איך הזמן טס כשנהנים. הנה, בלי להרגיש, חלפה לה עוד שנה עמוסת אירועים תקשורתיים. האם תשע"ד הייתה שנה טובה לעיתונות? ובכן, בניגוד לספקות הכבדים שהעלה נביא שוטה ערב ראש השנה שעברה, "מעריב" דווקא לא נאסף אל אבותיו אלא הצליח איכשהו להיחלץ מהמשבר. אם נוסיף לכך את העובדה שהרפורמה ברשות השידור יצאה סוף סוף לדרך ושאפילו נוסד ירחון חדש, "ליברל", מקבלים שנה לא רעה. מצד שני, אם נזכרים במלחמות "ישראל היום" מול "ידיעות אחרונות" ובכך ש"הארץ" הותקף על שמאל ועל שמאל – מקבלים שנה די גרועה. בקיצור: הכול בעיני המתבונן.
"ידיעות אחרונות": צל"ש על הראיונות הבלעדיים (אבל מה יהיה עם אנשי שלומנו שהסתבכו זה אחר זה?)
גם בשנה החולפת, כמו בזו שלפניה, ניהל "ידיעות אחרונות" מאבק איתנים מול "ישראל היום" המתחרה. הקרבות התנהלו בשלוש חזיתות ראשיות. בשתיים מתוכן הפסיד "ידיעות" בתשע"ד, ואילו בשלישית – גבר "ידיעות" על יריבו, לפעמים בנוק אאוט.
החזית הראשונה התנהלה סביב נתוני החשיפה, כפי שהם באים לידי ביטוי בסקר TGI. אם בשנת תשע"ג הצליח "ידיעות" לסגור את הפער מול "ישראל היום" בשיעור החשיפה בימי חול, הרי שבסקר האחרון לשנת תשע"ד פתח "ישראל היום" מבערים וחזר להוביל באופן מובהק בימות השבוע. בסופי שבוע "ישראל היום" אמנם ממוקם שני, אבל הצליח לצמצם את הפער מ"ידיעות".
החזית השנייה, שנפתחה השנה במפתיע, היא הצעת החוק שנועדה למנוע חלוקת עיתונים בחינם, או במילים אחרות: לפגוע ב"ישראל היום". בתגובה ליוזמת החקיקה השנויה במחלוקת פתח "ישראל היום" בקמפיין אגרסיבי, אפקטיבי וארוך טווח (ר' באייטם הבא). על הכוונת: "ידיעות", המו"ל נוני מוזס, הצעת החוק המגונה והח"כים שעומדים מאחוריה. תוצאת ביניים: הסיכול הממוקד נושא פירות. הכנסת סיימה את מושב הקיץ מבלי שהצעת החוק הונחה בפניה. נכון לעכשיו, סיכוייה לעלות להצבעה או לעבור נראים קלושים למדי. יש מי שרואים בכך עוד עדות לשחיקה בעוצמה ובכוח ההרתעה המפורסם של "ידיעות". זו לא הדוגמה היחידה. בשנת תשע"ד העזו דמויות כאלה ואחרות – מאוריאל רייכמן ועד מיכל ינאי, מעודד טירה ועד אור דניאל –לחבור ל"ישראל היום" נגד "ידיעות", צעד שאך לפני שנים ספורות לא היה עולה על הדעת.
החזית השלישית, שחשיבותה הרבה נשכחת לעיתים בערפל הקרבות, היא כל מה שקשור לעבודה עיתונאית. כאן, גם השנה, ניצח "ידיעות" ללא עוררין את "ישראל היום". להצלחה הזו אחראי העורך הראשי של העיתון, רון ירון. מוספי סוף השבוע של "ידיעות" ומוספי החג גברו בנוק-אאוט על המוספים המקבילים בעיתונים האחרים. הנה רשימה חלקית ביותר של מרואיינים ראשונים ו/או בלעדיים ו/או הישגיים ו/או נחשקים ששפכו את לבם בשנה החולפת מעל דפי "ידיעות" ולא ספרו ממטר את "ישראל היום": ענת קם (שדיברה לאחר שחרורה מהכלא), מפקד מחוז ירושלים לשעבר, ניצב ניסו שחם (שהתייחס לראשונה לחשדות החמורים נגדו), נדב זקן (שדיבר על יחסיה של אמו שולה עם הבוס לשעבר אולמרט), אייל גולן (שהתראיין לראשונה על פרשת הקטינות), שרון גל (שפרסם יומן על החקירה נגדו שהסתיימה בלא כלום), נינט טייב (שדיברה על האקס יהודה לוי), יהודה לוי (שדיבר על האקסית נינט טייב), גאולה אבן (שדיברה על העימות המתוקשר מול איילה חסון), מני פאר (שסיפר לראשונה על מאבקו במחלת הסרטן), מח"ט גבעתי, עופר וינטר (שהתייחס לראשונה לסערה הציבורית שחולל), פיני גרשון וגיא גודס (שתיארו כיצד הם מסתדרים ביחד במכבי תל אביב), ראש מחלקת הנפגעים לשעבר בצה"ל, אל"מ (מיל') ורדה פומרנץ (שאיבדה את בנה דניאל בעזה), הזוג המעורב מורל ומחמוד מנסור (שסיפרו על חתונתם שעוררה ויכוחים והפגנות), כותבי מכתב הסרבנות מיחידת המודיעין 8200, ועוד ועוד.
למרות ההפסד ל"ישראל היום" בסקר TGI, גם השנה נשאר "ידיעות אחרונות" העיתון המשפיע בישראל. דוגמה לעוצמתו הרבה היא שורה ארוכה של מפורסמים, שחטפו מ"ידיעות" תחקירים נוקבים ושליליים, ולמרות זאת החליטו להתראיין לעיתון לאחר מכן, ביניהם שרון גל, אילן רבינוביץ', בר רפאלי, צביקה פיק ומרגלית צנעני.
לצד ההישגים, "ידיעות" ממשיך לסבול מכמה נקודות תורפה. הראשונה, כמובן, היא העוינות המגמתית והעקבית כלפי ראש הממשלה. "כלב נשך אדם"? בהחלט, אלא שהשנה נתניהו השיב אש לעבר מקורות הירי. כשם שקוראי "ישראל היום" לא ימצאו בעיתונם ידיעה שלילית מובהקת נגד נתניהו, כך קוראי "ידיעות" יתקשו למצוא אצלם אייטמים מחמיאים ומפרגנים לראש הממשלה.
נקודת תורפה נוספת של "ידיעות" היא היחס המועדף שמקבלים אישי ציבור שונים, בהתאם למידת קרבתם לעיתון ולראשיו. השנה, אגב, חלו תמורות בהרכב רשימת אנשי שלומנו. הרשעתו המהדהדת של אהוד אולמרט והסתבכותו הנמשכת של גבי אשכנזי דחקו במעט את שניהם לטובת חברי המערכת המבטיחים משה כחלון ויובל דיסקין. שאר חברי רשימת המיוחסים – ביניהם יאיר לפיד, גדעון סער, שי פירון, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ודליה איציק (שזכתה לרוח גבית כשרצה לנשיאות) – שמרו על מקומם בצמרת. עוד השתלבו השנה ברשימת המיוחסים הנוצצת: הנשיא החדש, רובי ריבלין, שפרסם פה ושם טורים אישיים ב"ידיעות", והח"כים איילת שקד ואיתן כבל, מתומכי הצעת החוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום". חברי כנסת נוספים שתמכו בהצעת החוק וזכו לצ'ופרים נקודתיים הם אריאל אטיאס, אלעזר שטרן, אילן גילאון ורוברט אילטוב.
נקודת התורפה השלישית של "ידיעות" היא תמונת מראה של נקודת התורפה השנייה: מדובר ברשימה השחורה הארוכה, שאליה הצטרפו בשנה החולפת, שלא בטובתם, נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר; שר השיכון, אורי אריאל; ויו"ר המועצה הלאומית לספורט, עודד טירה. שלוש דמויות מוכרות, שבצירוף מקרים מפתיע העזו להביע התנגדות מנומקת להצעת החוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום".
נקודת התורפה האחרונה והלא חביבה היא העובדה שגם בשנת תשע"ד התמקם "ידיעות אחרונות" פעם אחר פעם בצד הלא נכון של שלטון החוק. ברשימת החשודים ו/או נחקרים ו/או נאשמים ו/או מורשעים שנהנו מסיקור אוהד ב"ידיעות" בולטים אהוד אולמרט, נוחי דנקנר, דני דנקנר, אביגדור קלנר, גבי אשכנזי, ארז וינר, אבי בניהו ויוסי וסרמן. שנאמר: אמור לי מיהו חברך.
"ישראל היום": צל"ש על הוקעת אולמרט ואשכנזי (אבל מה יהיה עם הסטנדרטים הכפולים?)
אם עד השנה שעברה היו מי שפנטזו כי אחיזתו של שלדון אדלסון ב"ישראל היום" זמנית, הרי שבמרוצת תשע"ד שם הטייקון קץ לחלומם. בדצמבר האחרון רכש מו"ל "ישראל היום" את בית הדפוס של "מעריב" תמורת סכום זניח של 65 מיליון שקל, שאותו החזיר לכיסו כעבור 14 שעות בלבד. איך אני יודע? חשבון פשוט: התבססתי על הריאיון הנוקב ("אומרים שאתה מרוויח 1.3 מיליון דולר לשעה, בין אם אתה ישן ובין אם אתה ער") שהעניק המו"ל לבועז ביסמוט ולעמוס רגב בעיתונו. אדלסון לא הסתפק ברכישת דפוס "מעריב", וקנה לאחר מכן גם את "מקור ראשון" ואת אתר nrgתמורת גרושים: 17 מיליון שקל בלבד, ששווים פחות מארבע שעות עבודה ו/או שינה שלו.
השורה התחתונה, מכל מקום, חד משמעית: אדלסון כאן כדי להישאר. מאז יולי 2010, המועד שבו חולל "ישראל היום" רעידת אדמה ועקף לראשונה את "ידיעות אחרונות" בשיעור החשיפה בימי חול, הוא הולך ומגדיל את הפער מהמתחרים. על פי סקר TGI האחרון, במחצית הראשונה של שנת 2014 עמד שיעור החשיפה של "ישראל היום" בימי חול על 39.8 אחוזים, לעומת שיעור החשיפה של "ידיעות", שעמד על 34.5 אחוזים. במקביל, "ישראל היום" הולך ומצמצם את ההפרש מול "ידיעות" – שעדיין מוביל – בחשיפה של גיליונות סוף השבוע.
תשע"ד הייתה שנה מצוינת ל"ישראל היום", שפצח במהלכה בפעילות ניו מדיה, הן לקידום עצמי באינסטגרם והן נגד המתחרים בפייסבוק. גם כמות המודעות בעיתון עלתה, באופן יחסי ובאופן אבסולוטי. לדוגמה, ביום שישי לפני שבועיים, 12 בספטמבר 2014, שבוע וחצי לפני ראש השנה כאשר העיתונים עבים ביותר בשל הפרסומות הרבות, שובצו ב"ישראל היום" 121 עמודי מודעות. זאת לעומת שנה שעברה, יום שישי, 23 באוגוסט 2013, גם כן שבוע וחצי לפני ראש השנה, אז הופיעו בעיתון 107 עמודי מודעות. עלייה נאה של 13 אחוז.
גם השנה החולפת, כמו קודמתה, אופיינה בארטילריה כבדה שאותה הפעיל "ישראל היום" נגד "ידיעות" לאורך שבועות רבים. אם הלהיט של תשע"ג היה הלוגו המתמשך "אימפריית הרשע של נוני מוזס", הרי שבשנת תשע"ד, בעקבות הצעת החוק המגונה של איתן כבל ושותפיו, כיכב הסלוגן הקליט: "החוק בשליחות נוני מוזס". טנק המרכבה דרור אידר, תותח הוולקן גונן גינת, מטוס האף 35 המשוכלל מכולם עמוס רגב ואחרים, יצאו לעשרות תמרוני קרב וגיחות תקיפה נגד הפוליטיקאים שהובילו את ההצעה ו/או היריבים המושבעים מ"ידיעות" שתמכו בה. בין לבין, פורסמו טורים וראיונות עם אישים שהביעו התנגדות להצעת החוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום". העיתון יצא למלחמה על חייו, והקמפיין הצליח. נכון לעכשיו, ההצעה נקברה, לא לפני שראש הממשלה הפעיל נגדה את כובד משקלו.
המודל הכלכלי של "ישראל היום" הוא כיסיו העמוקים של אדלסון, וזה מספיק לו כדי להמשיך ולהרחיב את תפוצתו. בניגוד להצהרות בכיריו, אין לעיתון מודל עסקי אמיתי ובר-קיימא. זה מכעיס – ובצדק – את כל העיתונים המתחרים, אבל הניסיון להילחם בתופעה הייחודית הזו באמצעות חקיקה ספציפית ופרסונלית היה בלתי ראוי בעליל.
ומה באשר לסקופים ו/או סיפורים בלעדיים ו/או ראיונות נחשקים בעיתון הנפוץ במדינה בימי חול? ובכן, היו כמה וכמה, אבל פחות מהדהדים מאלו שפורסמו ב"ידיעות". למשל תחקיר שעסק ביותר מעשרת אלפים ילדים בישראל המנותקים מהוריהם בכל שנה על ידי פקידי סעד; תחקיר על פרופ' שמעון סלוין, שמשרד הבריאות טען כי ביצע ניסויים לא חוקיים בבני אדם; פרסום ראשון על צוות מיוחד שישראל הקימה, במהלך מבצע "צוק איתן", כדי להיערך לקראת ועדת "גולדסטון 2"; פרסום ראשון שפיני גרשון ימונה לעוזר מאמן מכבי תל אביב; המשך הגילויים של מרדכי גילת על מעללי יו"ר ארגון המורים יוסי וסרמן; ראיון ראשון עם האצנית אולגה לנסקי ששברה את השיא הישראלי בריצת מאה מטרים אך לא התייצבה לבדיקת סמים; חשיפה כי האלוף יאיר נווה מקבל במשך יותר משנה משכורת ופנסיה מצה"ל מבלי למלא שום תפקיד מוגדר; בדיקה של מחירי המזון בנתב"ג שגילתה כי הם יקרים במיוחד וחוללה מחאה ציבורית; ראיון נרחב של אמילי עמרוסי עם שלוש משפחות הנערים שנחטפו ונרצחו; וחשיפה של דן מרגלית לפיה בלקסיקון לסופרים ישראלים לא הופיע ערך על נעמי שמר. בכלל, זו הייתה שנה מוצלחת למרגלית, במהלכה התברר שצדק פעמיים: גם כאשר קבע במאמרים רבים שהאקס המיתולוגי שלו, אהוד אולמרט, הוא איש מושחת, וגם כאשר הוקיע בטורים לא מעטים את התנהלותו של גבי אשכנזי. כתמונת מראה ל"ידיעות אחרונות" ניתן לומר שזו הייתה שונה טובה ל"ישראל היום" מבחינת התייצבותו לצד שלטון החוק: אנשים שהיו מושא לביקורת מצד העיתון, נחקרו, הועמדו לדין או הורשעו.
רשימת המיוחסים של "ישראל היום" התרחבה במעט בשנה האחרונה. אל משפחת נתניהו, היקרה מאז ולתמיד ללבו של העיתון, הצטרפו השר לאזרחים ותיקים, אורי אורבך (המתנגד להצעת החוק נגד "ישראל היום"), פרקליט הצמרת אלן דרשוביץ (כנ"ל) וח"כ יוני שטבון (יריבו מבית של יקיר מערכת "ידיעות" נפתלי בנט). נקודת תורפה נוספת של "ישראל היום" היא הסטנדרטים הכפולים שבהם נוקט העיתון בבואו בטענות לקולגות. "ישראל היום" נפגע מכך שכלי תקשורת אחרים מתעלמים ממנו? בצדק. אבל הוא עצמו התעלם במשך שנים מערוץ 10; "ישראל היום" תוקף את "ידיעות" על הזובור שעשה לעודד טירה? בצדק. אבל הוא עצמו עשה זובור לנפתלי בנט, וכן הלאה. הרחבות ודוגמאות נוספות ניתן למצוא כאן. שנאמר: מי שחמאה על ראשו – בל ייצא לשמש הקופחת.
"מעריב השבוע": צל"ש על הצלת "מעריב" (אבל למה שלא תמצאו משקל נגד לבן כספית?)
איך הזמן רץ כשחולמים בהקיץ. רק בדצמבר האחרון הבטיח מו"ל "מעריב" דאז, שלמה בן-צבי בעל ההזיות, שתי הבטחות אופטימיות וכבדות משקל: האחת הייתה "לשנות את פני העיתונות הישראלית – ואת העולם", והשנייה: "לעבור בעוד שלוש-ארבע שנים את 'ידיעות אחרונות'". חלפו שלושה חודשים וחצי עד שהתברר שלמרות הספקנים הרבים בן-צבי בכל זאת הצליח לקיים חצי הבטחה: הוא אכן שינה את פני העיתונות הישראלית. זה קרה כאשר נאלץ להיפרד בקול דממה דקה מכל נכסיו התקשורתיים. לרוע המזל, מי שקנו במחירי מבצע את העיתונים והאתר שהתדרדרו כלכלית תחת בן-צבי, היו שני מו״לים ששמחו לסגור איתו חשבון פתוח. "מקור ראשון" ואתר nrg עברו לידיו של מו״ל ״ישראל היום״, המיליארדר שלדון אדלסון, ואילו "מעריב" נמסר למו"ל "סופהשבוע", איש העסקים אלי עזור.
עזור היה המרוויח הגדול של השנה החולפת. ההפסד שנחל לפני שנתיים במאבק שניהל מול בן-צבי על השליטה ב"מעריב" התברר כדבר הכי טוב שקרה לו. בעוד שבסיבוב הקודם שילם בן-צבי על "מעריב" 85 מיליון שקלים, הרי שעזור הממולח קנה את "מעריב" לפני כחצי שנה תמורת פחות מחמישה אחוזים מהסכום הזה: רק 4 מיליון שקלים.
בעת שנרכש מחדש היה "מעריב" עיתון קטן, מוכה וחבול, שאפילו "סופהשבוע", השבועון החדש והראוי של עזור, השאיר לו אבק בנתוני החשיפה. זמן קצר לאחר מכן אוחדו שני העיתונים תחת המותג "מעריב השבוע" (שם מטופש למדי ליומון, אבל ניחא). האם עזור יצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולחצות בשלום את שדה המוקשים שבו כשלו בזה אחר זה שישה מבעלי "מעריב" שקדמו לו? האם העיתונאים שעזבו את "מעריב" בעבר ומיהרו לחזור אליו תחת כנפיו של המו"ל החדש – ביניהם העורך הראשי, דורון כהן, וכותבים בולטים כמו בן כספית, רון מיברג, יהודה שרוני, מאיר שניצר, נתן זהבי וליאורה גולדנברג-שטרן – יצליחו להחיות לאורך זמן את מה שהיה פעם עיתון יומי נפוץ ומשגשג? מוקדם לדעת. אינדיקציות ראשוניות צפויות בעוד ארבעה חודשים, בסקר TGI הבא, אבל ברור שהתהליך ייקח שנים. אם מסתמכים על הצלחתו המפתיעה והמהירה של עיתון "סופהשבוע" ולוקחים בחשבון את נחישותו ויכולותיו של המו״ל עזור – יש מקום לאופטימיות זהירה ולתקווה ש"מעריב" ישרוד.
ברשימת ההישגים העיתונאיים שראו אור בתשע"ד ב"סופהשבוע", ובהמשך ב"מעריב השבוע", ניתן למצוא את חשיפת תמלילי החקירות המלאים של הזמר קובי פרץ במס הכנסה; גילויים חדשים על האופן שבו נלכד מרדכי ואנונו; חשיפת פגישה סודית של ארבעת מנהלי הבנקים הגדולים עם שר האוצר לפיד; מפת ארגוני הפשע בדרום הארץ; חשיפת התוספות שמכפילות את שכרו של מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי; וראיון עם אביחי יעקב, בעל עיטור העוז מהקרב בבינת ג'בל.
מי שאחראי למקבץ הסקופים הגדול ביותר ב"מעריב השבוע" ו"מעריב סופהשבוע" הוא בכיר כתבי העיתון, בן כספית. באחרון והעסיסי שבהם נחשפה שיחת הטלפון הלילית שבה נזפה שרה נתניהו במוניק בן-מלך, בת זוגו של אלי מויאל, על כך שזה התבטא נגד נתניהו בתקשורת. סקופים נוספים של כספית בשנה החולפת (רשימה חלקית): איומו של נתניהו לפטר את ציפי לבני בגלל פגישתה עם אבו מאזן בלונדון; התקפותיו של יאיר לפיד נגד נתניהו בשיחות סגורות על כך שהוא מזיק ליחסים עם ארצות הברית; טענתם של שרים בקבינט לפיה לשכת נתניהו היא שהדליפה לחדשות 2 את המצגת של צה"ל על המחיר הכבד הצפוי לישראל במקרה של כיבוש הרצועה; החלטת מבקר המדינה לחקור את האופן שבו טיפלה מערכת הביטחון באיום מנהרות הטרור; החלטת האיחוד האירופי לאסור ייבוא חלב ומוצרים מהחי מעבר לקו הירוק; כותרת ראשית על חשש בסביבת נתניהו ממארב של ליברמן (כמה שעות לפני שליברמן הודיע על התפצלות "ישראל ביתנו" מהליכוד); וחשיפה בניחוח היסטורי: מכתב הפיטורים הנזעם ששלח שר החוץ אבא אבן לשגריר בוושינגטון יצחק רבין.
בהשראת בן כספית ובהנהגתו, מסקרים ב"מעריב השבוע" באופן שלילי ומגמתי אישים שונים, כמו למשל אהוד ברק, שרה נתניהו ויואב גלנט. דעותיו של כספית דומיננטיות גם כשמנסים בעיתון לתת ביטוי לקולות אחרים. כך קרה, למשל, כאשר אהוד אולמרט הורשע במשפט הולילנד וכספית המשיך להביע כלפיו אהדה.
"מעריב השבוע" השיק בחודשים האחרונים קמפיין פרסומי מרענן ומוצלח תחת הסלוגן "עיתונות חופשית". ובכל זאת, גם ל"מעריב השבוע" יש רשימת אנשי שלומנו. החבר שהכי בלט בה בשנת תשע"ד הוא ח"כ מאיר שטרית, בעלה של הפרסומאית והיחצ"נית רות שטרית, שהלקוח העיקרי שלה, דודי ויסמן, הוא שותפו הבכיר של עזור בכמה מעסקיהם. שטרית קיבל מ"מעריב השבוע" סיקור ידידותי וחיובי, בהשוואה לעיתונים האחרים, כשהתפוצצה פרשת עוזרת הבית ודמי השתיקה. שנאמר: מי צריך פרוטקציה כשיש חברים.
"הארץ": צל"ש על הפרשנויות במלחמה (אבל מה יהיה עם הירידה החדה בתפוצה)?
שנה לא פשוטה עברה על "הארץ". הלקוח הקבוע, שלדון אדלסון, רכש את דפוס "מעריב" וכבר לא יזדקק לשירותי דפוס "גרפופרינט" מבית "הארץ", מה שיחמיר עוד יותר את מצבו הכלכלי הלא מזהיר בלאו הכי של העיתון. פגיעה משמעותית נוספת נרשמה כאשר שר הפנים, גדעון סער, החליט לעדכן את רשימת שלושת העיתונים הנפוצים בישראל ולהוציא ממנה את "הארץ". כתוצאה מכך, העיתון הפסיק ליהנות מתקציבי פרסום ממשלתיים שאותם קיבל בעבר, בשווי מצטבר של כארבעה מיליוני שקלים בשנה.
על פי סקר TGI, במחצית הראשונה של 2014 צנח שיעור החשיפה של "הארץ" בימי חול ב-21 אחוזים בהשוואה למחצית השנייה של 2013. כל זה עוד לפני מבצע "צוק איתן" וגל עזיבות המנויים לאחר פרסום "הרעים לטיס", מאמרו הנפיץ של גדעון לוי. אמנם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, הצהיר לאחרונה בפרץ אופטימיות מפתיע כי "'הארץ' נמצא בשיא מספר המנויים של כל הזמנים", אבל זה לא מנע ממנו לחזר אחר מאות קוראים שהחליטו לבטל את המנוי ולהזמין אותם למפגש במוזיאון תל אביב, שבו נכחו בין השאר שוקן עצמו, עורך "הארץ" אלוף בן והסדין האדום גדעון לוי. המטרה: לשכנע אותם לחזור לחיקו של "הארץ". ממידע מוסמך עולה, כי בשש השנים האחרונות חלה ירידה דרמטית בשיעור של כ-40 אחוז בתפוצה הנמכרת של הגיליונות המודפסים של "הארץ" בימי חול.
באותן שנים – וביתר שאת בשנתיים האחרונות – נטה "הארץ" עוד יותר מבדרך כלל לצדה השמאלי של המפה הפוליטית. במהלך מבצע "צוק איתן" זה עורר עליו זעם רב. למרות זאת, אחד ההישגים הבולטים של העיתון בשנת תשע"ד היה אופן הסיקור של המבצע ושל האירועים שקדמו לו. בימי חטיפת שלושת הנערים, כאשר גופותיהם טרם נמצאו אבל היה די ברור לכל כתב צבאי מה עלה בגורלם, נמנע "הארץ" מהטעיית הקוראים בתפילות להשבת החטופים ופרסם בכותרת ראשית כי קיים חשש גובר לחייהם. הפרשנויות של עמוס הראל ואמיר אורן היו מקיפות ועמוקות. "הארץ" היה העיתון היחיד בעברית שדיווח על ההרג וההרס בצד הפלסטיני, ושפרסם דעות ביקורתיות. מאמריו של גדעון לוי הרגיזו רבים אבל הצליחו לעורר דיון ציבורי רחב וחשוב. בניגוד לעיתונים אחרים, ב"הארץ" לא מאמינים באסכולת "שקט, יורים". העיתון עסק ללא מורא גם בפרות קדושות למחצה כמו מוסר הלחימה של צה"ל וגבולות חופש הביטוי במלחמה. זה אמנם הכעיס רבים, אבל מאוד שימח מעטים. רביב דרוקר, למשל, כתב בדף הפייסבוק שלו: "ב'צוק איתן' שוב הוכח ש'הארץ' הוא כמעט העיתון היחיד בארץ".
בין הסקופים והסיפורים הבלעדיים שהיו השנה ל"הארץ": תחקיר על טיוחים ומינויי מקורבים במשרד מבקר המדינה; חשיפת תצהיר של מקורב לרב פינטו שבו תיאר כיצד ניצב מנשה ארביב קיבל טובות הנאה; פרסום ראשון ומטלטל לפרוטוקולים של אירועי ואדי סאליב; חשיפת טיוטת מתווה קרי להפסקת אש; תחקיר על האירועים שהתרחשו ברפיח מיד לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין; גילוי לפיו ראש המוסד, תמיר פרדו, שותף פסיבי וזוטר בחברה המגלגלת מאות מיליונים במקלט מס; בדיקה שהצביעה על פערים גדולים בין הבטחותיו של שר החינוך פירון לבין יישומן בפועל; חשיפת תקציב הקניות השנתי בסופר של משפחת נתניהו; סיפור הצוער שהודח מקורס קצינים לאחר שאייר לצורך הפגת השעמום את קלסתרו של היטלר; פרשת המורה לאזרחות אדם ורטה; פרסום ראשון של תמלילים משיחות הטלפון בפרשת הרפז; הגילוי כי מפקד מחוז מרכז במשטרה, ניצב ברונו שטיין, חגג באירוע פרטי עם רונאל פישר; וחשיפה לפיה המשטרה בודקת חשד שמקורבי שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, העבירו מסמכים סודיים לפרסומאי אילן שילוח. תחקיר על אי סדרים בנמל אשדוד, שפורסם ב"הארץ" כבר לפני שלוש שנים, וסדרת כתבות שהופיעו בעקבותיו ב"דה מרקר", הובילו השנה, לאחר כתבה נוספת ששודרה ב"אולפן שישי", לחקירתו ולמעצרו של יו"ר ועד עובדי הנמל, אלון חסן.
כמעט לפני סיום: קבלו את חתן פרס המלחמה בטרור ואת חתן פרס המלחמה בריכוזיות
ממש לסיום: קבלו את הסקופר של תשע"ד
די הרבה חשיפות ופרסומים ראשונים נרשמו בשנה החולפת. יואב יצחק חשף את פרשת השופט יצחק כהן, המועמד לבית המשפט העליון החשוד בעבירות מין; ברוך קרא ודורון הרמן פרסמו לראשונה את פרטי ההסכם של מאיר שטרית עם העוזרת שקיבלה דמי שתיקה; עדי מאירי חשפה את החקירה שהתנהלה נגד סילבן שלום; איילה חסון גילתה כי מח"ש חוקרת פגישות שהתנהלו בין גבי אשכנזי למפכ"ל בעיצומה של פרשת הרפז; שי ניב חשף את מתחם המסוקים שהוקם בבית החולים שיבא לטובת תיירי המרפא; מורן אזולאי פרסמה כי מד"א אינה מאפשרת לח"כ פנינה תמנו שטה לתרום דם בשל מוצאה האתיופי; אילאיל שחר דיווחה כי האמריקאים הציעו לשחרר את פולארד תמורת הארכת המשא ומתן עם הפלסטינים; עמית סגל חשף את הצעת החוק נגד "ישראל היום"; אמיר תיבון גילה כי במהלך מבצע "צוק איתן" ישראל נותרה ללא שגריר בארצות הברית; רועי שרון דיווח כי המשטרה החלה לחפש אחרי הנערים החטופים רק בבוקר, למרות שאחד מהם טלפן למוקד 100 תוך כדי החטיפה; גולן חזני חשף כי ענק המזון הסיני ברייטפוד מנהל מגעים לרכישת תנובה; ינון מגל גילה כי המועמד לראשות עיריית ירושלים, משה ליאון, אינו מכיר את ירושלים; לילך ויסמן חשפה כי נתניהו ניהל חשבון בנק במקלט מס באי ג'רזי; ועמית תומר פרסמה את סיפור היולדת מאיכילוב שסירבה לקבל טיפול ממיילדת אתיופית.
באמצע אוקטובר 2013 חשף פלג כי נחתם הסדר טיעון בין הפרקליטות לבין דני דנקנר, ופירט את עיקרי ההסכם. כעבור כמעט חודש חשף את פרשת הזמר המפורסם החשוד בקיום יחסי מין עם קטינה. ארבעה ימים בלבד לאחר סערת אייל גולן פרסם פלג לראשונה כי הפרקליטות החליטה לסגור את תיק החקירה בעניינו של עמנואל רוזן. בסוף נובמבר דיווח פלג כי ארקדי גאידמק נעצר בשוויץ. חלפו שבועיים וחצי ובאמצע דצמבר חשף פלג כי בית החולים השרון השתיק פרשה חמורה על רופא בכיר שנחשד בביצוע עבירות מין במטופלת. למחרת פרסם פלג לראשונה כי מסתמן שהפרקליטות לא תערער על זיכויו של אביגדור ליברמן. בחלוף חמישה ימים הוא חשף את הסדר הטיעון מעורר המחלוקת בין הפרקליטות עם העבריין שושן ברבי. אחרי יומיים נוספים פרסם לראשונה כי ארבע נערות, שהעידו על היחסים האסורים בפרשת אייל גולן, נחקרו בחשד לעדות שקר.
בינואר האחרון דיווח פלג לראשונה כי נחתמה עסקת טיעון עם ד"ר מריה זקוטסקי, חברתו של האלמן הסדרתי שמעון קופר, ומי שסיפקה לו סם הרדמה ששימש על פי כתב האישום לרצח אשתו האחרונה. כעבור חודש וחצי, חשף פלג את עיקריה של שיחה קשה שהתנהלה בין שולה זקן לאהוד אולמרט, באירוע ששניהם הוזמנו אליו. יומיים בלבד אחר כך, כאשר התברר כי תיק חקירת הרצח בבר-נוער קרס, היה פלג הראשון שהקליט את תגובתו של חגי פליסיאן בשיחת טלפון מהכלא. בחלוף עוד חודש פרסם פלג את כתב התביעה של מני נפתלי, אב הבית בבית ראש הממשלה, נגד משפחת נתניהו. כעבור שבועיים וחצי חשף תביעה נוספת נגד משפחת נתניהו, הפעם של גיא אליהו, לשעבר איש תחזוקה בבית ראש הממשלה. כעבור שלושה שבועות נוספים פרסם פלג לראשונה כי שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, העיד במשטרה בפרשת הרפז.
באמצע יוני חשף פלג כי בנימין בן-אליעזר קיבל מאות אלפי שקלים מאיש הנדל"ן רוי מוצפי. כעבור חודשיים גילה פלג כי הנהג של שרה נתניהו, שהגיש נגדה תביעה, יפוצה בסכום של 150 אלף שקלים במסגרת הסכם פשרה. בתחילת ספטמבר, פרסם את פרטי תלונתה של הזמרת והמסעדנית דפנה בר-ציון במשטרה, לפני שנרצחה בידי בן זוגה, המוסיקאי אילן בן עמי. ארבעה ימים לאחר מכן ערך פלג ראיון עם האב שהורשע בטלטול בנו התינוק למוות, שעות ספורות לאחר ההרשעה. בשבוע שעבר ראיין פלג לראשונה את הרב ברלנד, שנעצר בהולנד בשל חשדות לעבירות מין בישראל, וכעבור שלושה ימים חשף את תמלילי השיחות בין הרב יאשיהו פינטו לבין תנ"צ אפרים ברכה.
האמת? לא רע לשנה עברית אחת.