מי נגד מי השבוע (עיצוב: סטודיו mako)
מי נגד מי השבוע | עיצוב: סטודיו mako
פייסבוק אינו בית משפט, מאמר מערכת של "הארץ" דווקא כן

האם ראוי לשלול תפקיד או פרס מאדם אשר מוטחות נגדו טענות חמורות, אבל טענות אלה מעולם לא נדונו בבית משפט? על פי "הארץ" התשובה היא כן ולא. כן – אם מדובר באישה שאין ולא הייתה לה זיקה כלשהי למערכת "הארץ" ושהמוחים נגדה הם מרצים נשואי פנים ששלחו מכתב לדיקן האוניברסיטה. לא – אם מדובר בגבר שהזיקה הישירה שלו למערכת "הארץ" נמשכת מזה שלושה עשורים ושהמוחות נגדו הן נשים שהעלו פוסטים לפייסבוק. צביעות מסוימת? לא נכחיש זאת. אבל נפתח, כרגיל, מהאמצע:

החלטת מפעל הפיס שלא להעניק את פרס לנדאו לשירה ליצחק לאור, ספגה בשבוע שעבר ביקורת נוקבת במאמר המערכת של "הארץ". תחת הכותרת הנחרצת "פייסבוק אינו בית משפט" – וללא כל גילוי נאות על כך שלאור כותב כיום בקביעות ב"הארץ" ועבד בו בעבר שנים ארוכות כעורך בדסק החדשות – מחה המאמר על כך שאך ורק בשל תלונות ברשתות החברתיות הוחלט למנוע מלאור את הפרס. אותן תלונות עסקו בהתנהלותו של לאור בעבר, שכללה על פי הנטען הטרדות ותקיפות מיניות. "מלבד תלונה אחת, שהוגשה ב-2010 על אונס שבוצע לכאורה 20 שנה לפני כן ושנסגרה בשל התיישנות, אף אחת מהתלונות האחרות לא הועמדה לבחינה משפטית", נכתב במאמר המערכת שקבע גם כי "בפרשה עגומה זאת הוחלף בית המשפט בבית דין שדה, עורכי הדין הומרו בגולשי פייסבוק ומפעל הפיס לקח על עצמו את תפקיד השופט". מאמר המערכת נחתם במסקנה לפיה מפעל הפיס "ניצח על פארסה ציבורית שפוגעת קשות בחזקת החפות במדינה דמוקרטית. פייסבוק אינו תחליף לבית משפט, ודירקטוריון של חברה אינו תחליף להליך שיפוטי. לכן, את הפרס שנשלל מלאור באמצעים לא לגיטימיים יש להחזיר לו".

מתוך התחשבות בזמנם היקר של קוראי "מי נגד מי", לא אפרט כהרגלי על פני מילים רבות מדי מדוע אני מתנגד למאמר. במקום זה בחרתי לצטט פוסט תמציתי בן 59 מילים בלבד שהעלה באותו יום תומר פרסיקו, וזו לשונו: "יום עבודה התחיל, נגמר, ומאמר המערכת של 'הארץ' עדיין מעלה בי מיצי מרה. עיתון שמגן על עובד שלו, שייתכן שביצע את עברותיו לכאורה תוך כדי עבודתו בדסק חדשות שלו עצמו, וכל זאת בנימוקים שהם גם פורמליסטים-טכניים ולא ערכיים, וגם מנותקים מההקשר הרלוונטי. ביזיון שעוד ייזכר, ודווקא בגלל שמ'הארץ' מצפים לכל כך הרבה יותר. חרפה הייתה לנו. קקי על הדגל".

מי נגד מי 112
מאמר המערכת שמצדד ביצחק לאור. ריח של מועדון הגברים הלבנים
נדלג כעת שש שנים לאחור. בינואר 2009 פורסמה במוסף "הארץ" כתבה מעניינת על ההכשר החוקי שהעניקה המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית לפעולות שנויות במחלוקת של צה"ל במהלך מבצע "עופרת יצוקה". בראש מחלקה זו עמדה אז אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ובכתבה נאמר כי היא תתחיל ללמד בקרוב משפט בינלאומי באוניברסיטת תל אביב. כעבור שלושה ימים פרסם "הארץ" ידיעה שלפיה מרצים באוניברסיטה מוחים על העסקתה של שרביט-ברוך ואף שלחו מכתב בנושא לדקאן הפקולטה למשפטים. חלפו שלושה ימים נוספים עד ש"הארץ" הקדיש לנושא מאמר מערכת נחרץ. תחת הכותרת "מינוי לא ראוי" נכתב בו כי "צודקים המרצים המתנגדים למינוי של אל"מ פנינה שרביט-ברוך למרצה בפקולטה למשפטים", וזאת בשל "ההכשר שנתנה להריגת מאות אזרחים פלסטינים, רבים מהם ילדים, נשים וקשישים, בשבועות ספורים של מלחמה". המאמר הוסיף וציין כי על ההתנהלות של המחלקה לדין בינלאומי "נמתחה ביקורת חריפה: שורה ארוכה של מומחים למשפט בינלאומי ולדיני לוחמה בטרור הביעו התנגדות ליד הקלה על ההדק שאפשרה אל"מ שרביט-ברוך במלחמה בעזה".

כמו במקרה של יצחק לאור, גם הטענות נגד פנינה שרביט-ברוך מעולם לא הועמדו לבחינה משפטית, אלא רק הוצפו בתקשורת. אז מדוע לדעת מערכת "הארץ" צריך להעניק למשורר לאור את הפרס אבל ראוי למנוע מהמשפטנית שרביט-ברוך את המינוי? מה ההבדל העקרוני? 

ואפרופו הטרדות מיניות, חזקת החפות וחוק ההתיישנות: תמיכתו של "הארץ" בלאור ניצבת בסתירה בולטת להתנהלותו של העיתון בפרשת עמנואל רוזן. סטנדרטים כפולים? חוששני שכן. איך היטיבה לכתוב העיתונאית נעמי דרום, בקבוצת הפייסבוק הפנימית הסגורה הנקראת "ועד עיתונאי הארץ"? "התלבטתי קשות וארוכות אבל אני חייבת להשמיע קול: הסנגוריה העקבית ש'הארץ' מלמדים על יצחק לאור פשוט מחפירה בעיני. עיתון שהוציא לאור – באומץ רב – את סיפורי ההטרדות של עמנואל רוזן וכתב על פרשת אייל גולן כפי שכתב אינו יכול להיתלות ב'חזקת החפות' כשמדובר במישהו 'משלנו', שיש עליו סיפורי הטרדות ואף אונס כבר שנים רבות. אני לא אומרת שצריך לפטר אדם כזה, אבל להתגייס לטובתו שוב ושוב, כולל במאמר מערכת? יש לזה ריח של 'מועדון הגברים הלבנים', וזה לא ריח טוב. לא אצא עם הדעה הזו החוצה אבל בפורום פנימי אני חייבת לתת לזה ביטוי. זהו".

ב"הארץ" נמנעו מלהגיב.

מהם הסקופים הבולטים של השבוע?

התשובה נמצאת כאן.

מנחם בן VS ינון מגל

האם הצטרפותו של מנחם בן לבית היהודי והודעתו כי הוא שוקל להתמודד בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת, תוביל למפגש טעון בינו לבין חבר מפלגה אחר, עורך "וואלה!" לשעבר והח"כ לעתיד ינון מגל? לא מן הנמנע שייתכן שאולי, והכול בגלל הטור של בן נגד ההומוסקסואליות שפורסם בשבוע שעבר ב"וואלה!" ולאחר מכן נגנז.

מנחם בן (צילום: פלאש 90)
מנחם בן. מגל היה לא מדויק ופחדני | צילום: פלאש 90
ביום שני האחרון שיגר בן אימייל ל-14 חברי מערכת "וואלה!" שחתמו על המכתב שקרא למנכ"ל "וואלה!", אילן ישועה, לגנוז את הטור שלו. בן דרש מהם להתנצל על "טענותיהם השקריות" לפיהן מדובר בטור אלים שבו הוא קורא להוציא את ההומואים מחוץ לחוק. הוא גם דרש מהם לפעול להשבת הטור שלו לאתר "וואלה!" וכן שכל אחד מהכותבים יפצה אותו בעשרת אלפים שקלים "על חלקו במכתב המכפיש והשקרי", שבגללו הופסקה עבודתו באתר.

למעשה, היחיד ב"וואלה!" שהגן על עצם פרסום הטור של בן היה ינון מגל, שאף הסביר את עמדתו בתכנית "חי בלילה". האם זה עזר לו להימלט משבט לשונו של בן? ברור שלא. במקביל למכתבו לחברי מערכת "וואלה!" שיגר בן מייל למגל, בזו הלשון: "ינון, שלום. ראיתי את הריאיון איתך בענייני ב'חי בלילה' אצל נדב בורנשטיין. והיית רפה, לא מדויק ופחדני. במקום להגיד מילת שבח עלי ככותב (כי אני כותב המאמרים הטוב ביותר בארץ, גם אם אתה לא מבין את זה), דיברת רק על 'היציאות' של מנחם בן, ו'השטויות' של מנחם בן, והזכרת באופן לא מדויק את עניין ברית המילה (שאף פעם לא הייתי נגדה, אבל אכן הצעתי לפני עשרות שנים אלטרנטיבה של ברית מילה במילים על פי 'ומלת את לבבך' שזו מצווה מהתורה, והרי הצטרפת לבית היהודי). בנוסף, הקפדת לא לענות למיילים שלי, ובקיצור, לכלכת והשארת אותי פצוע בשדה הקרב גם אם אני רחוק מלהיות נואש, ואני מלא רוח קרב. אני בהחלט בז לך".

ינון מגל (צילום: פלאש 90, משה שי)
ינון מגל. עשיתי למען בן כמיטב יכולתי | צילום: פלאש 90, משה שי
ינון מגל, נראה שיהיה כיף לפגוש מחדש את מנחם בן במשרדי הבית היהודי.

"אני מאוד מעריך את מנחם בן ככותב. אני חושב שהוא איש מוכשר מאוד ויצירתי מאוד, אני אוהב אנשים שבועטים במוסכמות וחושבים אחרת, נלחמתי על מנחם למרות הדרישות של העורכים מתחתיי להפסיק את פרסום טוריו, ועשיתי למענו ולמען פרסום טוריו כמיטב יכולתי".

והרי התחזית: אין חדש תחת השמש

לפעמים עמוד אחד מיטיב לתאר כהרף עין סיטואציית עיתון-שלטון מורכבת, שיש מי שעלולים להשחית עליה במשך חודשים ארוכים אלפי מלים ו/או סטטיסטיקות מפורטות אך מייגעות.

ביום חמישי הקדיש "כלכליסט" את עמודו הראשון ל"ועידת תחזיות 2015", שאותה ערך העיתון יום לפני כן. כמעט כל ראשי המפלגות התייצבו לדגל, לא כולל שניים: ראש הממשלה ויו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, שנוא נפשה הישן-נושן של קבוצת "ידיעות" (שהוזמן לוועידה אך העדיף שלא להגיע) ושר הכלכלה ויו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, שמסתמן כאויבה החדש-דנדש של קבוצת "ידיעות" (שלא הוזמן לוועידה ולכן לא הגיע). עמוד השער של "כלכליסט", לפיכך, הוקדש באופן ריכוזי ומזוקק לחמישה מחברי רשימת המיוחסים של הנוכחית של "ידיעות". מי זכה לתמונה השישית? אורי אריאל, הצ'ילבה של בנט בבית היהודי. בהתאם לכך, גם הציטוטים שהובלטו בשער ביטאו מגוון רחב של דעה נחרצת. מצד אחד, יאיר לפיד וציפי לבני התמקדו בביקורת על נתניהו (חלש בעולם ונבחר באמצעות הפחדה). מצד שני, יצחק הרצוג ומשה כחלון עסקו בבטן הרכה של נתניהו (יוקר המחיה והכלכלה החולה). מזל שלעומת זה ליברמן העניק טיפול אישי מפנק לנפתלי בנט (יביא להתדרדרות מדינית).

מ"כלכליסט" נמסר בתגובה: "התזה שלך מלאה בגזים: גז ממאגרי לוויתן ותמר, השייכים ליצחק תשובה, בעל הבית של mako ו'קשת', וגז מהמבשלת של קוקה קולה, עתירת הסוכר והרווח, השייכת למוזי ורטהיים, שותפו של תשובה בבעלות על mako ו'קשת'. אנחנו לא יודעים אם הטור שלך נועד לשרת את האינטרסים הזרים של בעלי הבית שלך – למשל לבלום ביקורת על מונופול הגז של תשובה, או על מחירי המשקאות של ורטהיים, אבל העיתוי שלך חשוד ומחשיד. ולכן, אולי זה צירוף מקרים ואולי אתה כותב כדי לרצות את תשובה או ורטהיים. מי יודע – זה לא נראה פחות סביר מהתזה שלך. יחי האינואנדו של חיבור המקף בין המחט לתחת".

מי נגד מי
שער של "כלכליסט". חמישה מיוחסים בעמוד אחד
 

הציטוט מול המציאות (1): איך קוראים לבת של קרטר?

הציטוט: "בעימות בין הנשיא המכהן קרטר למתחרהו רונלד רייגן ב-1980 הם היו צריכים לענות על שאלה אחת במשך שתי דקות. קרטר ציטט את בתו קרולין בת ה-13, שדיברה על האיום האטומי, בעוד רייגן שאל את הבוחר 'האם בארבע השנים האחרונות היה מצבך הכלכלי טוב יותר'. רייגן, כזכור, היכה את קרטר שוק על ירך" (יואל מרקוס, "הארץ", 26.12.2014)

המציאות: כפי שהעיר נכונה רון מיברג, בטוקבק, קרוליין היא בתו של ג'ון קנדי, ואילו שם בתו של ג'ימי קרטר הוא איימי. בשעות הרבות שחלפו מאז שמיברג שלח את תיקונו ועד שהטוקבק פורסם, שיגר האיש שלנו במיין בטוויטר את הציוצים הבאים: "התגובה לא התפרסמה. שמא העיתון לאנשים שונאים?", "שוו בנפשכם כמה אנרגיה שלילית מכניס עיתון בניסיון להשתיק מבקר חריף. איימי היא בתו של קרטר, אבל 'הארץ' ייצמד לטעות כדי לא להודות בקיומי. עלוב, בן", "אה, הבנתי. מחלקת האימות העובדתי המיתולוגית של 'הארץ' לא עובדת בשבת. יטפלו בזה על הבוקר ביום ראשון. טיפש שכמוני, פשוט אי אפשר לבדוק ברשת" ו"אני כמעט מבין הוראה להתעלם מספר שכתבתי. אבל לא להעלות תיקון עובדתי מנוסח בנימוס? מחלת נפש מערכתית מהעורך הראשי ומטה".

כאשר כתב "הארץ", רועי צ'יקי ארד, צייץ למיברג כי לדעתו הטוקבקים עולים באיטיות בשישי שבת בשל מיעוט עורכים, צייץ לו מיברג כי "תגובה אחת אחרת לפחות כבר עלתה, כך שהבעיה אינה טכנית אלא מדינית. אל תסתבך בזה לטובתך. זה מסוג הסכסוכים שבגללם פורצת מלחמת עולם". בסופו של דבר הטוקבק הועלה, ושם בתו של קרטר אפילו תוקן במאמר המקוון.

יואל מרקוס, תרצה להגיב?

"לא. אכן, הייתה טעות והיא תוקנה".

הציטוט מול המציאות (2): בא האור הסופי וסילק כל ספק

הציטוט: "ארז טל ירד לאילת עם אחת הבנות שלו ויום למחרת הצטרפה אליו גילי, האקסית, עם הבת השנייה, יעלי. קאמבק משפחתי?" (ליאורה גולדנברג-שטרן, "מעריב השבוע", 26.12.2014).

המציאות: גילי היא אשתו של ארז טל ולא האקסית. אמנם באוגוסט האחרון נודע כי השניים חוו משבר בנישואיהם ופורסם כי הם נפרדים, אבל כעבור זמן קצר כבר דווח כי המשבר מאחוריהם.

ליאורה גולדנברג-שטרן, תרצי להגיב?

"לא".

ארז טל ואשתו, הופעה של שלום חנוך (צילום: רועי ברקוביץ')
גילי וארז טל. הכי ביחד, ממש לא אקסים | צילום: רועי ברקוביץ'

הציטוט מול המציאות (3): הורדה בדרגה

הציטוט: אל"מ (מיל') יעקב עמידרור (קרדיט בולט לטור של יעקב עמידרור, "ישראל היום", 26.12.2014).

מי נגד מי
הקרדיט השגוי. לאן נעלמו שתי דרגות?

המציאות: יעקב עמידרור הוא אלוף (מיל').

יעקב עמידרור, שמת לב לכך שהעיתון שבו אתה נוהג לכתוב הוריד אותך באיבחה אחת בשתי דרגות תמימות?

"ראיתי את זה, והם התנצלו כמו אני לא יודע מה. אמרתי להם שאני זקן מדי מכדי להתרגש. זו טעות מבחינת טל"ח, מה שנקרא. טעות לעולם חוזרת. זה נכון שעבדתי קשה עבור שתי הדרגות האלה, אבל בסדר".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (4): מנהרת הזמן

הציטוט: "הנה ניסוי קטן – נחזור 25 שנה לאחור בזמן. אין לנו ולכל אחד מבני המשפחה מכשיר סלולרי, אין לנו טלוויזיה בכבלים (אלא רק ערוצים 1, 2 ו-10), אין לנו אינטרנט ואייפד בבית, והנה חסכנו לפחות 500 שקל כל חודש" (פרופ' טל שביט, סגן דיקן בית הספר למנהל עסקים במכללה למנהל, "גלובס", 24.12.2014).

המציאות: אם נשתתף בניסוי שמציע טל שביט, ונחזור 25 שנה לאחור, נגיע לדצמבר 1989. ערוץ 1 אכן היה קיים אז, אבל ערוץ 2 היה בחיתוליו עם שידורי ניסיון, ורק כעבור ארבע שנים החל בשידורים מסחריים. מה לגבי ערוץ 10? ובכן, הוא החל לשדר רק ב-28 בינואר 2002, מה שאומר שהפרופסור פספס ב-12 שנים (אבל מי סופר).

פרופ' טל שביט, תרצה להגיב?

"לא, אין לי מה להגיב. זו רק הייתה הדגמה. העובדה שערוץ 10 לא היה קיים באותה תקופה עוד יותר מחזקת את מה שאני אומר בטור. אם ערוץ 10 החל לפני 15 שנה או 20 שנה, לא זה העניין פה. אבל אם אתה הולך על קוצו של יו"ד אז אני מתנצל על הטעות העובדתית".

כותרת כן, אייטם לא

ביום שני, למחרת החשכת המסך בערוץ 10, הציג "מעריב" פורמט חדשני ומשונה במקצת: הפניה בולטת בעמוד הראשון (ר' תמונה), ללא מספר העמוד שבו ניתן למצוא את הידיעה בנושא. דפדוף חוזר ונשנה בגיליון העלה כי אין בו זכר לאייטם כלשהו על ערוץ 10. לא נורא. העיקר שיש כותרת. מ"מעריב" נמסר: "ההפניה נכנסה עם סגירת הגיליון, כשכל העמודים בדפוס, ולכן לא היה אייטם".

מי נגד מי
הפטנט של "מעריב". הפניה בלי אייטם

דברים בשם אומרם (1): החשודים מתחלפים, פרקליט הצמרת נשאר

בן כספית, שירותי איתרוג בע"מ.

יום אחד בלבד לאחר המעצר המתוקשר של בכירי "ישראל ביתנו" (מלשון "עשינו לביתנו"?), כבר הזדרז בכיר פרשני "מעריב", בן כספית, להצטרף לצוות ההגנה. זו לא הפעם הראשונה. מפעם לפעם , כאשר זה דרוש, תורם הפרשן הבכיר את מקלדתו לחשודים בשחיתות, כמובן, בתנאי שמדובר בפוליטיקאים עם הדעות הנכונות. הדעות מכשירות את המעשים.

מרתק להשוות את כתב ההגנה שתרם כספית לליברמן, לזה שחיבר לא מזמן למען אהוד אולמרט. אותם טיעונים בדיוק.

חיים זיסוביץ'
חיים זיסוביץ'. כספית אתרוגן
הטיעון הראשון – מדובר במדינאי דגול שחבל להחמיץ אותו.

על אולמרט כתב כספית: "הוא היה אמיץ, הוא ידע להפעיל כוח במקום לדבר, הוא ידע לקבל החלטות, הוא בנה את מעמדנו בעולם, הביא את היחסים עם ארה"ב ואירופה לגבהים נדירים וכו' וכו'".

והנה הדברים הנלהבים שכותב הבוקר כספית על דמותו של המנהיג ליברמן: "נכון לאתמול בבוקר ליברמן היה המבוגר האחראי של המפה הפוליטית. הניסיון והשנים שחלפו הפכו אותו לפוליטיקאי מנוסה, מפוכח, ממוקד ועוצמתי. ליברמן יודע לקבל החלטות, מילה שלו היא מילה, הגיע הזמן שמישהו כזה יתיישב בלשכת ראש הממשלה".

טיעון מספר 2 – כולם מושחתים ואפילו יותר. על אולמרט: "מבין הפוליטיקאים בדורו מעטים מאוד לא עשו את זה, אבל אותו תפסו. מהיכרות אינטימית קרובה מאוד בנעשה בחצרותיהם של כמה מהפוליטיקאים המכהנים כיום, או שכיהנו עד לאחרונה, אני יודע שהשחיתויות של אולמרט הן מעשי צדקה נדיבים לעומת המתרחש שם".

גם ליברמן, בעיני הפרשן והאתרוגן ,הוא צדיק תמים בדורו: "על חשדות דומים, ואולי אפילו חמורים יותר, שמתעוררים נגד אנשים אחרים, אף אחד לא מדבר. היועץ סוגר את התיקים 'עקב הזמן שחלף', החוקרים גוררים רגליים".

הטיעון השלישי בכתבי ההגנה של הפרשן הבכיר מוזר אפילו יותר – רשויות החוק רודפות את יקיריו.

הסכיתו. כך על אולמרט: "כשאתה מביט בדורסנות, ביעילות, במקצועיות, בשיטתיות ובנחישות של הפרקליטות במהלך המרדף הארוך אחרי אולמרט, אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מה קרה מאז. איך יכול להיות שבשנים האחרונות הלכה הפרקליטות, ואיתה גם המשטרה, למחוזות הפוכים לגמרי".

ועכשיו לאתרוג הטרי, ליברמן. אותו טיעון ממש, בלי הוכחות ובלי עובדות, אבל עם אותו להט: "מה לעשות, שיש גם ריח רע, או לפחות ריח לא נעים, לכל העסק הזה. הריח הרע מקורו בתחושה העמומה שמישהו במערכת שלטון החוק לא רוצה את אביגדור ליברמן".

ועכשיו לטיעון מספר ארבע. זו לא שחיתות – זו טיפשות. הטיפש הראשון, אולמרט, נכשל בבחירת שותפתו לפשע: "אהוד אולמרט הוא טרגדיה. לא אישית – ציבורית. הוא את הצרות שלו הרוויח ביושר. זה הוא שבחר מכל האנשים בעולם דווקא את שולה זקן לחלוק את סודותיו הכמוסים ביותר".

ומאולמרט ושולה לעצורי "ישראל ביתנו". קראו והשוו: "הפרשה המתוארת היא שחיתות מגושמת, מטומטמת, ילדותית, שקופה וקלה לאיתור. מעבירים כספים גדולים לגופים ומוסדות, וגובים קומיסיון פרטי. דברים כאלה, בהם מעורבים עשרות אנשים, לא יכולים להישאר חסויים. לא במדינה כמו שלנו. ולכן, העבירה הראשונה עליה צריך לדון את המעורבים, היא טיפשות". בקיצור, ככה לא גונבים, נוזף כספית בלקוחותיו.

ניתן אפוא לסכם: החשודים מתחלפים – הטיעונים של פרקליט הצמרת נשארים.

(חיים זיסוביץ' בדף הפייסבוק שלו, 26.12.2014)

בן כספית באולפן חדשות (צילום: אלוני מור)
בן כספית. זיסוביץ' טרחן | צילום: אלוני מור
בן כספית, תרצה להגיב?

"הדבר הראשון ששאלתי את עצמי כשפנית אלי, זה מי זה למען השם חיים זיסוביץ'. נאלצתי להסתייע בכישורי התחקיר של גוגל, ונזכרתי. מדובר בטרחן שנתפס פעם מנהל משרד יחסי ציבור פרטי במקביל להגשת 'תיק תקשורת', והורחק. אז ככה: מסור נא לטרחן דנן את התנצלותי הכנה שאני נאלץ לכתוב בטורים האישיים שלי את דעתי, ולא את דעתו. נקווה שבגלגול הבא זה ישתנה".

דברים בשם אומרם (2): אמור לי מי חבריך

שבת שלום. הנה פרק באתיקה עיתונאית. ב"אולפן שישי" של ערוץ 2, נערך דיון בנושא השחיתויות. יפה. הפרשן אמנון אברמוביץ', מספר על ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה. אברמוביץ' מציין כי מסיקה הוא מגדולי הפוקדים בליכוד. הנה, אברמוביץ מציג לצופי התוכנית שמחה משפחתית אצל מסיקה, ולשמחה זו מגיעים – כנהוג – ראשי הליכוד, שרים וח"כים וכו'. מסיקה הוא כיום עצור כחשוד בפרשת השחיתויות אשר במרכזה פאינה קירשנבאום. וכיצד מסיים אברמוביץ' את דבריו על מסיקה? בקטע מצולם, שבו מברך נתניהו את משפחת מסיקה, בשמחתם. וכך, אם לא הבנתם עד כה, יוצר אברמוביץ' את הקשר בין מסיקה העצור – לבין נתניהו. או, בשפה אחרת, מכנים זאת: Guilty By Association, או "אמור לי מי חבריך...". זהו, אברמוביץ "קיבע" כביכול, את הקשר כביכול בין מסיקה הנחקר – לבין נתניהו. האם לכך קוראים "עיתונות", "אתיקה"? בושו לכם בערוץ 2 על שאתם אפשרתם זאת לשידור.

(יעקב אחימאיר בדף הפייסבוק שלו, 27.12.2014)

אמנון אברמוביץ', תרצה להגיב?

"לא, תודה".

דברים בשם אומרם (3): תזכירו לי בבקשה לגבי פאינה

"ישראל היום" חוגג על פרשת השחיתות בישראל ביתנו. תזכירו לי בבקשה – מי עמד בראש הרשימה שבמסגרתה נכנסה פאינה קירשנבאום לכנסת וקיבלה תפקיד סגנית שר, ומי היה ראש הממשלה שבמשמרת שלו הדברים הללו, לכאורה, בכפוף לחזקת החפות, אירעו? וסגנית של מי היא הייתה? אבדוק ב"ידיעות", אולי שם זה כתוב.

(ארז טיקולסקר בדף הפייסבוק שלו, 26.12.2014)

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

מי משותף לביבי, נוני, יאיר ונפתלי?

יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי. המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן, אבל לקונספירטור לא היה זמן לניואנסים כאשר טלפן אליי בשעת ערב מאוחרת.

"נו, הורביץ", הוא ניסה להתעניין. "איך אתה מתמודד עם הבשורה הקשה?".

"אתה מתכוון לעובדה המצערת שאתר 'העין השביעית' בסכנת סגירה?", ניסיתי לנחש.

"ממש לא", אמר הקונספירטור, "אני מתכוון לעובדה המשמחת שאתה בסכנת סגירה. אני מתכוון ליוזמה האכזרית ולגזירה הדרקונית שתכליתן להקדים את מועד הגשת הטור ביממה ולהכריח אותך לשלוח את הטקסט הארוך מנשוא שלך כבר ביום רביעי. אתה חושב שהבוסים שלך בראול ולנברג 12 החליטו לטרפד בכל מחיר את הרעיון המשובח שלך לפרסם מדי שבוע טבלת סקופים? או שאולי הם הבינו שזו הדרך היחידה לגרום לך לכתוב פחות מלים? או שסתם הם רוצים להחריב לך את השגרה ולהקשות עליך את החיים? תגיד, הורביץ, יכול להיות שמישהו מנסה לרמוז לך בעדינות שהגיעה העת לתלות את הנעליים ולהסיק מסקנות אישיות?".

"אני בהחלט לומד את הפרטים", אמרתי במתינות, "ובימים הקרובים אשקול את המשך צעדיי".

"תשקול, תשקול", אמר הקוסנפירטור. "אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה לא יודע ליצור קשרים נכונים עם האנשים הנכונים. למה שלא תלמד מעיתונאים שיודעים גם להיות פוליטיקאים?".

"אני חושב שאתה קצת מתבלבל", אמרתי בזהירות. "יאיר, שלי, מיקי ועפר הם אמנם פוליטיקאים, אבל כבר לא עיתונאים".

"מי התכוון אליהם?", אמר הקונספירטור בביטול. "אני מדבר על עיתונאי פעיל שמצליח להיות במקביל גם פוליטיקאי מחונן ושכיכב השבוע ברשתות החברתיות. ואתה יודע מה עיקר גדולתו של אותו עיתונאי, הורביץ?".

"מה?", שאלתי בפיהוק.

"שהוא מקורב במקביל גם לביבי וגם לצמרת 'ידיעות אחרונות'", אמר הקונספירטור.

"באמת?", פערתי עיניים. "יש אדם כזה בכל היקום שלנו?".

"איזו שאלה", המשיך הקונספירטור. "ביום הולדתו ה-30 האיש אירח בביתו גם את ידידו הקרוב ביבי, שלימים הפך להיות צ'ילבה של נוני, וגם את חברו הטוב יאיר, שלימים הפך לסדין האדום של ביבי. במקביל הוא הוציא עד היום ארבעה ספרים בהוצאה של נוני, בזמן שהוא כותב בקביעות בעיתון שלו, מה שבכלל לא מפריע לו להיות מיודד מאוד עם נפתלי, שעד לא מזמן היה אח של יאיר ומיוחס של נוני, לפני שעבר בין שלושתם חתול שחור בהיר".

"נראה לי שקצת איבדתי אותך", גנחתי בייאוש קל.

"אז תשתמש בווייז, או לפחות במפה", אמר הקונספירטור, "אולי ככה תלמד סוף סוף לטוות רשת קשרים מסועפת. או שתיקח שיעור פרטי אצל הפוליטיקאי המצטיין, שהוא בו זמנית איש תקשורת בולט שסייע לביבי בהופעה היוקרתית ב'מצב האומה', לא לפני שדאג לכך שיאיר יערוך את אחד הספרים שלו. ואם כל זה לא מספיק, השבוע האיש שלנו כיכב גם בתקשורת ובפוליטיקה, יחד עם ידידו נפתלי, בסרטון שחרך את הפייסבוק, וזה למרות שפה ושם הוא כתב טובות בעיתון של נוני גם על נפתלי וגם על יאיר ואפילו על ביבי".

"וגם על שלדון?", שאלתי בעניין.

"חס וחלילה, הורביץ", הצטמרר הקונספירטור. "אבל הוא כן נוהג לבלות ולהצטלם עם גלעד, שעד לא מזמן היה השר הממונה. זוכר את התמונה הזו שהוא העלה לפייסבוק ומיד מחק?".

מי נגד מי
חנוך דאום עם החברים גלעד, אראל וינון. למה לו פוליטיקה? למה לא?

"איזו שאלה", אמרתי. "חנוך הוא מכר ותיק ואני עוקב בהערכה אחרי כל מפעלותיו".

"אתה רואה, הורביץ?", הזדעק הקונספירטור. "אפילו עם טיפוס מופנם, מסוגר ונוקשה מסוגך חנוך התותח הצליח ליצור קשר כלשהו. אלוהים יודע איך. פלא שאף אחד, אפילו לא אתה, לא מעז לכתוב על ניגוד האינטרסים המובנה שבו הוא שרוי?".

"איזה ניגוד אינטרסים?", השתוממתי.

"תגיד, הורביץ, היית איתי בכלל בדקות האחרונות?", התעצבן הקונספירטור. "בוא אני אסביר לך לאט, כדי שתבין מהר: נכון שבשבת האחרונה חנוך השתתף בתכנית 'המטה המרכזי' בערוץ 10, שבה נדב דיווח לראשונה על המגעים הבילטרליים בין ינון לבין נפתלי על הצטרפותו של ינון לבית היהודי?".

"נכון", אמרתי לאט.

"יופי", המשיך הקונספירטור. "ונכון שעוד לפני התוכנית חנוך קפץ לאולפני הבית היהודי ברעננה, כדי שיוכל לצלם את סרטון הפייסבוק שלו עם נפתלי ועם ינון וכדי שנדב יוכל לקבל חומר לכתבה ששודרה במהדורה המרכזית של יום ראשון?".

"נכון", אמרתי לאט.

"אז תתעורר, הורביץ", התרגז הקונספירטור. "כל השקשוקה הזו לא נראית לך כמו ניגוד אינטרסים?".

"ממש לא, ואני די מזועזע מההנחה הפרועה שלך", אמרתי בהחלטיות. "אני משוכנע שאתה שוגה ב-180 מעלות ושאתה לגמרי לא בכיוון".

"מה אתה סח, הורביץ", לגלג הקונספירטור. "אז אולי תגיד לי אתה מה הכיוון? אולי תאיר סוף סוף את עיניי הטרוטות?".

"בשמחה", אמרתי בנינוחות. "בסיפור הזה אין אפילו שמץ של ניגוד אינטרסים, אלא אך ורק זהות אינטרסים: ינון ונפתלי קיבלו חשיפה יפה, נדב השיג סקופ וכתבה וחנוך הממולח הרוויח תיעוד נוסף לידידות המופלאה שלו עם עוד פוליטיקאי נוצץ".

"אין לך תקנה, הורביץ", נאנח הקונספירטור.

"אני יודע", אמרתי בגאווה. "אבל פתרתי לך קצת את הפלונטר, נכון? וחכה, יש לי גם פרשנות. רוצה לשמוע אותה?".

"אני מקשיב", אמר הקונספירטור ביגון.

"הפרשנות היא שבסופו של דבר מדובר ככל הנראה בצירוף מקרים", אמרתי וניתקתי.

ואם כבר ניתוקים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

 לכל כתבות המגזין

נפתלי בנט מבקש לשתף

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר