רני רהב בישל דייסה
רני רהב הוא לא רק יחצ"ן על אלא גם מאסטר שף VIP. השבוע הצליח רהב להאכיל את התקשורת במנה אישית ייחודית עם נגיעות ממלכתיות: אטריות מחוממות. מה גרם לעיתונים ללעוס היטב ולבלוע בשמחה את המזון הממוחזר? זו כבר שאלה אחרת.
נתחיל, כרגיל, מהאמצע: המרכז האקדמי פרס ברחובות השיק השבוע את תכנית הלימודים החדשה לתואר ראשון במדעי התזונה. ביום ראשון הוזמנו כתבי הבריאות, איש איש בשעה שנקבעה עבורו מראש, לפגישה אישית במשרדיו של רהב, יחצ"ן המרכז האקדמי פרס. בפגישה נכחו נשיא המרכז האקדמי פרס, פרופ' רון שפירא, ראש החוג לתזונה במרכז, ד"ר שרה קפלן, ודנה הרמן, האחראית מטעמו של רהב לטיפול המסור במרכז האקדמי. כל אחד מהמוזמנים זכה לשיחת רקע על תכנית הלימודים החדשה, ולאחר מכן קיבל בונבוניירה של ממש: דף עם התפריט היומי של שמעון פרס, שהוצג כתפריט שהועבר מבית הנשיא לכבוד אירוע ההשקה. מאוחר יותר נשלח התפריט גם למערכות העיתונים. למקרה שהחמצתם, כלל התפריט סלט ירקות וקוטג' בבוקר, מרק ירקות ועוף או דג בצהרים, וגבינה רזה עם קרקרים בערב.
למחרת זכה התפריט הצנוע להתייחסויות נרחבות בשתי תכניות הבוקר בטלוויזיה. "ידיעות" הקדיש לנושא עמוד שלם. "אחד הסודות השמורים במדינה – סוד אריכות הימים של הנשיא שמעון פרס – פוענח סוף סוף", דיווחה תמר טרבלסי-חדד בהתרגשות והוסיפה כי "מתברר שהכול עניין של תזונה". גם ב"ישראל היום" הובלט התפריט של פרס לצד אייטם גדול שאף זכה להפניית שער. לזכותו של הכתב, רן רזניק, ייאמר שבניגוד לטרבלסי-חדד הוא לא הסתפק רק בדבר היחצנים, ובסוף האייטם ציטט דיאטנית שמתחה ביקורת על התפריט. לחובתו ייאמר שגם הוא התייחס לתפריט של פרס כאל פרט ש"נחשף אתמול". ב"מעריב", לעומת שני העיתונים הקודמים, הוקצה לנושא אייטם צנוע יותר, של ארי גלהר, עם הכותרת "התפריט הבריאותי של פרס נחשף". בהמשך אותו יום זכה התפריט לפולו-אפים נרחבים באתרי האינטרנט וברדיו.
למרות שהתפריט של פרס הוצג ב"ידיעות" בדרמטיות כ"אחד הסודות השמורים במדינה" – מסתבר שכבר לפני שמונה שנים הסוד השמור נחשף – הפתעה, הפתעה – באותו "ידיעות". ביוני 2005, בעיצומו של המרוץ לראשות מפלגת העבודה, התראיין פרס – אז ממלא מקום ראש הממשלה – לאמירה לם ב"מוסף לשבת". בכתבה הופיעה מסגרת עם הכותרת "המתכון שלי לאריכות ימים", ושם סיפר פרס על דיאטה שהוא "אינו סר ממנה", וכה פירט: "אני מתחיל את ארוחת הבוקר שלי עם כפית לימון, כי זה טוב למערכת העיכול, שותה תה קלוש ואוכל פרי. בצהרים אני אוכל עוף או דג עם סלט ירקות, ובערב דברים חלביים, ואני שותה כוס או שתיים של יין ביום".
כעבור חודש התקיים פורום גולשי ynet עם אותו פרס ממש. בשיחה שהועלתה לווידאו סיפר פרס על הרגלי התזונה הקשיחים שמלווים אותו מזה שנים. "אני אוכל ארוחת בוקר המורכבת מקצת לימון טרי, כל בוקר", סיפר. "אחר כך אני אוכל פרי. או תפוח, או אפרסק, או בננה – לא יותר מזה. ואני שותה תה – בדרך כלל תה חלש, תה בלונדיני. אחר כך בצהרים אני אוכל או עוף, או דג, עם סלט, סלט ירקות וסלט חסה. אם אני מאוד רעב אני אוכל עוד פרי, יכול להיות אבטיח, יכול להיות מלון או כל פרי אחר. אני אוכל ארוחת ערב קלה מאוד. בדרך כלל קוטג' ולחם מלא של חיטה, ולבן. ואני גם שותה כוס יין. אני מאוד אוהב לשתות כוס יין או שתי כוסות יין ליום".
חלפו כמעט חמש שנים וחצי. בפברואר 2010 התראיין פרס, הפעם כנשיא, לגיא רולניק ולאיתן אבריאל ב"דה מרקר". לשאלת המראיינים מה הוא נוהג לאכול, השיב פרס: "את ארוחת הבוקר אני מתחיל בכוס קטנה של לימון סחוט. אחר כך אני אוכל פרוסה דקה של לחם. אני עושה ממנו טוסט, מפורר אותו ואוכל אותו בתוך לבן. אני שותה כוס תה ואוכל קצת פירות, וזהו. בצהריים אני אוכל עוף או דג, אבל מנה קטנה מאוד. אני אוכל את זה עם ירקות, ללא לחם, עם כוס יין לבן – יש בו מחצית מהקלוריות ביין אדום – וסלט פירות טרי לסיום. בערב אני אוכל חביתה שעשויה מחלבון בלבד בגלל הכולסטרול, הרבה סלט, ולפעמים סלמון או דג מעושן".
ברטל, את זו שנתת את התפריט לעיתונים?
"אף אחד לא פנה אליי עם התפריט שפורסם, למרות שזה התחום שלי בבית הנשיא. מעבר לזה, תפנה לדוברת, איילת פריש".
פריש, התפריט הגיע מכם?
"מבדיקה שערכתי עולה כי בית הנשיא לא נתן מעולם את התפריט שצוין, וכי מסתבר שהתפריט נלקח מאוסף של כתבות ואזכורים בגוגל".
טלפנתי לרני רהב בניסיון להבין מה מקור התפריט. השיחה, איך לומר, לא עלתה יפה ובעקבותיה נקט רהב בשתי פעולות במקביל: א. טלפון לצמרת mako ובו דרישה להעמיד אותי על מקומי. ב. שיחה בהולה לבית הנשיא. לא עבר זמן רב ואיילת פריש טילפנה אליי וביקשה לתקן את תשובתה ל"אין תגובה". במרכז האקדמי פרס היה מי שטען השבוע כי יו"ר המרכז, עפרה אלול, קיבלה את התפריט ישירות מהנשיא.
מנגד, גורם המקורב לנושא טען באוזניי השבוע כי אלול הודתה בשיחה פרטית שבהרכבת התפריט היא הסתמכה, בין היתר, גם על גוגל.
אלול, האם קיבלת את התפריט מהנשיא או מבית הנשיא?
"מראש אני מתנצלת, אבל אני אשמח אם תדבר עם רני רהב".
את לא יכולה להגיד לי ממי קיבלת את התפריט?
"אני מעדיפה שתדבר על זה עם רני, בסדר?".
מישהו טען באוזניי השבוע שבהרכבת התפריט השתמשת גם בגוגל.
"אני לא יכולה לדבר עכשיו, יש כאן הרבה אנשים. ביי".
כעבור מספר דקות, מיהרה אלול לעדכן את רהב שטלפנתי. רהב, מצידו, סירב להגיב. מהמרכז האקדמי פרס נמסר בתגובה: "התפריט ניתן באופן אישי על ידי הנשיא למרכז".
אברי גלעד נגד התקשורת העוינת
עדי מאירי, הכתבת לענייני משטרה של קול ישראל, היא סקופרית עם קבלות. בין החשיפות הרבות הרשומות על שמה: פרשת מוחמד בסיוני ורקדנית הבטן; דיווח ראשוני כי באזור המרכז פועל אנס סדרתי (שלימים התגלה כבני סלע); העובדה שגבי אשכנזי נחקר ביאחב"ל בנוגע לפרשת הרפז; והידיעה שמשה קצב סירב למסור דגימת די.אן.איי בכלא. ביום רביעי שעבר שידרה מאירי סיפור בלעדי חדש, שעד מהרה קיבל פולו-אפים נרחבים בכל כלי התקשורת, וזכה לכותרת "פרשת השופט המכה". בשבוע החולף עקבה התקשורת אחרי הסיפור באמצעות מיטב כתבי המשפט, שהתייחסו לנושא ברצינות הראויה. אבל היה גם מי שראה את הדברים אחרת. אברי גלעד, למשל.
הנה, מילה במילה, התייחסותו של גלעד לפרשה בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל שאותה הוא מגיש עם ג'קי לוי, וששודרה שלשום: "שמעתי ככה את הפרטים דרך רכילות, ממישהו שבקיא ממש ממש בפרטי הפרטים של הסיפור הזה. הרי זה פותח כל הזמן מהדורות חדשות, כל הזמן מדברים על זה. השופט המכה, השופט המכה. שמעתי את הפרטים, ואני אומר לחבריי בתקשורת: תהיו בני אדם. תרדו מהסיפור הזה. אתם יודעים שהשופט המכה הוא לא מכה, אתם יודעים שיש שם נסיבות קשות מאוד, אתם יודעים שכל הסיפור הזה הוא אוויר חם מיותר במפרשיה של משפחה שסבלה מספיק. צאו מהדבר הזה. אין שופט מכה. אין שופט מכה. פשוט סתם סיפור שאתה יודע – בגלל שהכותרת 'השופט המכה' היא כל כך נוחה וכל כך אפשר כל הזמן להראות אנשים מעורפלי פנים, מפוקסלי פנים, ולגרום לך לאיזו תחושה שגם מערכת המשפט רקובה – אני אומר לכם, על סמך מה ששמעתי ואני נוטה להאמין שזה נכון – פשוט אם אני ואתה ג'קי היינו באותה סיטואציה, חוששני שייתכן שלא היינו מתנהגים אחרת, ובוא נעבור לסיפור אחר. פשוט כולנו נעבור לסיפור אחר".
א. באוקטובר 2009 דיווחה המורה של ילדי השופט לפקידת הסעד כי האב הודה בפניה שנקט אלימות כלפי ילדיו. פקידת הסעד סברה כי בנסיבות המקרה אין מקום לפנות למשטרה, אלא יש לנקוט בהליך טיפולי, שבוצע בהסכמת האב ובשיתוף פעולה איתו.
ב. ביוני 2010, בעקבות תלונה על אלימות נוספת מצד האב כלפי ילדיו, דיווחה פקידת הסעד על העניין למשטרה, ובסוף נובמבר 2010 הילדים נחקרו ע"י חוקרת ילדים על האירועים.
ג. בינואר 2011 ביקשה המשטרה מהיועץ וינשטיין אישור לחקור את השופט בחשד שהוא מכה את ילדיו. הממצאים שהיו בידיה כללו את עדויות הילדים, שדיווחו על מספר מקרים של אלימות, עדות של המורה שגילתה את המעשים ועדויות נוספות.
ד. כעבור זמן ממושך, שלח וינשטיין את המשטרה לבדוק שוב את מרקם היחסים בין האב לילדיו, וגם לאחר מכן עמדה המשטרה על דעתה שצריך לחקור את השופט. על חוות הדעת הזו חתום ראש אגף החקירות והמודיעין של המשטרה, ניצב יואב סגלוביץ'.
ה. למרות חוות הדעת הזו, אישר ויינשטיין את קיום החקירה רק לאחר הפרסום בקול ישראל. בעקבות החקירה, יצא השופט לחופשה.
אברי גלעד, אתה יודע משהו שכתבי המשפט לא יודעים?
"אני יודע את מה שכתבי המשפט יודעים. אני יודע שהייתה סיטואציה משפחתית קשה. זה שהוא הפריד בין ילדים שהלכו מכות, ועשה את זה אולי בכוח ובנחישות, לא הופך אותו לשופט המכה".
אבל הייתה נגד השופט יותר מתלונה אחת. היועץ ויינשטיין שלח שוב את המשטרה לבדוק את הנושא, ועדיין היא סברה שצריך לחקור את השופט.
"לא כל מה שהמשטרה חושבת צריך להיות מקובל עלינו. אני חושב שיש פה את המקרה הקלאסי של מישהו שהוא בתפקיד, שגורם לו להיות יותר חשוף. עד כמה שאני מכיר את הפרטים – אז להתברבר באופן הזה ולפתוח מהדורות חדשות כבר שבוע זה דבר מטורף לחלוטין לאבא שניסה להשליט סדר בתוך הבית שלו. וגם אם הוא עשה את זה בכוח מרסן, זה לא דבר שנובע מאלימות. אני חושב שהפרשה הזו פשוט יצאה מכל פרופורציה. האיש הזה, כפי שכבר אומרים, גם אם ייצא זכאי, לא יוכל לחזור לתפקידו, וזה דבר מאוד מאוד חמור בעיניי".
ובינתיים, בפרשת גדעון סער
פרשת גדעון סער והמכתב תחגוג מחר חודש לפרסומה, וכבר קיבלה מתנה יפה מהמפכ"ל: הבטחה מעורפלת משהו לפיה נחקרים היבטים נוספים בפרשה. בינתיים, בשישי שעבר, שבוע אחרי יוסי ורטר, הצטרף סוף סוף גם בן כספית לעיתונאים שהואילו להתייחס לפרשה. תחת הכותרת "מסע הכפשה מחוף לחוף" סיפר כספית בעיתונו "סופהשבוע" כי המכתב הגיע גם לידיו, וכי גם הוא – כמו עיתונאים רבים אחרים – בדק כמיטב יכולתו אך לא העלה דבר. "יש כאן מאבק פוליטי מכוער ויצרי", הוסיף כספית. "יש כאן כנופיות, יש כאן כתבלבים שמתפקדים כבלדרים, יש כאן כמויות אסטרונומיות של כיעור אנושי ומקצועי. במסגרת הניסיון הזה לחסל את סער בכל מחיר, מכפישים גם עיתונאים, בונים מצגת לפיה סער 'שולט בתקשורת' (שטויות מוחלטות, כמובן, אין עיתונאי שלא יפרסם עדות אמינה נגדו), בודים בדיות ומטליאים שקרים, בידיעה שהרשת קונה הכול".
אלא שבהתייחסות של כספית לפרשת גדעון סער והמכתב היה חסר גילוי נאות: כספית, ידידו של גדעון סער, מגיש את התוכנית "עושים סדר" המשודרת בטלוויזיה החינוכית – שנמצאת תחת אחריותו של משרד החינוך, בראשותו של לא אחר מגדעון סער. את שכרו מקבל כספית מחברת "נתיב הפקות טלוויזיה", שמפיקה את "עושים סדר" עבור החינוכית.
בן כספית, מה תגובתך לטענות החמורות של יואב יצחק?
"אני לא מתייחס ליואב יצחק".
האם ראוי בעיניך שתכתוב על גדעון סער בזמן שאתה מגיש תכנית בערוץ שהוא תחת אחריותו?
"אני מגיש תכנית בחינוכית מ-2003, זה לא תלוי בגדעון סער, זה לא בזכות גדעון סער, זה לא בגלל גדעון סער, ובעיקרון אני די מצפצף על גדעון סער. כשאני חושב שעושים לבן אדם עוול אני כותב את זה, ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו אני משתתף בצערו".
אמפתיה לאוטיסטים? כן. אמפתיה לנתניהו? עוד יותר
האם הממשלה דואגת לילדים אוטיסטים? תלוי את מי שואלים.
ראשית גילוי נאות: אני אב לילד אוטיסט, מקסים ואהוב מאין כמותו. לכן, שמחתי מאוד למצוא ביום שני ב"ישראל היום" כותרת שבישרה כי בשל מחאת ההורים לילדים אוטיסטים הממשלה דנה בפתרונות עבורם. בגוף הידיעה דווח כי "בעקבות המחאה הורה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על הקמת צוות בין-משרדי לבחינת הצרכים והמענים הנדרשים לטיפול בסוגיית האוטיזם על כלל היבטיו. הוועדה התכנסה אתמול כדי לסנכרן את המענה הממשלתי הכולל, והגיעה לעקרונות פריסת שירותים המותאמים לאוכלוסייה ולמקום מגוריה. הדו"ח הסופי בעניין יוגש עד 1 באוקטובר השנה".
מצוין, אמרתי לעצמי כשסגרתי את "ישראל היום". טוב לחשוב שנתניהו דואג לנו. לא הכול שחור, יש עתיד ורוד באופק, ובכלל – מי אמר שרע במדינה הזו?
אבל אז פתחתי את "ידיעות" של אותו יום. שם, בכותרת המשנה, גיליתי כי אמנם מסקנות הוועדה שבדקה את הכשלים באוכלוסיית האוטיסטים אושרו פה אחד – אבל תכנית מפורטת לטיפול באוטיסטים עדיין אין, וגם לא תקציבים עבורה. באייטם עצמו נאמר שהממשלה החליטה להקצות "סכום מתאים", שלא ננקב, להתחלת הפעלת התוכנית בשנת 2014.
בסדר, אמרתי לעצמי כשסגרתי את "ידיעות". הסכום המתאים בוודאי יימצא, לא? נכון, שנת 2014 עדיין קצת רחוקה – אבל חיכינו כל כך הרבה, נמתין עוד קצת. אנחנו כבר רגילים.
נו מילא, אמרתי לעצמי כשסגרתי את "הארץ". גם גיבוש עקרונות זה טוב, לא? קודם מגבשים עקרונות, אחר כך יאשרו המלצות, ואז יגבשו תכנית ויקצו לה תקציב. העיקר שהעסק זז.
אלא שכעבור יומיים פתחתי את "מעריב", ושם גיליתי להפתעתי את הכותרת הבאה: "הורי האוטיסטים יחדשו את המאבק: 'הממשלה התעלמה מדרישותינו'". מתברר כי הועדה הבין-משרדית שהוקמה בעקבות הפגנות ההורים, נמנעה מלהמליץ על חוק שיעגן את זכויות האוטיסטים ועל העברה מיידית של תקציב סיוע למשפחותיהם, המתקשות לעמוד בנטל הכספי.
נאנחתי. סגרתי את "מעריב", וחזרתי לכותרת הראשונה, זו של "ישראל היום". אני מכיר היטב את העיתונאית המוכשרת שלהם, חגית רון-רבינוביץ', וגם את בנה, עילי, אוטיסט מקסים בן 16. אני זוכר מצוין איך "ישראל היום" טיפל בהרחבה במחאת הורי הילדים האוטיסטים כאשר זו החלה, וגם את הטקסטים המרגשים של חגית שהייתה ראש החץ בסיקור הזה. הרבה אמפתיה לילדים אוטיסטים מצאתי ב"ישראל היום", ועל כך מגיעים לעיתון שבחים. חבל רק שהאמפתיה לאוטיסטים לא גברה על האמפתיה שחש העיתון כלפי בנימין נתניהו.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
מי פנוי באפליקציה?
מה היה קורה אילו בתוכנית של אחת מזכייניות ערוץ 2 – קשת או רשת – הייתה משודרת כתבה עם עשרות אזכורים, בעל פה ובכתב, לחברה מסחרית?
נגד הזכיינית היה נפתח הליך הפרה ברשות השנייה, בשל כמות האזכורים. סביר להניח שזה היה נגמר בקנס או בהפחתת דקות פרסום.
ומה קורה כאשר בחדשות ערוץ 2 משודרת כתבה עם עשרות אזכורים, בעל פה ובכתב, לחברה מסחרית?
ואם מתברר שאותה חברה מסחרית ממש, שזכתה לעשרות אזכורים בכתבה, מפרסמת את עצמה באפליקציה של חברת החדשות?
ומה אם מתגלה שחברת החדשות עובדת באופן קבוע עם אותה חברה מסחרית?
זה כבר מתחיל להיות מעניין.
בסוף השבוע שעבר שודרה ב"אולפן שישי" כתבה על הקרב המתנהל בימים אלה בין תחנות המוניות הוותיקות, עם הסדרן והבוטקה, לאפליקציית "גט טקסי", המאפשרת להזמין מוניות באמצעות הסמארטפון. הכתב, בן מיטלמן, ראיין מצד אחד את שחר וייסר, מפתח האפליקציה, פלוס הנהג המרוצה אבי דבוש ("הכול ממוחשב, אין את הקומבינות") שעבר מתחנת מוניות ותיקה ל"גט טקסי". מהצד השני שוחח מיטלמן עם יהודה בר-און, יו"ר איגוד נהגי המוניות ("מה זה פה, הפקרות?"), פלוס נהגים ממורמרים מתחנות ותיקות. אורך הכתבה היה 10 דקות, ובמהלכן נאמרו המילים "גט טקסי" 16 פעמים, והופיעו על המסך 17 פעמים נוספות. בסך הכול נספרו בכתבה 33 אזכורים לאפליקציה – ובממוצע: אזכור ל"גט טקסי" אחת לכל 18 שניות.
מחברת החדשות נמסר בתגובה: "הכתבה המדוברת עסקה בתחרות הקשה בענף המוניות בשל כניסתו של שחקן חדש ומרכזי לזירה. בין היתר היא היוותה מעין מקרה מבחן לשוק שפועל על פי מודל ישן, ומנסה להסתגל לאתגרים הטכנולוגיים החדשים. בעינינו, מדובר בכתבה עיתונאית מצוינת שעומדת כמובן בכל כללי האתיקה העיתונאית.
"חברת 'גט טקסי' היא ספק אחד מני רבים הנותן שירותי הסעה לחברת החדשות. במקביל אליהם, עובדת החברה מול לפחות שבעה גורמי תחבורה נוספים – כולל תחנות מוניות מסורתיות, אגד ועוד. הטענה המופנית בשאלה נראית לנו לא פחות מהזויה. באותה מידה, עיתונאי חברת החדשות מדברים בסלולריים של הרשתות השונות. חשבון הבנק של החברה נמצא בבנק מסוים וחלק מהעיתונאים מקבלים ארוחת צהרים באחת מרשתות בתי הקפה. האם משהו מהדברים האלה משפיע על אופן הסיקור? התשובה החד משמעית היא לא.
"באשר לטענה בעניין האפליקציה – החברה המוכרת פרסומות לאפליקציה הסלולרית היא חברה חיצונית שאין לה שום קשר לחברת החדשות. באופן ספציפי. אפילו ההכנסות ממכירת הפרסומת לא מגיעות לידי החברה. כך או כך, קיימת הפרדה מוחלטת בין הצד התוכני לבין הצד המסחרי ואנחנו דוחים בתקיפות את טענותיך".
100 אחוז לכבוד יום האישה, 20 אחוז בשאר הימים
מערכת החדשות של "ידיעות" בתנופה. ביום שלישי שעבר חשף צביקה ברוט את פרשת ניסן סלומיאנסקי. חלף בדיוק שבוע, ואותו ברוט הפציץ עם פרשת קניית הקולות במפלגת העבודה. למחרת, כלומר אתמול, הקדיש "ידיעות" חלקים ניכרים מהגיליון ליום האישה 2013 בפרויקט מושקע ומוצלח. "נשים כותבות את 'ידיעות אחרונות'", נכתב בשער, וגם עמודי החדשות לבשו חג: צרויה שלו ראיינה את הנשיא שמעון פרס, דליה איציק סיקרה את מליאת הכנסת, קרנית גולדווסר נפגשה עם גיבורות המאבק על חוף פלמחים, ואילו ורדה רזיאל ז'קונט כתבה ביקורת טלוויזיה.
מדור הדעות כולו הוקדש לכותבות בלבד. יוזמה נחמדה. השאלה מה קורה בימים כתיקונם. ובכן, יום לפני הפרויקט, בשלישי, היו עמודי על טהרת המין הגברי. כך קרה גם היום (חמישי), למחרת פרסום הפרויקט, כפי שאף ציינה קרן נויבך בתכניתה המשובחת "סדר יום". כשבודקים את מדור הדעות בשלושת החודשים האחרונים מתברר כי הופיעו בו 256 מאמרים של גברים (80 אחוז), ורק 64 מאמרים של נשים (20 אחוז). באף אחד מהימים שנבדקו לא היה רוב נשי בעמודי הדעות – למעט אתמול, כאשר "ידיעות" ציין את יום האישה.
חשיפה ראשונה ובלעדית: טובות ההנאה של אביב הורביץ
הטלפון לא צלצל בדרום חולון ביום ראשון. גם לא למחרת או ביום שלאחר מכן. ידעתי שהקונספירטור מגשים את איומו מהשבוע שעבר שלא להתקשר אליי. אתמול בלילה נשברתי.
"ער?", סימסתי לו בציפייה דרוכה.
"לא בשבילך", סימס הקונספירטור במהירות.
"מה צריך לקרות כדי שנחזור לדבר כמו פעם?", סימסתי בניסיון חיזור מגושם.
"יש לי שני תנאים", פתח הקונספירטור במשא ומתן קואליציוני. "ראשית, תשפר את הטור ותפסיק לפרסם אייטמים באיכות ירודה, כי זה מקרין גם עליי ופוגע בשמי הטוב. שנית, וזה הדבר הכי חשוב, תדאג לטפל בפריחה שאני סובל ממנה כתוצאה מאלרגיה קשה".
"אני לא רופא, אבל מבטיח להפנות אותך למיטב המומחים", סימסתי בענייניות. "אפשר לדעת לאיזה חומר בדיוק אתה אלרגי? פרפרים? חתולים? אגוזים? אולי אבקני פרחים?".
"לא, לא, לא ולא", סימס הקונספירטור בלקוניות. "האלרגיה שלי נגרמת מצמד המילים 'צירוף מקרים', שאתה מרבה להשתמש בכל פעם שאנחנו מדברים. תבטיח לי שמעכשיו, בכל השיחות הבאות שלנו, לא תזכיר יותר את הביטוי הזה. אני מאמין שזה יפתור לאלתר את בעיית האלרגיה שלי".
"מבטיח להשתדל", סימסתי בקוצר רוח.
כעבור שלוש שניות צלצל הטלפון. הקונספירטור לא חיכה שאדבר. "תגיד, הורביץ", שאל בסרקזם. "כמה זמן אתה כבר עיתונאי?".
לקח לי חמש שניות לספור אצבעות. "אם מתחילים את הספירה משבועון הנוער 'ראש 1' אז התשובה היא 23 שנים", הכרזתי בגאווה.
"אני במקומך לא הייתי כל כך מתגאה בזה", ענה הקונספירטור ביובש. "בעיקר כשבמשך כל הזמן הממושך הזה עדיין לא הבנת איך העסק פועל באמת ומאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה".
"למה אתה מתכוון?", שאלתי בתקווה.
"בתור התחלה, תעיף מבט בכותרת הראשית של 'גלובס' מיום חמישי שעבר, ותגיד לי מה אתה רואה", אמר הקונספירטור במסתוריות. נו, קדימה, אני מחכה על הקו".
"אוי, הורביץ, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "כרגיל, אתה עוסק בטפל במקום בדבר העיקרי והחשוב, ולכן שוב אני צריך להאכיל אותך בכפית".
"מה זאת אומרת?", התבלבלתי. "איזה דבר עיקרי וחשוב?".
הקונספירטור שתק למשך שלוש שניות תמימות לפני שהשיב בקרירות. "הדבר העיקרי והחשוב, הורביץ", אמר לבסוף, "הוא הגילוי הנאות בסוף הכתבה. כתוב שם שטלי הייתה אורחת 'פלייטק' בתערוכת ICE בלונדון. וזה, הורביץ ידידי, מסביר כמה דברים שהוצנעו בכתבה על טדי או נעלמו ממנה לחלוטין".
"כמו למשל?", שאלתי בעיניים פעורות.
"לא שאלת את עצמך, למשל, הורביץ ידידי...".
"רגע אחד", קטעתי אותו. "ממתי אני ידידך?".
הקונספירטור שתק במשך שלוש שניות. "קודם כל, הורביץ", אמר לבסוף בזעם עצור. "זו הפעם האחרונה שאתה קוטע אותי, בעיקר כשאני מגלם את שרלוק. שנית, לא שאלת את עצמך למה העובדה שטדי ישב פעם בכלא על הונאה מתחבאת עמוק עמוק באותיות הקטנות בכתבה? וחמור מזה: לא הרמת גבה כאשר למרות החיים שכאלה שטדי קיבל מ'גלובס', יחד עם התמונות המשפחתיות הדביקות – בשום מקום לא הוזכר שאחיו למחצה, שלימים עבד אצלו בחברה, הורשע בתחילת שנות השמונים ברצח ונשלח למאסר עולם?".
"אולי טלי פשוט לא ידעה על זה?", הצעתי אפשרות נוספת.
"לא מתקבל על הדעת", פסק הקונספירטור. "גוגל קצרצר עם המילים המתאימות – ומיד היא מקבלת את הכתבה הזו. וחוץ מזה, לא תהית אולי, ככה בינך לבין עצמך, איך זה שלמרות שבכתבה הופיעה מסגרת בולטת על חברת WHO, ש'פלייטק' שותפה בה, הכתבת לא הזכירה במילה אחת את העובדה שרק לפני שנה וחצי עובדי החברה בתל אביב התמרדו והחליטו לא להגיע לעבודה?".
"אולי טלי פשוט לא שמעה על זה?", העליתי שאלת תם.
"לא יכול להיות", פסק הקונספירטור בשנית. "הרי טלי בעצמה סיקרה את השביתה הזו".
"אני לא חושב שיש כאן איזושהי כוונת זדון", אמרתי בספקנות. "זה נראה לי סתם כמו צירוף...".
"זהירות, הורביץ, הפריחה שלי כבר מתחילה", קטע אותי הקונספירטור בבהילות. "אם תמשיך אני אאלץ לנתק מיד את השיחה".
"צודק", נזכרתי ומיהרתי לתקן את עצמי. "אם כבר הזכרת פריחה – אני חושב שזה סתם עורבא פרח".
"כן?", צחק הקונספירטור בלעג. "אז מעניין אותי לדעת איזה ביטוי תמצא כדי לתאר את הכתבה המפנקת שעקיבא נוביק הקדיש למועצת השומרון ב'מוסף לשבת' האחרון של 'ידיעות'. ידעת שהוא טס איתם לסקר את הביקור שלהם בגרמניה ובשוודיה?".
"עזוב", אמרתי בחשש לפליטת פה. "זה נראה לי סתם דברים בעלמא".
"כן?", הוסיף הקונספירטור בכעס. "אז אני אשמח לדעת איך בדיוק תגדיר את הכתבה של רענן שקד. ידעת שהוא יצא למדבריות מרוקו על חשבון חברת 'לנדרובר' כדי לבדוק את רכב השטח החדש ריינג'רובר, והקדיש לנושא כתבה מהללת ב'7 ימים'?".
"עזוב", השבתי בזהירות. "אלה נראים לי סתם עניינים בטלים".
"כן?", המשיך הקונספירטור בתסכול. "אז אני אהיה מאושר לגלות איזה ביטוי תמצא לכתב mako, ניב ליליאן, שהרבה להתפעל השבוע מכל מיני שכלולים בתערוכת הסלולר בברצלונה, שאליה הוא טס על חשבון חברת 'קוואלקום'?".
"עזוב", עניתי באיטיות. "זה נראה לי סתם קצף על פני המים".
"תגיד, הורביץ", שאל לפתע הקונספירטור בקול רך ומחשיד. "יד על הלב, בכמה עיתונים שונים עבדת עד היום?".
"שבעה עיתונים, אם אני לא טועה", אמרתי בהיסוס.
"ואתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא היית בחו"ל על חשבון איזשהו ספונסר?", המשיך הקונספירטור בטון מלטף.
"לא יצא לי", הודיתי בתוגה.
"ומה לגבי סוף שבוע מפנק באיזה מלון או צימר בישראל? גם את זה לא קיבלת?", הקשה הקונספירטור בקול אמפתי.
"אני חושש שלא", סיכמתי בצער.
"אף פעם לא קיבלת שום דבר בחינם? אף פעם? מעולם?", נדנד הקונספירטור בקול מתוק מדבש.
התחלתי להתעצבן. "אני לא יודע לאן אתה חותר", אמרתי, "אבל לא קיבלתי שום דבר בחינם".
"כן?", צעק הקונספירטור בזעם גלוי. "אז מה תגיד על אחד, א.ה, סוג נחות של עיתונאי, שעוד בימים שבהם הוא שירת כחפ"ש ב'במחנה', בשנת 1993, נסע על חשבון התאחדות התעשיינים לסיור מפנק בין מפעלי מזון, ואפילו קיבל במתנה שני בקבוקי יין מ'יקבי כרמל' וקופסת ופלים ועוגיות מחברת 'מן'? אותו א.ה, אגב, התעקש שהאוטובוס שהחזיר את העיתונאים יעצור קודם בביתו בדרום חולון, וככה יצא שהוא היחיד מבין העיתונאים שפספס ארגז מיץ תפוזים של 'פריגת' שחולק כשהאוטובוס חזר לבית סוקולוב. עם כישרון כזה, לא פלא שעד היום אתה לא מצליח לשדרג את ההישג המפוקפק שלך ונאלץ לצפות בעיתונאים שטסים על חשבון ספונסרים שונים למקומות אקזוטיים. הנה, בשבוע הבא 'סמסונג' מוציאה מטוס מלא בעיתונאים להשקת מכשיר סמסונג 4 בניו-יורק ומי לא יהיה שם? נכון, אתה. לוזר".
"הגזמת לגמרי, ואני מסרב לקחת חלק בשיח הזה", אמרתי לקונספירטור בנחישות. "חוץ מזה, הסיור ההוא במפעלי המזון היה מזמן, והכול היה באישור המפקדים הישירים שלי, מולי שגב ויובל נתן".
"תגיד", שאל הקונספירטור בארסיות. " כבר סיפרת לי פעם אחת שאלדד יניב היה המפקד שלך, ואחר כך טענת שינקי גלנטי היה המפקד שלך. עכשיו אתה בעצם אומר לי שמולי ויובל היו המפקדים שלך? כמה מפקדים יכולים להיות לחייל מצ'וקמק אחד?".
"עזוב, סיפור ארוך", אמרתי בשלווה. "וחוץ מזה, מדובר בסך הכול בצירוף מקרים".
ואם כבר צירוף מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".