: פרשת האסיר איקס בן זיגייר שהתאבד בתאו, פרשת ניסיונות המינוי הכושלים של פרופ' יעקב פרנקל ואחריו פרופ' ליאו ליידרמן לתפקיד נגיד בנק ישראל, ופרשת הרפז (ר' באייטם הבא).

את שתי הפרשות הראשונות הוביל ביד רמה הפרשן הוותיק של "הארץ", אמיר אורן, המקבל בזאת פרס הצטיינות מיוחד מדסק "מי נגד מי". אורן היה הראשון שהזכיר התאבדות מסתורית בכלא איילון, יותר משנתיים לפני שהתפרסם לראשונה התחקיר של הטלוויזיה האוסטרלית על בן זיגייר. השנה, עם יציאתה של הפרשה לאור ובחודשים שלאחר מכן, סיפק אורן לקוראיו פרטים בלעדיים, בין השאר על הדיונים סביב חקירת התאבדותו של זיגייר, תרשים תאו של העציר וכמובן העובדה שבישראל כלוא אסיר איקס נוסף בתנאים דומים לאלה של זיגייר (סקופ שהביא אורן במקביל ל"ידיעות אחרונות", שפירסם אותו בהבלטה גדולה בהרבה, ומוצדקת).

אמיר אורן
אמיר אורן. הצטיין בסיקור פארסת הנגיד(ים) | צילום: תומר אפלבאום, הארץ
אבל לשיאו הגיע אורן בסיקור פרשות פרנקל וליידרמן. פרשן "הארץ" היה הראשון לדווח על התקרית בהונג קונג מלפני שבע שנים, שבה פרנקל יצא מחנות הדיוטי פרי כשברשותו פריט שעבורו לא שילם (בהתחלה נטען שמדובר בבושם, בהמשך זכינו ל"חליפון"). לאחר מכן ליווה מקרוב את הפרשה עד שפרנקל הודיע כי הוא מוותר על תפקיד הנגיד הבא. כשהכלכלן שאותר במקומו, ליאו ליידרמן, הודיע במפתיע כי גם הוא פורש מהמועמדות, אורן היה הראשון לדווח על מה שהוביל לכך מאחורי הקלעים: טענה שנמסרה נגד ליידרמן על הטרדה מינית לכאורה בעת שעבד ב"דויטשה בנק".

איחול לשנה הבאה: בוא נחסוך את התהליך: במקום שימנו עוד נגיד ואז תחשוף את קלקוליו, אולי תגיד מי כן מתאים ונגמור עם זה.

ממש לסיום: קבלו גם את כלת אות גבי אשכנזי

פרשת הרפז הגיעה השנה לשיאים חדשים עם פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא,  והחלטת היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית. לאיילה חסון, הכתבת המדינית של ערוץ 1 ומגישת "יומן", יש מניות רבות בגלגול הפרשה ובהישארותה בתודעה הציבורית.

איילה חסון
איילה חסון. הפציצה בסיקור פרשת גלנט, שהפכה לפרשת הרפז, שהופכת – באדיבותה – לפרשת אשכנזי | צילום: Oyoyoy ויקיפדיה
בדיוק לפני שנתיים, כאשר גבי אשכנזי נתפש עדיין כסחבק פופולרי בדמות החיקוי שקיבל ב"ארץ נהדרת", יצאה חסון בסדרת גילויים חדשים על פרשת הרפז שהציגו את הנושא באור שונה לחלוטין מכפי שהוצג עד אז והציבו את אשכנזי במקום לא נוח. מאוד לא נוח. חסון גילתה כי בועז הרפז ורונית אשכנזי, אשת הרמטכ"ל, החליפו ביניהם יותר מ-1,500 מסרונים בטלפונים הסלולריים וכי רונית אשכנזי חיברה בין הרפז לבין תושבים בעמיקם, שברשותם היה מידע נגד יואב גלנט. מאז המשיכה חסון לחשוף עוד ועוד גילויים בפרשה. האחרונים שבהם היו כי דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, ייחקר באזהרה בחשד להפרת אמונים וכי מקלטות השיחות שבוצעו בלשכת הרמטכ"ל עולה שמעורבות אשכנזי במסמך הרפז הרבה יותר גדולה מכפי שהיה ידוע. גם רונן ברגמן, דן מרגלית, ארי שביט ואילנה דיין ב"עובדה" חשפו, כל אחד בתורו (ובמקרה של ברגמן – עד שצונזר), גילויים עסיסיים בפרשה הסבוכה, אבל חסון עשתה זאת יותר מכולם, בנחישות ובהתמדה שיתכן והם אפשריים רק בערוץ הראשון.

איחול לשנה הבאה: שהפרשה הבלתי נגמרת הזאת תסתיים סוף סוף.

כתבו לאביב הורביץ

מי נגד מי - המהדורה היומית