מי נגד מי
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

דו״ח טרכטנברג: זהו ספר פורץ דרך, מקורי ומאיר עיניים (שכתב חבר ממש טוב שלי)

מוסף ״ספרים״ של "הארץ" התהדר ביום רביעי שעבר בשחקן רכש יוקרתי במיוחד. פרופ' מנואל טרכטנברג – ראש הוועדה המפורסמת  שהוקמה בעקבות מחאת 2011 – הקדיש עמוד שלם של ביקורת משבחת לספרם של פרופ' צבי אקשטיין ופרופ' מריסטלה בוטיצ'יני, "המיעוט הנבחר", העוסק בהיסטוריה הכלכלית של היהודים מחורבן הבית ועד גירוש ספרד. כיאה למעמדו של טרכטנברג, זכתה הביקורת להופיע בעמוד השער של המוסף. "אקשטיין ובוטיצ'יני מגלים את כוחו של שילוב בין חשיבה כלכלית מתקדמת ומחקר היסטורי מעמיק ומקיף", פירגן טרכטנברג בחום. "זהו ספר פורץ דרך, מקורי, מאיר עיניים ומרחיב אופקים".

אלא שלמרבה הצער, בשום מקום בביקורת הארוכה והמפרגנת לא עודכנו הקוראים בפרט קטנטן אך די חשוב: פרופ' טרכטנברג, החתום על הביקורת, ופרופ' אקשטיין, החתום על הספר, הם שני חברים ותיקים, המכירים זה את זה שנים רבות, עוד מעבודתם המשותפת בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב. גם לאחר שנפרדו דרכיהם המקצועיות שמרו שני החברים הטובים על קשר הדוק. לפני כשנה אפילו הונצחו על ידי צלם "כלכליסט" כשהם סועדים יחד בקפה לואיז שברמת החי״ל.

מי נגד מי
פרופ' טרכטנברג (מימין) סועד עם חברו פרופ' אקשטיין (מתוך "כלכליסט"). יכולים להיות ידידים
הביקורת המהללת של טרכטנברג הועלתה כמובן לאתר "הארץ", שם גם שולב קטע וידאו שבו הצטלם הפרופ' המכובד כשהוא משבח את ספרו של הפרופ' המכובד לא פחות. כמו בביקורת הכתובה, כך גם בקטע הווידאו, לא טרח טרכטנברג לעדכן את הצופים שמדובר בחבר. "אני שמח להציג את הספר הזה, שיצא לאור לאחרונה", פתח טרכטנברג את דבריו בחגיגיות וסיים בכך שהוא "מאוד ממליץ על קריאה בספר הזה". אחרי המלצה חמה שכזו, לא יכולתי שלא לטלפן לממליץ.

פרופ' טרכטנברג, מדבר אביב מ-mako ויש לי אליך שאלה.
"אני אגיד לך, אני לא נוהג להתראיין ככה בהפתעה, אז אם אתה רוצה אתה יכול לפנות לדובר שלי מהמועצה להשכלה גבוהה, והוא ישמח לעזור לך, בסדר?".

בסדר גמור, אבל רציתי לשאול אותך אישית בקשר לבעיה אתית מסוימת.
"נו? איזו בעיה?".

קראתי את הביקורת המפרגנת שלך על הספר של פרופ' אקשטיין במוסף הספרים של "הארץ", ובשום מקום לא הזכרת שאתם חברים ותיקים. זה לא נראה לך בעייתי מאוד?
"ממש לא. באקדמיה הקוד האתי כל כך חזק ומושרש, שאנחנו באופן שוטף ובצורה מובנת מאליה יכולים להיות ידידים ובאותו זמן גם מאוד ביקורתיים. זה כל כך טבוע בהווי האקדמי, שהידידות או ההיכרות האישית כבודה במקומה מונח, ומצד שני אתה יודע, הביקורת המדעית היא מעל הכול".

אבל אצלנו בעיתונות נהוג לתת גילוי נאות, מה שלא כל כך קרה כאן.
"אז אני אומר, פשוט לא העליתי את זה על דעתי, כי זה כל כך מובן מאליו שזו הדעה שלי על הספר. זה גם לא שקראתי את הספר אתמול או שלשום. אני כבר 13 שנה דן עם צביקה על הדברים האלה באינטרקציה מאוד ביקורתית. חלק ממה שבסופו של דבר מופיע בספר הוא תולדה בין היתר של הערות שאני הערתי. כך שזה לא שהוא ביקש ממני לכתוב משהו, נתן לי את הספר, קראתי ואז כתבתי את מה שכתבתי כי אנחנו מכירים".

מי נגד מי
פרופ' טרכטנברג ממליץ על הספר של חברו פרופ' אקשטיין. ובאותו זמן ביקורתיים
אז איך באמת נולדה הביקורת הזו?
"מה שקרה הוא שלפני שלושה חודשים נערך במרכז הבינתחומי כנס להשקת הספר. אני הופעתי שם עם ההיסטוריון פרופ' אביעד קליינברג, ועם פרופ' נתן זוסמן, מנהל מחלקת המחקר של בנק ישראל, וכל אחד דיבר על הספר מנקודת הראות שלו. אחרי שדיברתי מספר אנשים בקהל אמרו לי שכדאי שאני אכתוב את הדברים. אז כתבתי, ולא הייתי בטוח מה לעשות עם זה, ואז אמרו לי: למה שלא תפרסם כדי שאנשים יידעו על כך? אז שלחתי את מה שכתבתי למוסף הספרים של 'הארץ', ואז הם התקשרו ושאלו אם אכפת לי להצטלם לביקורת קצרה בווידאו. אמרתי שאם זה קצר אז אין בעיה. אמרו לי שזה ייקח דקה וחצי. אז אמרתי בסדר, או קיי. באותה מידה אתה תשמע ממני דברים מאוד ביקורתיים כאשר יש מקום לזה. בכלל, קראת את הספר?".

האמת שטרם הספיקותי.
"אז אני אומר לך, תקרא את זה. אין הרבה ספרים שמשנים לך קונספציה. אני חושב שיש לספר הזה חשיבות כל כך גדולה מבחינת ההבנה מי אנחנו. לצערי הרב אנשים לא כל כך משקיעים בקריאת היסטוריה, וחיים במין ואקום היסטורי כזה. אתה יודע מה, בוא נעשה הסכם בינינו. תקרא ותיתן לי צלצול. קבענו? אני באמת רוצה לשמוע איך אתה מתרשם".

עורך מוסף "ספרים" של "הארץ", בני מר, למה לא נתתם גילוי נאות?
"קיבלנו את הביקורת מהדובר של טרכטנברג. לא ידענו כמובן על הקשר בינו לבין פרופ' צבי אקשטיין, אחרת היינו מפרסמים גילוי נאות, איזו שאלה?".

מבחן אמריקאי: מיהו מתי גולן?

התשובה המלאה + מכתב טרחני למחצה ותשובה לקונית לחלוטין ממתינים לכם בהמשך הטור, אבל כעת לשאלה:

מיהו מתי גולן?

א. בעל טור ותיק ב"גלובס" שטעה בנוגע לרב של צפת.

ב. עורך המשנה של "הארץ" לשעבר ששגה באשר למאמן ריאל מדריד.

ג. העורך הראשי של "גלובס" ו"טלגרף" לשעבר שהתבלבל בקשר ליעקב פרנקל.

ד. כל התשובות נכונות.

גונן גינת VS חיים זיסוביץ'

ב"ישראל היום" אוהבים לגוון. הטור הפופולרי "אימפריית הרשע של נוני מוזס" מאבד למרבה הצער תאוצה, אבל נראה שאת מקומו תופס פורמט מקורי חדש: "אזרחים מספרים טובות על שרה נתניהו". ביום שישי לפני שבועיים היו אלה הרופאים שטיפלו בהוריה של שרה וסיפרו לעיתון על מסירותה, ואילו בשישי האחרון היו אלה חבריה הקרובים של רעיית ראש הממשלה שתיארו בפרוטרוט את רגישותה.

בעקבות הכתבה האחרונה העלה חיים זיסוביץ', כיום דובר אוניברסיטת בר אילן ולשעבר מנחה "תיק תקשורת", סטטוס לפייסבוק. "בקול ישראל מוכר הביטוי 'בעקבות שידור הכתבה, הוצפה המערכת בשיחת טלפון אחת'", כתב זיסוביץ'. "הכוונה הייתה ללעוג לעצמנו על מידת העניין הלא גדולה שעוררה כתבה ששידרנו, ובדרך כלל, הטלפון האחד היה ממנהל הרדיו בעל הקול העמוק והמפחיד שהתקשר לנזוף. גם מערכת העיתון 'ישראל היום' הוצפה כנראה בקריאת טלפון. היה זה שבוע לאחר הראיון של חגי בן ארצי בעיתון היריב, 'ידיעות אחרונות', שבו הטיל שיקוצים באחותו, רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו". בהמשך הסטטוס השתומם זיסוביץ' כיצד בשום מקום בכתבה לא הוזכר כי המרואיינים לואי ליפסקי ואלי זעפרני, שהחמיאו רבות לשרה נתניהו, הם פעילי ליכוד ותיקים (זעפרני אפילו מתמודד מטעם הליכוד לראשות עיריית קריית שמונה), ואף התייחס לדברי ליפסקי לפיהם בני משפחת נתניהו לא קונים לעצמם מכוניות מפוארות. "צודק בהחלט", כתב זיסוביץ'. "משפחת נתניהו באמת לא קונה מכוניות. לא מפוארות ואפילו לא צנועות. המשפחה נוסעת במכונית השרד של המדינה".

הפוסט הארוך של זיסוביץ' העלה את חמתו של גונן גינת, עורך מוסף "ישראל השבוע" שבו פורסמו שתי הכתבות המחמיאות על שרה נתניהו, והוא מיהר להגיב. מכאן התפתחו בין השניים אי אלו חילופי דברים. לא נגענו? בהחלט.

גונן גינת: כדי להוכיח שאתה מפריח האשמות שווא, ואין לך מושג על מה אתה כותב, ואתה מאשים בלי לבדוק, שלח אליי מייל ואביא לך דוגמאות מהבוקר ממכתבים שעדיין מגיעים אלינו. אני מבין שאתה נהגת לבדות "המערכת הוצפה בפניות". ובכן, לא לכולם יש את נורמות העבודה המעוותות שלך. שלח מייל ותקבל. גם מה שכתבת על המכוניות לא נכון בלשון המעטה (אלא אם כן יונדאי גטס היא מכונית מפוארת). בקיצור, הפרחת האשמות בלי שיש לך מושג.

חיים זיסוביץ': גונן היקר, אדם ניכר בכעסו. אכן, האמירה "המערכת הוצפה בפנייה" רווחה במערכת. לא בשידור, אלא בהתבדחויות פנימיות. אפשר בהחלט שנפלו פגמים בנורמות העבודה שלי, אבל לא מפיך אלמד נורמות נכונות, אלא אם מדובר בנורמות של כתב חצר. כפי שכתבתי, אני מאמין ששרה נתניהו הייתה בת מסורה מאוד לאביה. יעידו על כך הדיווחים על הטיפול שהעניקה לו בימיו האחרונים. העדויות על הצניעות, לעומת זאת, לוקות בחסר. הפוסט כולו לא נועד להכריע בוויכוח בין האח והאחות, אלא להעיר על ההתגייסות של העיתון למען הגברת ועל הדרך שבה נעשתה.

גונן גינת: ובכן, בהחלט יש לך מה ללמוד. למשל העניין המוזר הזה לבדוק לפני שכותבים ולומר אמת. שני עניינים בסיסיים שלא טרחת לעשות. אני מבין שזה עניין זר לדובר שמגן על משכורות מטורפות על חשבון הציבור. אבל נסתפק בחוש ההומור של דובר שמדבר על כתב חצר.

חיים זיסוביץ': גונן יקירי, נראה לי שהפעם לא נצליח ליישב את חילוקי הדעות בינינו. להערתך על אופי התפקיד שלי כדובר בר אילן, בוא ניפרד בהסכמה ששנינו עושים אותה עבודה – הגנה על נותני לחמנו. אני עושה את זה כדובר, אתה – כעיתונאי.

גונן גינת: אני לא יקירך, והעלבון הגדול ביותר שאתה יכול לומר זה שיש איזשהו דמיון. אתה הרי לא רוצה שנזכיר את המקרה של מי שנאלץ לעזוב בבושת לאחר שהתברר שהוא עבד באותה עת כעיתונאי וכדובר, מורה לאתיקה שכמוך.

חיים זיסוביץ': גונן, שא נא לעווני. אכן, אינך יקירי. "יקירי" הוא ביטוי סתמי, שאני מפציר בך שלא לקבל אותו כפשוטו, כמו למשל, ברכת "שלום" בפיך שאין להתייחס אליה ככמיהה לשלום, חלילה. צדקת גם בהערתך כי אין דמיון בינינו – לרווחת שני הצדדים. לעניין "תיק תקשורת": בלי להיכנס לפרטי העניין, אין לי ספק שנהגתי ביושר וביושרה ובוודאי בשקיפות מלאה. צר לי שההתדיינות בינינו התדרדרה לביבים שבהם אינני נוהג להשתכשך. אני שם כאן קץ לחילופי הדברים ומאחל לך המשך עבודה פורייה ושירות מסור.

יש עתיד? בפירוש. אבל יש גם עבר

מי יצליח לעצור את נסיקת מחירי הדיור? יאיר לפיד מאמין ומקווה שאורי שני יוכל לסייע לו במשימה המורכבת, ולכן בחר בו לאחרונה לגבש תכנית דיור חדשה. זו הסיבה לכך שביום חמישי האחרון זכה מנהל לשכת ראש הממשלה לשעבר לפינוק איכותי: הפניית שער בולטת וכתבה בת שני עמודים בעיתון "כלכליסט". בכתבה, מאת הדס שפר, מצוטטים דברים ששני אומר ל"מקורביו". בין השאר, הוא נדרש לנושא הרשעתו הפלילית בעבר בהפרת אמונים הפוגעת בתאגיד – הרשעה שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם "הפוליטיקה החדשה" מבית מדרשו של לפיד. 

הפרשה המדוברת התרחשה בתקופה שבה שימש שני יו"ר חברת "עמידר", בין 1990 ל-1992. הוא הורשע כי באותה עת עשה שימוש בנהגו, עובד חברה ממשלתית, לצרכיו הפרטיים. "אני מודה שהנהג הסיע את הבנות שלי", מצטטת הכתבה ב"כלכליסט" את התייחסותו של שני כיום לפרשה הישנה ההיא. "העניין היה אם הנהג הסיע את בנותיי ארבע פעמים, שזה יכול להיות סביר, או שבע פעמים, שנראה לכאורה קצת פחות טוב".

ארבע פעמים? שבע פעמים? אז זהו, שבית המשפט קבע כי מספר הפעמים ששני עשה שימוש פרטי בנהגו הממשלתי יותר מכפול. השופטים קיבלו את עדות נהגו של שני בעת חקירתו במשטרה. "היו מקרים, בערך פעם בשבועיים, שאורי היה מבקש ממני שאסע לביתה של אמא של אשתו", סיפר הנהג, מיכה ישראלי, שעבד עם שני במשך שנתיים. " הייתי צריך לאסוף את שלוש הבנות של אורי שהיו שוהות בבית הסבתא בסוף שבוע ולהסיע את הבנות לשדה משה". בהמשך העיד הנהג: "היו גם וריאציות אחרות שבהן הסעתי את הבנות של אורי שני. מספר הפעמים שהסעתי את הבנות של אורי מתל ברוך (בית הסבתא, א.ה.) לבית הספר בקרית גת בשעות הבוקר הוא בין 10 ל-15 פעמים". (לא כולל ה"וריאציות האחרות").

אריאל שרון- הסרט- אורי שני
אורי שני. "אז היה נגיד 10 או 15 פעמים. אז מה?" | צילום: 2גיגי
קשה להאמין כי שני אינו זוכר את מספר הפעמים שבהן עשה שימוש בנהגו לצרכיו הפרטיים ו/או את הפסיקה הכואבת של בית המשפט. טבעי שאחרי כל כך הרבה שנים שני ינסה לשכתב טיפונת את ההיסטוריה לטובתו. פחות ברור מדוע "כלכליסט" – שיכול היה לבדוק את נכונות הגירסה, לאחר שמתח בשבועות האחרונים ביקורת נוקבת על מינויו של שני ליועץ מיוחד לקבינט הדיור – לא עימת את נשוא הכתבה עם העובדות. מילא. אני אעשה את זה.

אורי שני, רציתי לדעת למה שיקרת בכתבה ב"כלכליסט"?
"אני כרגע באמצע פגישה. אז אם אתה יכול תסמס לי מה אתה רוצה לשאול".

רק לשאול למה שיקרת בנוגע למספר הפעמים שבהן הנהג הסיע את בנותיך.
"שאלה יפה. למה זה רלוונטי?".

כי יש לי טור לענייני תקשורת, ואני בודק בין השאר עובדות שמתפרסמות בעיתונים. העובדה שהנהג הסיע את בנותיך בין ארבע לשבע פעמים, איננה נכונה.
"אם אתה כבר בעניין הזה, אז אכן הדילמה הייתה אם זה היה ארבע פעמים, כפי שאנחנו טענו, או שזה היה שבע פעמים".

אבל הנהג שלך בעצמו דיבר על 10 עד 15 פעמים של הסעות רק מבית הסבתא, ובית המשפט קיבל את העדות שלו. 
"יכול להיות, אז היה נגיד 10 עד 15 פעמים. אני לא זוכר מה היה כתוב שם. אז מה? לא התכחשנו לכלום. אמרתי שהורשעתי. לא הבעתי דעה על שום דבר אחר. רק היה חשוב לי שיידעו שהורשעתי בכך שהנהג הסיע את בנותיי".

הדס שפר נמנעה מלהגיב.

נתניהו צדק? אז זהו, שלא

אם תמונה אחת שווה אלף מילים, כמה שווים שני צילומי מסך?

ביום ראשון בצהריים הופיעה בעמוד הבית של ynet הפניה לדיון שהתנהל באולפן האתר. בשיחה, שאותה הנחה אטילה שומפלבי, הביע הפרשן לענייני ביטחון של ynet, רון בן-ישי, תמיכה בעמדת נתניהו לשחרר אסירים. אחד העורכים, שכנראה לא לגמרי הפנים את העוינות המובנית של קבוצת "ידיעות" כלפי ראש הממשלה, העניק להפניה את הכותרת ״נתניהו צדק״ (מימין). נתניהו? צודק?! לא ב-ynet.

מי נגד מי
הכותרת ב-ynet לפני (מימין) ואחרי השינוי. אסור שביבי יהיה צודק
ואכן, כעבור זמן קצר שונתה כותרת הטור והפכה ל"אין מנוס" (משמאל). הגולש יוסי דהן, שהבחין במהפך (הענייני לחלוטין כמובן) שחל בכותרות, העלה לפייסבוקו את צילומי המסך לפני ואחרי העדכון.

ב-ynet נמנעו מלהגיב.

הדילמה של מוטי גילת

לפי שעה מסתמן כי האופן שבו יסוקר המועמד השנוי במחלוקת לראשות עיריית ירושלים, משה ליאון, עוד יעסיק אותנו לא מעט עד לבחירות המוניציפליות באוקטובר הקרוב. אם בשבוע שעבר הוזכרו הסיבות לכך שליאון מצליח, באורח די נדיר, לזכות לאהדה ברורה מ"ידיעות אחרונות" ולקבל במקביל פירגון יחסי גם ב"ישראל היום", הרי שהשבוע, איך לומר, נסדקה מעט האידיליה.

וזוהי תמונת המצב, נכון לרגע זה: בקבוצת "ידיעות", בינתיים, עסקים כרגיל. כמקובל בכל הקשור לטיפול המפנק שמעניק העיתון לאנשי שלומנו (תשאלו את שי פירון, המצטרף החדש למועדון) קיבל ליאון בשישי האחרון הפניה בולטת בעמוד הראשון של העיתון עם הכותרת "י-ם של תקוות", פלוס הפניה נוספת בעמוד השער של "המוסף לשבת" ושני עמודים שבהם פורש ליאון את משנתו העדכנית תחת הכותרת המרומזת "אני בדיוק מה שירושלים צריכה". באחד הטיזרים בכתבה, אגב, קורא ליאון לנתניהו לתמוך בו. נקווה שראש הממשלה אכן ייענה לקריאה, ולו רק כדי שניתן יהיה לראות כיצד "ידיעות" יתמודד עם הסתירה בין איבתו הישנה-נושנה לנתניהו לחיבתו החדשה-דנדשה לליאון.

מרדכי גילת
מוטי גילת. אף מילה על פרשת עמדי
ב"ישראל היום", לעומת זאת, העניינים ממשיכים להיות טיפ טיפה יותר מסובכים. ככה זה כשליאון, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו, הוא לא ממש כוס התה של מוטי גילת. בעבר, בקדנציה המפוארת שלו ב"ידיעות", סיקר גילת בנחרצות אופיינית את התנהלותו הבעייתית של ליאון בפרשת עמדי. בחמישי שעבר הועלתה התהייה האם גילת ירצה ו/או יוכל לפרסם את זיכרונותיו מהפרשה ההיא, ואם כן – כיצד בדיוק יצליח לעשות זאת בעיתונו מבלי לציין לרעה את שרה וביבי (שבגללם ולמענם הסתבך בשעתו ליאון בחשד לפלילים). כבר למחרת פתר גילת את הדילמה בדרך מקורית: הוא עקץ בטורו השבועי את "ידיעות" על כך שהוא מקדם את ליאון, והמטיר על המועמד הטרי לראשות עיריית ירושלים שפע מחמאות. בין גולות הכותרת: "רגישותו החברתית שואפת לאפס", "עסקן אפור", "אדם שלא הטביע חותם בשום תפקיד ציבורי", "שירת אינטרסים של נוכלים ורמאים" ו"יועץ הסתרים של איל ההון המפוקפק מאוסטריה, מרטין שלאף". אלא שפרט קטנטן אחד לא הוזכר כלל: מעורבותו בפרשת עמדי – שאותה חשף גילת עצמו – והעובדה שליאון נחקר בגינה במשטרה.

מדוע גילת התעלם דווקא מהפרט הזה בביוגרפיה של ליאון? פיסקה אחת מסדרת התחקירים על פרשת עמדי שפרסם בעבר ב"ידיעות", יחד עם מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר-קריץ, משכה את תשומת לבי בעניין הזה. "נתניהו ואשתו ידעו על התרמית, המתינו לראות אם עמדי יצליח להוציא מהמדינה במרמה את הכספים שהם היו חייבים לו, וניסו לעבור את זה בשלום בעזרת כמה מבכירי הלשכה", כתב גילת בתאריך 31.3.2000. "את מלאכת הפיקוח על הניסיון הזה נטל על עצמו המנכ"ל, משה ליאון, ובמסגרתה ניסה להכשיר שני חשבונות כוזבים. כשלא צלחה דרכו ואש קטנה פרצה החוצה, סגר בבית משפחת נתניהו עיסקה: עמדי יירד מ-440 אלף שקלים ל-58 אלף שקלים, ובתמורה יובטחו לו עבודות נוספות, חומרים יקרי ערך וצ'ופרים נוספים". הנה תזכורת לכך שהכלים שלובים היטב. בלתי אפשרי להזכיר לרעה את חלקו של ליאון בפרשת עמדי מבלי לפגוע בה בעת במשפחת נתניהו (מה שלא כל כך נהוג בעיתון הבית). שלשום (שלישי), לאחר שיעקב פרנקל הודיע על הסרת מועמדותו לנגיד, הואיל סוף סוף גילת להתייחס לפרשות פרנקל מהעבר, שיתרונן הגדול – בניגוד לפרשת עמדי ששמו של ליאון נקשר בה – הינו בכך שהן אינן נוגעות לנתניהו.   

גילת, למה לא הזכרת את חלקו של משה ליאון בפרשת עמדי, והאם זה קשור לכך שאינך יכול ב"ישראל היום" לכתוב את כל אשר על לבך נגד משפחת נתניהו?
"אין תגובה".

עיתונות צהובה חסרת כיסוי

האם אביב הורביץ, בעל הטור לענייני תקשורת "מי נגד מי", מטעה ביודעין את קוראיו כדי לגרום לכמה שיותר מהם להיכנס למדור ולהגדיל בתוך כך את מספר הצפיות בו? לא מן הנמנע שייתכן שבהחלט כן.

בר רפאלי
בר רפאלי. הפניה מפוצצת 1
בעוד פחות מחודשיים תמלא שנה מאז שהורביץ החל לכתוב את "מי נגד מי" באתר mako, תשע שנים לאחר שפרסם את הטור במקומון המנוח "העיר". מעקב מייגע אחרי עבודתו מראה כי עד סוף נובמבר 2012 ההפניות לטוריו, כפי שהופיעו ב-mako, ביטאו באופן הוגן ומדויק את תכני הטורים ולפיכך לא משכו קוראים רבים. השינוי הגדול התחולל כאשר ההפניה לטור של הורביץ  הייתה "מי המעריץ מספר 1 של בר רפאלי?" (לאייטם ביקורתי אך ענייני על ערן סויסה), ולצידה הופיע צילום של דוגמנית העל. מספר הכניסות לטור נסק, והורביץ הבין כי ביכולתו למשוך אל הטור אלפי גולשים תמימים – שכלל אינם מתעניינים בסיקור העיתונות הישראלית – אם רק ישבץ בהפניות אייטמים צהבהבים למחצה על דמויות מפורסמות ונוצצות יותר מאשר רון ירון, עמוס רגב ו/או אלוף בן. ואכן, בשבוע שלאחר מכן נוסח ההפניה לטור היה "כמה באמת הרוויח יאיר לפיד?". כעבור שבוע גויס שלמה ארצי כדי לגרום להתעניינות בטור.

לפיד:
יאיר לפיד. הפניה מפוצצת 2 | צילום: חן גלילי, ShiloPro, חדשות
ההפניות הללו אכן שיפרו את מספר הכניסות לטור. הורביץ, מעודד מההצלחה, איבד את הצפון כאשר ללכת צעד נואל נוסף קדימה. שבוע לאחר הטור עם שלמה ארצי, פורסמה ההפניה המפוצצת: "מה הסוד של אנה ארונוב?", עם צילום מצודד של הרקדנית והדוגמנית. אלא שקוראים סקרנים שמיהרו להיכנס לטור לא מצאו פרטים חדשים על סוד אישי כלשהו שארונוב מסתירה, ונאלצו להסתפק באזכור אגבי למדי שלה באייטם הקונספירטור. דבורית שרגל, בעלת הבלוג "ולווט אנרגראונד", הבחינה מיד בתרמית וכבר למחרת תהתה "מה הקשר בין הכותרת לבין המדור, למעט רצון להביא עוד קוראים שבחיים לא שמעו על אלי עזור ולא יודעים מי זה נוני מוזס?".

שלמה ארצי הכי ישראלי
שלמה ארצי. הפניה מפוצצת 3 | צילום: ירון שילון
דומה שעל הורביץ, מכל מקום, הביקורת של שרגל לא השפיעה. התמכרותו לשאיפה להגדיל בכל מחיר כמעט את מספר הכניסות לטורו גרמה לו לא פעם לפרסם הפניות שהקשר בינן לבין עיקר הטור נמוך עד קלוש. לפני כחודש, למשל, הקדיש את ההפניה לביונסה  ושוב חטף על כך מולווט. כעבור שבועיים בחר בהפניה "עלילות יעקב פרנקל בהונג קונג – כל האמת", וספג ביקורת נוספת. שיא השיאים התרחש בטור האחרון, שזכה להפניה: "מה הפרט המדהים שאתם לא יודעים על דניאל מעוז?". הפרט עצמו (לא מאוד מדהים, בסך הכול מעוז ניסה להתקבל לעבודה כיועץ משפטי בחדשות ערוץ 2) הסתתר בשורות האחרונות של הטור הארוך מנשוא שהכיל 4,000 מילה. הפעם היו קוראים שמחו בתוקף. "בזבזתי זמן על הכתבה הזו. לדאבוני מצאתי רק בלבולי שכל ותו לא!!!", כעס הטוקבקיסט קובי. "למה לשים את דניאל מעוז בראשי בזמן שהוא הפרט הכי שולי בכתבה??", שאלה הטוקבקיסטית שני. "כל כך הרבה זיבולי שכל בשביל משפט קטן", זעמה הטוקבקיסטית שירן.

הורביץ, אני מקווה שלא תנסה להתנער מאחריות למחדל ולגלגל את האשמה אל העורכים שלך.
"אתה לא באמת מצפה שאשתף אותך בתהליכי עבודה פנימיים המתרחשים באתר שבו אני מועסק".

לא הגזמת קצת עם ההפניות השרלטניות?
"הדברים מדברים נגד עצמם".    

זה אומר שתעשה הכל למען הרייטינג?
"אשתדל. אם לא הכול, אז לבטח הרוב".

נכון שהטור יתפרסם בקרוב יותר מפעם בשבוע?
"אני לא מגיב לתכניות בפיתוח".

מי האתר היחיד שפירגן ביום ראשון לראש הממשלה?

ב"וואלה!" לא אהבו את האייטם שפורסם כאן בשבוע שעבר. תזכורת קצרה: ביום שישי לפני שבועיים פורסמה ב"וואלה! ברנז'ה" ידיעה על החלטת רשות השידור להסיר מקול ישראל את תשדיר הפרומו לראיון ב"ידיעות אחרונות", שבו תקף חגי בן-ארצי את אחותו, שרה נתניהו. בטור הקודם תהיתי מדוע כעבור זמן קצר נעלמה הידיעה מ"וואלה!", והאם הסרתה מצטרפת למקרים קודמים שבהם זכו שרה ובנימין נתניהו לטיפול VIP השמור למיוחסים.

גורם ב"וואלה!" אמר השבוע בתגובה מאוחרת (ונוספת): כי לא מדובר בצנזורה. אמנם האייטם האינפורמטיבי של דוד אברהם על פסילת התשדיר עלה לאוויר בשעה 12:49 והוסר בשעה 14:20, אמר הגורם, אך כעבור כשעתיים ורבע, בשעה 16:36, הועלה לעמוד הבית של "וואלה!" אייטם של לי-אור אברבך מ"גלובס" (עימו יש ל"וואלה!" שיתוף פעולה), שבו קרא ח"כ איתן כבל לחקור את הורדת התשדיר על שרה נתניהו. האייטם הזה, הוסיף הגורם, נשאר בעמוד הבית עד יום ראשון בבוקר. לכן, סיכם הגורם, הביקורת על האתר שכביכול צנזר את האירוע אינה עולה בקנה אחד עם העובדות.

מי נגד מי
הכותרות הראשיות מיום ראשון ב-ynet (למעלה), nrg, "נענע 10", mako ו"וואלה!". מי יוצא דופן?
אלא שהשאלות, מה לעשות, עדיין מקננות. למשל, מדוע "וואלה!" הסירו את האייטם שלהם בתוך זמן קצר, ועוד הרבה לפני שהעלו את האייטם מ"גלובס"? ובכלל, למה לא השאירו את שני האייטמים באתר, כפי שבדרך כלל נהוג לעשות? מהם אותם "שיקולי עריכה" (לשון התגובה שקיבלתי בשבוע שעבר) שגרמו להסרתו החפוזה של האייטם שכתב דוד אברהם? תהייה נוספת: מסתבר שבחיפוש עצמאי בגוגל לא ניתן למצוא את האייטם של אברבך ב"וואלה!" אלא רק ב"גלובס". אגב, גם כשהאייטם של אברבך הופיע בעמוד הבית של "וואלה!", זה היה בבוקסת "עסקים", המשויכת ל"גלובס".

לסיכום, אחת מהשתיים: או ש"וואלה!" באמת לא ממש רצו להתעסק יותר מדי עם הסיפור הזה של שרה, אבל גם לא יכלו להתעלם ממנו והשתמשו ב"גלובס" כמעין עלה תאנה. לחילופין, בהחלט יכול להיות ש"וואלה!" פעלו בתום לב וללא פניות. במקרה כזה, אצטרך להניח שגם הכותרת הראשית ב"וואלה!" ביום ראשון האחרון, בשעה 10:50 בבוקר, הייתה נטולת פניות. הכותרת ציטטה את יעקב פרי אומר כי הוא "מזהה אצל נתניהו תהליך שרבין עבר". באותו תיזמון ממש הכותרות הראשיות בכל האתרים הגדולים האחרים היו פחות ידידותיות לנתניהו ועסקו במחאה נגד שחרור האסירים הפלסטינים ובקושי של נתניהו לאשר זאת.

בתשובה לשאלותיי ולתהיותיי הגיב העורך הראשי של "וואלה!", ינון מגל: "אהלן, אביב. אם תבדוק ב'גלובס' תראה שהאייטם עלה שם עשרים ושתיים דקות לפני שהאייטם של הברנז'ה ירד. לגופו של עניין, ראינו את האייטם של 'גלובס' והחלטנו לקחת אותו להום פייג'. האייטם נלקח מ'גלובס' משום שאצלם היה כבר מוכן אייטם יותר מתקדם, בזמן שאצלנו עלה אייטם אינפורמטיבי בלבד. זו הייתה המהות של ההחלטה העריכתית להוריד את האייטם. יכול להיות שלא היה צורך למחוק אותו, אבל בכל מקרה אין להחלטה כל קשר עם הסתרת מידע, שהרי לא רק שהמידע המשיך להופיע ב'וואלה!', אלא שהוא קודם מעמוד פנימי לעמוד הראשי של האתר, נשאר שם מיום שישי אחר הצהריים ועד ליום ראשון בבוקר, וגם בשעה זו נמצא באתר. הפרוצדורה של לקיחת אייטם מ'גלובס' היא שכיחה למדי והיא חלק משיתוף הפעולה הפורה בין שתי המערכות. לגבי פרוצדורת החיפוש, היא נכונה כנראה לכל אייטם במדור 'עסקים' ולא מיוחדת לאייטם הספציפי (אפשר לבדוק). בקיצור, תעביר לקונספירטור".

ואם כבר קונספירטור, זה המקום להזכיר שהטור שאתם קוראים כעת מתפרסם באתרmako  , המצוי בתחרות עם אתר "וואלה!".

טעה, טועים, טעינו

את המכתב הבא שלחתי השבוע למתי גולן, בעל טור ב"גלובס".

מתי שלום,

נראה כאילו יובלות חלפו מאז הפעם הקודמת שבה כתבתי לך ואילו אתה, מצידך, הקפדת שלא לענות לי. עונת האביב, שהייתה אז בחיתוליה, כבר נעלמה מזמן, חומו של הקיץ מכה במלוא עוזו, והנה – ממש כמו אותה מחזוריות מבורכת בטבע – שוב אני משגר אליך אימייל. אין חדש תחת השמש, מתברר (אלא אם כן, כמובן, תחליט להפתיע אותי ולהשיב למכתבי).

היו ימים, מתי, שבהם הרבית להסתמך על גוגל, ואפילו לא היססת לחלוק זאת עם קוראיך. לא אשכח, למשל (או, אם לדייק, גוגל לא ישכח) איך כבר לפני כמעט תשע שנים, בדצמבר 2004, קבעת בטורך כי "את מקום הגלובליזציה תופסת הגוגליזציה". וכמובן, איך אפשר לשכוח (בעיקר, כאמור, כשיש גוגל) את אותו טור שפרסמת ב-17 בפברואר 2010, ושבו ציטטת מה אומרת ההלכה היהודית על משכב זכר, תוך שאתה מציין במפורש כי הסתמכת על מנוע החיפוש.

מתי גולן על הממשלה החדשה
מתי גולן. ישתדל לדייק יותר | תמונת AVI: חדשות
אבל בזמן האחרון, מתי, אתה כבר לא כל כך מסתמך על גוגל. יכול להיות שבגלל זה, בתוך 11 ימים בלבד, נפלו לא פחות מארבע טעויות עובדתיות בשלושה מטוריך ב"גלובס"?  שנתחיל? יאללה.

את הטור היומי שלך מלפני חודש הקדשת לאמירותיו המסיתות של הרב הראשי של צפת, שלמה אליהו. שלמה אליהו? זה לא שמו של איש העסקים וטייקון הביטוח? דווקא כן. לרב הראשי של צפת קוראים שמואל אליהו. טעות מספר אחת.

כעבור שישה ימים, מתי, קטלת את גיא מרוז בעקבות טורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב" שבו תיאר כיצד "בכיר במערכת הביטחון" (גבי אשכנזי) לחש את המילים "בוא'נה, את אחלה כוסית" לאשתו, אורלי וילנאי. "חשבתי לעצמי שבטח הבכיר עשה באשתו של מרוז את מעשה ז'וזה מוריניו בטיטו וילאנובה, כאשר מאמן ריאל נשך את אוזנו של מאמן ברצלונה לאחר שהפסיד לו", כתבת, אבל גם כאן, מתי, טעית, ועוד פעמיים. הטעות הראשונה: מוריניו מעולם לא נשך את אוזנו של וילאנובה. הוא בסך הכול תקע אצבע בעינו. הטעות השנייה: כשהאירוע התרחש, וילאנובה לא היה מאמן ברצלונה, אלא רק עוזרו של המאמן דאז, פפ גווארדיולה.

חלפו עוד חמישה ימים, מתי, עד שהתפלקה לך הטעות הרביעית, כשכתבת על יעקב פרנקל ועל "חשד בגניבת בושם מחנות דיוטי פרי בנמל התעופה בהונג קונג לפני כ-15 שנים". נכון, הזמן רץ, אבל לא עד כדי כך. האירוע שעליו מדובר לא התרחש לפני 15 שנים, אלא לפני פחות משבע שנים.

לסיום, שתי שאלות קצרות:

א. האם לא כדאי שתשוב להסתמך על מנוע החיפוש גוגל?

ב. מה עליי לעשות כדי שתאות להשיב למכתביי?

בברכה,
אביב הורביץ,
mako

מתי גולן מסר בתגובה: "בעתיד אשתדל לדייק יותר (אם כי בעניין של וילנובה ומוריניו אני חושב שאתה טועה)".

הוא לא רק בנק, הוא גם ידיד

בהרים כבר השמש מלהטת, ובעמק עוד נוצץ הטל, אבל בדרום חולון, כרגיל, חם והביל. הלוואי שמישהו יגיש לי כאן ועכשיו ענבים קרירים, הרהרתי בעודי מזיע תחת המזגן ומקליק שוב בעמוד הבית של ynet על הסטריפ לכתבה של עמיר העוסקת בפירות מרוססים. מעניין שכבר ארבע שעות הסטריפ הזה לא התחלף, חשבתי לעצמי. בדיוק כשהתלבטתי האם זה קשור לעובדה שעמיר מ"ידיעות" הוא בן הזוג של הדס, הגברת הראשונה של ynet, או שמדובר בסך הכול בצירוף מקרים, הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"נו, הורביץ", הוא שאל. "מתחילים לארוז?".

"למה לארוז?", שאלתי בדאגה. "חופשתי הרשמית נפתחת רק בעוד שבוע".

"מכמה סיבות", אמר הקונספירטור בשלווה. "הפטרון שלך, יובל, כבר עם שתי רגליים בחוץ. אורי, שמחליף אותו, ממתין לצערך ש'מי נגד מי' יתפרסם גם באמצע השבוע, מה שיפגע אנושות באיכות חייך. חוץ מזה, בולווט עושים עליך פרודיות, ואם זה לא מספיק – אתר 'העין השביעית' בהנהגתו המשובחת של חנוך מזנב בך עם תחקירים איכותיים".

"אז מה לעשות?", שאלתי בתסכול.

"לא יודע", הודה הקונספירטור. "יש איזה בנק שיוכל להעניק לך הלוואה בתנאים מפנקים למקרה שתפוטר?".

"כבר קיבלתי הלוואות מכל הבנקים, חוץ מבנק הדם ובנק הזרע", אמרתי בעצב.

"לא נורא", ניחם אותי הקונספירטור. "אני ארים טלפון לבנק ואבקש שתקבל טיפול VIP".

"תודה על הנכונות", אמרתי, "אבל לצערי, לאור מצב העו"ש שלי, אין סיכוי שיתנו לי הלוואה בתנאים מפנקים".

"למה אתה כל כך סקפטי?", שאל הקונספירטור, "מה, לא קראת בתחקיר של גידי ויורם במוסף 'הארץ' איך בנק הפועלים העניק הלוואות מפנקות בתנאים מפליגים לדני הבן דוד של נוחי, לשרי הבוסית של דני, לעופר הגרוש של שרי, לעופר שהחזיק את 'מעריב' ולדיוויד ממכבי תל אביב?".

"אבל הם עשירים ומקושרים", אמרתי בתוגה. "ואני לא ממש מקושר ולא עשיר בכלל".

"אתה עשיר בטקסט, הורביץ", עודד אותי הקונספירטור. "אין לך מה לדאוג. עיתונות זה מקצוע האתמול. יש לך עבר. אני בטוח שדרכך תהיה סוגה בחוחים ושבסוף יהיה רע".

"תודה", אמרתי בהיסוס.

"למזלך יש לי קצה חוט של בונבוניירה", המשיך הקונספירטור. "למה שלא תבדוק איך זה שכמעט באף כלי תקשורת לא עשו שום פולו אפ לסקופ המפוצץ של 'הארץ' על בנק הפועלים?".

"אני משוכנע שהעובדה שכמעט אף אחד לא עשה פולו-אפ לסיפור הבאמת ראוי של גידי ויורם היא בסך הכול צירוף מקרים נדיר", עניתי.

"שוב צירופי המקרים האלה שלך, הורביץ?", לעג הקונספירטור. "תגיד לי מה משני המשפטים הבאים נשמע לך נכון יותר. הראשון: ב'גלובס' לא עשו פולו אפ לסיפור הזה בגלל שיש להם ידידות מסוימת עם הבנק שנותן חסות לתחרות המסקרנת SmartUp? או השני: ב'גלובס' לא עשו פולו אפ לסיפור הזה בגלל שיש להם ידידות מסוימת עם הבנק שנותן חסות לפרויקט המעניין GO GLOBAL?".

"אני מאמין באמונה שלמה ש'גלובס' לא עסקו בסקופ הזה רק בגלל התחרות הקשה עם 'הארץ' בכלל ו'דה מרקר' בפרט", אמרתי בנחישות. "לחילופין, קיימת כמובן האפשרות הלא בלתי סבירה שמדובר בצירוף מקרים".

"כן?", התרגז הקונספירטור. "אז איך זה שגם בקבוצת 'ידיעות' לא נגעו בסיפור הזה? יכול להיות שזה בגלל ש'ידיעות אחרונות' השיק עם בנק הפועלים את סדרת היוקרה 'עם הספר',  ושאותו בנק ממש גם מלווה מקרוב את 'משפחה בצמיחה', פרויקט הדגל של מוסף 'ממון'? איך זה ש'כלכליסט', למשל, לא עשה שום פולו-אפ? יכול להיות שגם לו יש יחסי ידידות עם הבנק?".

"לגבי 'כלכליסט', זה נכון שהוא עשה פעם כנס מקצועי עם בנק הפועלים", אמרתי בהדגשה. "אבל אין לי ספק שבמקרה הזה ההתעלמות שלהם מההישג של 'הארץ' נובעת אך ורק מרגש חיובי ובונה של קנאת עיתונאים וחוסר פרגון למתחרים".

"נניח שאתה צודק", הקשה הקונספירטור. "מה לגבי 'ידיעות'?".

"במקרה הזה אין לי ספק שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי.

"אתה פתטי, הורביץ", אמר הקונספירטור. "יודע מה? מעניין אותי לדעת מה ההסבר שלך לכך שגם ב'מעריב' הקפידו לא לכתוב מילה על הסיפור החד פעמי הזה?".

"זה דווקא פשוט מאוד", אמרתי בנינוחות. "'מעריב' הרי מקבל את כל התכנים הכלכליים שלו מ'גלובס', שמצידו הקפיד בתוקף להתעלם מהסקופ".

"בחייך, הורביץ", לגלג הקונספירטור. "ואין שום קשר לזה ש'מעריב', במצבו הכלכלי השברירי, בוודאי לא ירצה להסתבך עם אף בנק, קטן או גדול?".

"תראה", התלבטתי בקול רם. "מצד אחד זה נכון ששלמה, הבעלים של 'מעריב', הוא אולי הגבר היחיד בארץ שסייע באופן פעיל להפוך את אשתו ממיליונרית רגועה למיליונרית בצרות. אבל יש כמובן גם צד שני למטבע".

"איזה צד שני?", שאל הקונספירטור בסקרנות.

"שמדובר בצירוף מקרים", סיכמתי את הנושא.

"אני יודע טוב מאוד למה אתה מתחמק, הורביץ", אמר הקונספירטור בכעס. "מה, אתה חושב שלא שמתי לב שגם באתר שבו אתה מועסק התעלמו בחוסר חינניות מהסיפור? בטח תיכף תגיד לי שאין לזה שום קשר לפרויקט המשובח 'עסקים קטנים – גאווה גדולה', ש-mako מקדם בימים אלה ממש בשיתוף עם בנק הפועלים".

"אני מנוע מלהכחיש שיש הסתברות מסוימת שאין צדק בדבריך", התנסחתי בדיפלומטיות זהירה. "בנוסף, לא מן הנמנע שיתכן שאולי גם כאן קיים צירוף מקרים".

הקונספירטור נאנח. "מזל שבכל זאת נותר בארץ כלי תקשורת אחד שלא דפק שום חשבון לבנק הפועלים ועשה פולו-אפ מכובד לתחקיר המעולה של 'הארץ'", אמר בהקלה.

"באמת?", שאלתי בעניין. "לאיזה כלי תקשורת אתה מתכוון?".

"מדובר כמובן בעיתון הנפוץ 'ישראל היום', שאותו אתה מרבה להשמיץ פחות או יותר כמו את 'ידיעות'", אמר הקונספירטור בארסיות.

"יפה מאוד", אמרתי בהערכה. "טוב שיש עיתון אחד עצמאי, נשכני ובלתי תלוי, שיכול לכתוב ללא מורא וללא פנים על כל אדם שהוא, בין אם מדובר בסתם אדם מהרחוב או בראש הממשלה".

"אז למה שלא תנסה להפתיע ולפרגן פעם לעיתון הזה?", אמר הקונספירטור, "ולמה שלא תכתוב שכל העיתונים פוחדים להרגיז את הבנקים בישראל, גם בגלל מצבם הכלכלי המסובך והצורך השוטף באשראי בנקאי וגם כדי לא לסכן את תקציבי הפרסום השמנים?".

"הייתי שמח לעשות זאת", אמרתי, "אבל הנחת העבודה שלי היא שמדובר בצירוף מקרים".

"ולמה שלא תכתוב שיכול להיות שגופי התקשורת נמנעו מלעסוק בתחקיר של גידי וייץ ויורם גביזון לא רק בגלל קנאת סופרים אלא גם כדי לא לסכן את שיתופי הפעולה המשתלמים עם בנק הפועלים? מה שיפה בכל העסק זה שהיחסים של הבנק עם גופי התקשורת כל כך טובים, שאפילו לא צריך להרים להם טלפון ולבקש שיתעלמו מהתחקיר של 'הארץ'. ברירת המחדל שלהם היא לא לפגוע בבנק, אם לא חייבים. חוץ מעיתון יומי אחד, כמובן".

"רגע רגע", אמרתי בחשדנות. "אז אתה מנסה לרמוז לי ש'ישראל היום' היה העיתון היחיד שעשה  פולו-אפ ל'הארץ' בגלל שאין לו כרגע שום פרויקט משותף עם בנק הפועלים?".

"ממש לא", אמר הקונספירטור. "לדעתי זה בגלל ששלדון, בניגוד לכל השאר, שווה יותר מ-26 מיליארד דולר ולגמרי לא צריך אשראי מבנקים קטנטנים במזרח התיכון. מה דעתך?".

"לדעתי, כמובן, ייתכן בהחלט שמדובר צירוף מקרים", אמרתי במתינות.

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ