היום שיהיה

רוקדים עם כוכבי. מתי כוכבי

גיא זהר, מגיש "היום שהיה" בערוץ 10, מקיים בשבועות האחרונים משא ומתן מעניין עם איש העסקים הישראלי-אמריקאי מתי כוכבי. על הפרק: אפשרות השתלבותו של זהר באתר תוכן עיתונאי חדש, שכוכבי מנסה להקים. כחלק מהמגעים, המריא לאחרונה זהר לניו יורק ונפגש עם כוכבי.

במסגרת בדיקות קודמות של האפשרות להקים אתר אינטרנט אקטואלי בעברית נפגש כוכבי גם עם רותי יובל ודורון גלעזר, לשעבר עורכי "מעריב". שניהם שיתפו במיזם את גריג דוידוביץ', לשעבר העורך הראשי של אתרי האינטרנט של "הארץ", ואת עמיר חדד, לשעבר המעצב הגרפי הראשי של "מעריב", בקדנציה הקצרה של גלעזר ויובל, ועוד לפני כן מעצב "7 ימים" בתקופתם.

דוידוביץ', חדד, יובל וגלעזר נמנעו מלהגיב.

גיא זהר, איך מתקדמים המגעים עם כוכבי?
"אין לי עניין להגיב".

מתי כוכבי, ישראלי לשעבר, הוא המייסד והמנהל של החברה הבינלאומית AGT הפועלת משוויץ ועוסקת באבטחה. את הונו הראשוני עשה בעסקי נדל"ן. לפני יותר מעשר שנים הבטיח להקים אוניברסיטה בערבה כדי לתרום ליחסי השלום בין ישראל לירדן, אולם הפרויקט לא התרומם מאז. לפני ארבע שנים פירסם יוסי מלמן ב"הארץ" כי חברת AGT של כוכבי זכתה בחוזה של מאות מיליוני דולרים לבניית מיזמים של ביטחון פנים באבו דאבי ותאבטח בין השאר בארות נפט.

ואפרופו בארות נפט, בתחילת השבוע פורסם באתרי הברנז'ה כי איל הנפט הסורי-אמריקאי, ג'מאל דניאל, הקים לאחרונה בישראל מערכת עברית לאתר האינטרנט הבינלאומי שלו "אל מוניטור". העיתונאים המועסקים במערכת הם עקיבא אלדר (לשעבר "הארץ"), שלומי אלדר (לשעבר חדשות 10), ומזל מועלם (שהודיעה בשבוע שעבר על פרישתה מ"מעריב"). בנוסף, כותבים באתר גם אלון בן-דוד, נדב איל, ג'קי חוגי ובן כספית. בהזדמנות חגיגית זו גם נפתרה תעלומת המיליונר הסודי שהטיס את כספית לפריז לפני חודשיים במחלקה ראשונה, כדי לסגור את החוזה הבא שלו.

כספית, המיליונר הסודי הוא ג'מאל דניאל?
"אתה חושב שזה סוד? כבר סיפרתי בכל מקום שמדובר באתר 'אל מוניטור' ושזה הוא".

ואם חשקה נפשכם בעוד ניצולי פרינט שמנסים לקדם מיזמי דיגיטל, הרי שהשבוע דיווח אלכסנדר כץ באתר ICE כי העיתונאי יהודה שרוני, שכותב בימים אלה ב"סופהשבוע", עובד על מיזם עיתונאי חדש, ומתכוון להעלות אתר אינטרנט כלכלי. מעדיפים דווקא ספרות? זה הזמן לבדוק איך מתקדם הפרויקט האינטרנטי המבטיח של דב אלפון ואתגר קרת, שמציג סיפורים קצרים באמצעות שילוב של אודיו, טקסט ווידיאו.

אלפון, מה קורה עם המיזם?
"הוא התקבל לפסטיבל סאנדנס. ב-18 בינואר התחרות נפתחת ואתגר ואני נחזיק אצבעות. החברה כרגע בשלב התחלתי, ואנחנו מחכים לשלב הבא כדי לראות את התגובות. במהלך חצי השנה הראשונה של 2013 יותר ויותר ז'אנרים ומדיות ייחשפו לפורמט שאתגר פיתח".

מבחן אמריקאי: מיהי סטלה קורין ליבר?

התשובה המסקרנת + חליפת אימיילים נוגעת ללב, מחכים לכם באייטם הלפני אחרון. אבל עכשיו לשאלה.

מיהי סטלה קורין ליבר?
א. עיתונאית מחוננת בעלת זיכרון פנומנלי, בור סוד שאינו מאבד טיפה.
ב. מומחית לענייני בנימין נתניהו שזוכרת במדויק, מילה במילה, את כל התבטאויותיו.
ג. טכנופובית מיושנת, שלא שמעה על המצאת "גוגל".
ד. בעלת טור שדווקא כן שמעה על "גוגל", אבל כעת מתכוונת להעמיק איתו את היחסים.

הכל חוזר אליך (וביבי בידיך)

באופן לא מאוד מפתיע, גם היום (חמישי) יצא "ישראל היום" למתקפה חזיתית נגד "ידיעות אחרונות". שלא כמו בהזדמנויות רבות קודמות – הפעם לא עשו שם שימוש בתותח הוולקן (גונן גינת), גם לא בטנק המרכבה (דרור אידר) ואפילו לא במטוס הקרב המתקדם מכולם אף 35 (עמוס רגב) – אלא הסתפקו באקדח קצוץ קנה בדמותו של פרופ' אשר מעוז, דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. הידיעה ב"ישראל היום" דיווחה כי מעוז הגיש אתמול תלונה למועצת העיתונות נגד "ידיעות אחרונות" בעקבות הכותרת הראשית שפירסם בתחילת השבוע: "גורם מדיני רם דרג בביקורת חריפה: 'נתניהו מוביל לאסון'". בגוף הידיעה ציטט "ישראל היום" מתוך תלונתו של מעוז נגד "ידיעות": "השאלה היא אם מן הראוי שלעיתון, שאינו מזוהה לכאורה עם מפלגה או תנועה, תהיה אג'נדה בתחום הפוליטי וכי הוא יוביל מאבק בחירות שנוי במחלוקת. חוששני שהעיתון ועורכיו ניצלו את העיקרון המקודש של חופש העיתונות ואת החיסיון העיתונאי לצורך תעמולת הבחירות".

האמת? צודקים מעוז ו"ישראל היום". עכשיו תקראו בבקשה שוב את אותו משפט (הורדתי ברשותכם שלוש מלים): "השאלה היא אם מן הראוי שלעיתון, שאינו מזוהה לכאורה עם מפלגה או תנועה, תהיה אג'נדה בתחום הפוליטי וכי הוא יוביל מאבק בחירות שנוי במחלוקת. חוששני שהעיתון ועורכיו ניצלו את העיקרון המקודש של חופש העיתונות לצורך תעמולת הבחירות".

האם המשפט הזה אינו מתאר בהגינות את אופן הסיקור של נתניהו ב"ישראל היום"? ועוד שאלה: האם מן הראוי שמי שגר בבית זכוכית ישליך אבנים?

האם ליברמן ו"ידיעות" כבר לא?

מטריד ומעניין היה לעקוב אחר המלחמה שהכריז אביגדור ליברמן נגד כלי התקשורת, ובעיקר נגד בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", נחום ברנע. מטריד – בגלל ההתבטאויות הגסות של מי שעד לפני רגע היה שר החוץ ובשל חוסר ההבנה הבסיסי שלו (כאילו שלא ידענו) מהו תפקידה של תקשורת במדינה דמוקרטית. מעניין – משום שעד השבוע, העיתון האחרון שאליו ליברמן היה יכול לבוא אליו בטענות הוא אותו "ידיעות אחרונות".

כבר הוזכרו כאן בעבר כמה וכמה שמות של פוליטיקאים שזכו ב"ידיעות" לסיקור חיובי שיטתי, כשבמקביל כתבות שליליות עליהם מוצנעות או מצונזרות. רשימת המיוחסים של "ידיעות" כוללת בין היתר את אהוד אולמרט, חיים רמון, ציפי לבני, יאיר לפיד, דליה איציק, גבי אשכנזי ועופר עיני. מדובר ברשימה של אנשי שלומנו, שאינה כתובה בשום מקום ושעשויה להשתנות מעת לעת. לפעמים מתקבל מצטרף חדש למועדון הסגור של המיוחסים, כי זה מתאים לאינטרסים ולאג'נדות הדינמיות של "ידיעות". מעת לעת נושר שם כזה או אחר, מאותה הסיבה.

המקרה המיוחד של אביגדור ליברמן יכול לשמש נייר לקמוס לאופן שבו סיקרו ומסקרים ב"ידיעות" חלק מהפוליטיקאים. עד הימים האחרונים ליברמן היה חבר של כבוד ברשימת המיוחסים של העיתון. דוגמאות לא חסרות. זמן קצר לפני בחירות 2009 הכין אורי משגב עבור "המוסף לשבת" כתבת פרופיל מקיפה על ליברמן, שכללה בין היתר תוכן בלתי מחמיא בעליל. ברגע האחרון נפסלה הכתבה לפרסום בעקבות הנחתה בלתי מנומקת של ראשי העיתון. בהמשך נפסלה גם גרסה שנייה ומרוככת יותר לכתבה.

חלפו יותר משנתיים. באפריל 2011 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כי החליט להעמיד לדין את ליברמן, בכפוף לשימוע. למחרת יצאו שלושה עיתונים גדולים בכותרות ראשיות דומות עד זהות. הכותרת ב"ישראל היום" פירטה את האישומים העתידיים: "מרמה, הלבנת הון, הפרת אמונים". הכותרת של "מעריב" הייתה כמעט זהה: "מרמה, הפרת אמונים, הלבנת הון והטרדת עד". ב"הארץ" הכותרת הראשית הייתה: "וינשטיין הכריע: ליברמן יואשם במרמה, הפרת אמונים והלבנת מיליוני דולרים".

העיתון היחיד שלא העניק את הכותרת ראשית להחלטה של וינשטיין היה "ידיעות אחרונות". בכותרת שכן הופיעה בחלקו התחתון של העמוד לא נמצאו המילים "הפרת אמונים", "מרמה" או "הלבנת הון", אלא רק ציטוט מפיו של ליברמן: "אני לא מודאג" (ולמה שיהיה מודאג, אם "ידיעות" שומר עליו ועושה לו הנחות?). כמיטב מסורת ה"ככה ייעשה לאנשי שלומנו" גם שני טורי הפרשנות שהתלוו לכותרת האוהדת לא עשו לליברמן חיים יותר מדי קשים. האחד, של טובה צימוקי, נשא את הכותרת "תיק בעייתי". באחר, של סימה קדמון, נכתב כי ליברמן לא ימהר להתפטר וכי הפרשה נראית כמשהו שאותו הוא יוכל לשרוד.

החלטתו של ליברמן להקים את "הליכוד ביתנו" ולחבור לנתניהו, המוקצה ב"ידיעות" מחמת מיאוס, הציבה בפני מקבלי ההחלטות בעיתון דילמה מסקרנת: האם איווט עדיין "משלנו"? "אונזרע" או לא "אונזרע"? (אם לשאוב השראה מטור משובח בהקשר אחר, שכתב פעם נחום ברנע).

כשהוחלט להגיש נגד שר החוץ כתב אישום על מרמה והפרת אמונים בפרשת השגריר בן-אריה, באה לידי ביטוי האמביוולנטיות. בעז אוקון ונחום ברנע פרסמו טורים נגד ליברמן, שמעון שיפר וסימה קדמון היו בעדו.
כעבור יומיים, בראשון שעבר, חזרה לרגע האידיליה. ליברמן קיבל כפולת אמצע מחמיאה ב"ידיעות", עם כותרת הגג "שר החוץ דורש הכרעה מהירה בתיק השגריר" והכותרת הענקית "הולך בשביל לחזור". לצידה הופיע מקבץ מהודר של תמונות בלעדיות מעולות שבהן דיגמן שר החוץ הפורש תנוחות שונות במהלך משחק טניס. בין הצילומים הובלטה ההפניה "המשחק של ליברמן". המסר היה ברור: הסיפור הזה קטן על שר החוץ הפורש.
גם לאורך לא מעט שנים שבהן "ידיעות" היה ידידותי לליברמן, נחום ברנע, בשל בכירותו ומעמדו המיוחד, היה מהבודדים שהרשו לעצמם למתוח עליו ביקורת עניינית. בשלישי שעבר, למחרת הסקופ המהדהד של ברוך קרא בערוץ 10 כי חברי ועדת המינויים במשרד החוץ כלל לא תושאלו בפרשת השגריר, פירסם ברנע מאמר נוסף נגד שר החוץ הפורש. בין השאר, הפנה את תשומת לבו של היועץ המשפטי וינשטיין לכך שליברמן החזיר את דני איילון לתפקיד סגן שר החוץ כשהתברר שהוא עשוי להעיד בפרשת מינוי השגריר. למחרת, כשב"הארץ" וב"מעריב" הקדישו את הכותרות הראשיות להתפתחות החדשה, "ידיעות" התעלם מהנושא בעמוד השער, ובראש עמוד 6, מעל לידיעה בנושא, הבליט כיתוב לתמונה של ליברמן, שכל כולו הוקדש לתגובתו לכתב האישום המסתמן, תחת הכותרת "לא מעניין אותי הקלון".

בדיוק היום לפני שבוע נפל דבר: איווט ו"ידיעות" בדרכם לרבנות. ליברמן, שהמאמר של ברנע הרתיח אותו, ניצל כנס לציון עשרים שנה להתאחדות היזמים כדי לכנות את ברנע מעל הבמה "שקרן בלתי נלאה". למחרת, יום שישי, הופיעה בעמוד השער של "ידיעות" הפניה לטור החדש של ברנע עם תמונת יו"ר "ישראל ביתנו" והכותרת "כך הפך ליברמן את הסוחר הירושלמי סימו טובול לקונסול כבוד של מולדובה". ביום שני השבוע כבר תקף "ידיעות" בכותרת הראשית: "עדויות חדשות נגד ליברמן", והקדיש לשר לשעבר את עמודים 2-3. הפעם לא היה זכר למשחקי טניס פוטוגניים, אלא כותרת גג שלילית והכותרת "חוזר לחדר החקירות". עוד באותו יום המשיך ליברמן לתקוף את ברנע, כשכינה אותו בפייסבוק "שקרן ישראל לעיתונות". הקו השלילי והחדש יחסית של "ידיעות" כלפי ליברמן נמשך גם בימים הבאים.

אז האם איווט ו"ידיעות" כבר לא? נכון לעכשיו, עושה רושם שליברמן הושלך אל מחוץ לרשימת המיוחסים. מצד שני, אתם יודעים איך זה אצלנו. נבר סיי נבר.

בינתיים, אם שר החוץ הפורש מבקש לשאוב נחמה, הוא יוכל למצוא אותה מעל דפי "ישראל היום". אמנם למחרת החלטתו של וינשטיין להאשים את ליברמן במרמה והפרת אמונים נקט עדיין "ישראל היום" כלפי שר החוץ קו תקיף יותר בהשוואה ל"ידיעות" – עם טורים של מרדכי גילת ודן מרגלית שמתחו ביקורת על הפרקליטות - אולם בימים שלאחר מכן חל ריכוך בעמדת העיתון. ביום שישי האחרון הושלם המהפך, כאשר "ישראל היום" הבליט בשער את דבריו של ליברמן נגד ברנע. אתמול הקדישו שלושה מהעיתונים – "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" – את הכותרות הראשיות והבולטות ביותר שלהם לחקירתו הלילית של ליברמן תחת אזהרה. ב"ישראל היום" הקצו לפרשה את הכותרת הקטנה ביותר, בתחתית העמוד. המילים "נחקר באזהרה" לא הוזכרו בהפניית השער, וגם לא בכותרת בעמודים הפנימיים. הפער מהקולגות היה עד כדי כך בולט, שהיה מי שתהה אם העיתון המכונה בפי אויביו "ביביתון" יזכה בקרוב גם לכינוי "איווטון".

"ידיעות אחרונות ונחום ברנע, כמו גם "ישראל היום", סירבו להגיב.

כל אחד והבנט שלו

כמו הוריקן סנדי בשמי ניו יורק, גם הסערה שחולל נפתלי בנט בחמישי שעבר נמשכה שלושה ימים תמימים וחשפה עוד כמה מהפיגומים הרעועים, מוטי האג'נדה הגלויה והנסתרת, שעליהם נשענים היום עיתונים נפוצים בישראל. דבריו של יו"ר סיעת "הבית היהודי" אצל נסים משעל ב"רשת", שלפיהם היה מעדיף ללכת לכלא מאשר לפנות יהודי מביתו, היוו הרמה להנחתה עבור "ישראל היום". העיתון שאוהד את נתניהו (המאבד מנדטים לטובת "הבית היהודי") ציטט למחרת בכותרתו הראשית את השר משה יעלון: "כרמטכ"ל לשעבר, אני מזועזע מקריאת בנט לסירוב פקודה". לעומת זאת, ב"ידיעות" – שם רוחשים חיבה לכל מי שגוזל אלקטורט מנתניהו – התעלמו באותו יום לחלוטין מהתבטאותו השנויה במחלוקת של בנט. אף מילה.

באותו שישי, שעות ספורות לפני כניסת השבת, ניצל נתניהו את פליטת הפה של יו"ר "הבית היהודי" והתראיין לשלושת ערוצי הטלוויזיה. במוצאי שבת קיים בנט מסיבת עיתונאים שבה הבהיר, איך לא, שדבריו הוצאו מהקשרם.

למחרת ציטט "ישראל היום" בכותרתו הראשית את דבריו של ראש הממשלה נגד בנט: "מי שדבק בסרבנות לא יכהן בממשלתי" וקישט במאמר של דן מרגלית עם הכותרת "הסרבנות – פתח לאנרכיה". ב"ידיעות", לעומתם, הלכו על הכותרת "ראש בראש" (עם צילום של נתניהו במבט מאיים ושל בנט בפני מלאך), תיארו בכותרת המשנה כיצד "ראש הממשלה נכנס ללחץ מבריחת מנדטים למפלגת הבית היהודי ומצא הזדמנות לתקוף את יריבו מימין" וקישטו במאמר של סימה קדמון עם הכותרת "הסערה והספין" (של נתניהו, כמובן).

אקורד הסיום (בינתיים) נרשם ביום שני. ב"ישראל היום" הקדישו ליו"ר "הבית היהודי" עמוד שלם עם הכותרת "בנט חזר בו: חייבים למלא פקודות, גם אני", הציגו פריימים נבחרים מסרטון שהפיץ הליכוד המשווה בין הסרבנות של בנט לסרבנות של מרב מיכאלי, וקינחו בטור של הכתב הפוליטי, מתי טוכפלד, עם הכותרת "השתבש לו הקמפיין" (לבנט, כמובן). גם ב"ידיעות" זכה בנט לעמוד שלם, אבל עם כותרת הגג האוהדת "תמיכה מהחברים בסיירת", הכותרת המפרגנת "לוחמים עם בנט" ואייטם נוסף עם כותרת הגג "ההסתבכות של נתניהו" והכותרת "גם בליכוד ביתנו יש קריאות לסרבנות".

ומה לגבי "מעריב", העיתון שנרכש בזכות ערבות בנקאית שהעמיד קונרד מוריס, התורם הגדול ביותר של נפתלי בנט? ובכן, שם אמנם התעלמו ביום שישי מפליטת הפה אצל ניסים משעל, אולם ביום ראשון הביאו סיקר הוגן ומאוזן עם טורים של אראל סג"ל (בעד בנט) ומזל מועלם (נגד בנט). בימים שכאלה, גם על המובן מאליו הזה מגיע להם צל"ש.

נפסל על ידי הצנזורה

במילניום הקודם עבד ב"ידיעות" עיתונאי ותיק ששמו יוסי שביט, לימים מחברם של ספרי מתח בעלי שמות מסקרנים וטעונים כמו "שלדים בארון", "וידוי גורלי" ו"משחק כפול". שביט מילא תפקידי עריכה שונים במערכת, אבל בתקופה מסוימת הייתה לו בימי רביעי וחמישי, בנוסף, משימה קבועה ומיוחדת: לעבור מבעוד מועד על כל הטקסטים המועדים לפורענות – בעיקר בקרב בעלי הטורים ב"המוסף לשבת" – ולאתר פסקאות שעלולות להיות בעייתיות. הוא ידע כמובן מי "משלנו" ומי "נגדנו". על מי אסור לכתוב מילה רעה, על מי דווקא כדאי ומומלץ, ואת מי הס מלהזכיר. מגלה המוקשים שביט היה מסמן במרקר את הניסוחים שעלו לשלב ההדחה, ומביא אותם לידיעת העורך הראשי כדי שיחליט מי מהם ממשיך איתנו לשלב הבא ומודפס בעיתון, ומאיזה קטעים, לצערם הרב של הכותבים, ניאלץ להיפרד.

אבל כל זה היה מזמן מזמן, כשהחיים היו הרבה יותר פשוטים, העיתונות הייתה רק פרינט ואפשר היה לשלוט בקלות על מה שיראה אור ומה שייגנז, בלי שכל מיני בלוגרים אמיצים, אתרים נכבדים וסתם נודניק יבלבלו את המוח ויספרו מה קורה מאחורי הקלעים.

אלא שבינתיים הומצאה רשת האינטרנט, ומאז הכל יותר מהיר, יותר מידי, קשה הרבה יותר לשליטה ועוד יותר מכך להסתרה. כך קרה שבשבוע שעבר נאלצו ב-ynet להוריד בבהילות מהאתר שני איזכורים שפירגנו לאנשים ולגורמים שקבוצת "ידיעות" אינה חפצה ביקרם.

אלכסנדר כץ מאתר ice חשף כי באנר של ארגון "צו פיוס" שהופיע ב-ynet והפנה לטור של אורי משגב, הוסר 20 דקות לאחר שהועלה לאוויר בשל הוראה מגבוה. אותו אירוע בדיוק, אגב, התרחש גם לפני עשרה חודשים. משגב, חשוב להזכיר, פוטר לפני כשנה מ"ידיעות" ומתח מאז לא פעם ביקורת על התנהלותו של העיתון. עורך "ידיעות", רון ירון, שמתייחס אל משגב כאל מפוטר ממורמר, הכחיש בשעתו ב"העין השביעית" את טענותיו של משגב ואמר כי לפני פיטוריו דעתו על "ידיעות" הייתה טובה בהרבה.

בתגובה להסרת הטור ב- ynet העלה משגב את הסטטוס הבא לפייסבוק: "המאמר הורד אחר כבוד מדף הבית של ynet", כתב. "הוא התארח שם תחת האכסניה של צו פיוס, ושרד שם כ-20 דקות. מישהו בצמרת 'ידיעות' (העיתון, לא אתר האינטרנט) כנראה עדיין מאוד מבוהל ומפוחד. רחמים גדולים".

יום לפני אירועי משגב העלו בערוץ המחשבים של ynet אייטם על התגובות ברשת למופע האימים של מירי רגב בבית ברל. בין השאר הועלה שם סרטון המתעד את הביקורת שהטיח ברגב ברק סגל, מרשימת "ארץ חדשה" של אלדד יניב, שהשתתף באירוע. "אם מעניין אתכם לראות תגובות נוספות מעבר לכפיים שקיבלה חברת הכנסת", נכתב מתחת לסרטון. "רשימת 'ארץ חדשה' של אלדד יניב ורני בלייר העלתה סרטון בערוץ היו-טיוב שלה".

כעבור זמן קצר, כפי שפרסמה דבורית שרגל בבלוג "ולווט אנדרגראונד", הוסרו מ-ynet בהוראה מגבוה הן הסרטון והן ההתייחסות אליו. מחרתיים, אגב, אמור יניב להפיץ ברשת את "תמנונוני 2", חלקו השני של הסרט נגד מו"ל "ידיעות", נוני מוזס. בתגובה לצנזור העלה גם יניב סטטוס בפייסבוק. "מישהו עשה טעות ב-ynet והעלה סרטון של 'ארץ חדשה', ברק סגל נגד מירי רגב", כתב. "נוני נבח וזה צונזר. מה לנוני ולעיתונות. לעמוס רגב אין מה להתבייש. מהיום יש ביביתון ויש תמנוניתון".

ב"ארץ חדשה" לא הסתפקו בזה. שלשום חדרו סגל וחבריו למערכת ynet, תוך שהם מצלמים את האירוע בשידור חי לרשת, ודרשו הסברים להסרת הסרטון, אך לשווא. היום הצליחו לחדור למשרדי מכון "דחף" של מינה צמח, הסוקרת הקבועה של "ידיעות אחרונות", כדי לשאול אותה מדוע היא אינה דוגמת גם את "ארץ חדשה". צמח השיבה כי מכיוון שמפלגת "ארץ חדשה" טיפסה רק בזמן האחרון בסקרים שלה – הרי שמהיום היא תדגום גם אותם. עוד ניצחון קטנטן נרשם. הימים היפים של יוסי ("שלדים בארון") שביט, כך נראה, לא ישובו לעולם.

נעים להכיר: גוגל

את המכתב הבא שלחתי ביום שני האחרון לעמיתתי הוותיקה ממני, סטלה קורין ליבר:

סטלה שלום,
קראתי בשישי האחרון את הטור שפירסמת ב"גלובס" על המשבר בענף תקשורת. הניתוח מדוע נתניהו נכשל תקשורתית בהתנהלות שלו מול ערוצי הטלוויזיה היה מרתק כתמיד. ובכל זאת, אחד הפרטים שציינת לא כל כך הסתדר לי. "באוקטובר 1997", כך כתבת על נתניהו, "הוא נקלט לוחש על אוזנו של הרב כדורי הקשיש 'הם מ-פ-ח-דים'".

משהו צרם לי כאן, סטלה. אבל לא לגמרי ידעתי מה בדיוק. כולנו זוכרים, כמובן, את הלחישה הארסית של נתניהו על אוזנו של הרב כדורי, ואף אחד גם לא יכול לשכוח את הביטוי "הם מ-פ-ח-דים", שהפך לקאלט. ובכל זאת, נדמה היה לי שמשהו כאן לא מסתדר, אבל מהו הדבר?

גירדתי במבוכה בראשי, ואז נחתה עליי ההכרה המשמחת: איזה מזל שאנחנו לא חייבים להסתמך רק על הזיכרון המתעתע או לחילופין לכתת את רגלינו לארכיונים מאובקים. יש לנו טכנולוגיה פורצת דרך. קוראים לה אינטרנט. וזה דבר מדהים, סטלה. את חייבת לנסות.

יודעת מה? אני אתאר לך איך זה הלך אצלי. בהתחלה, מודה, זה קצת הלחיץ. ישבתי מול מקלדת ומסך שכתוב עליו "גוגל" ולא האמנתי שהגולם הזה יידע לזכור כל מיני פרטים שוליים יותר טוב ממני. הקשתי "נתניהו" ו"הרב כדורי" וזה עבד! תוך 7 שניות (ברוטו) גיליתי מה הפריע לי בתיאור שלך, סטלה: המשפט שנתניהו לחש על אוזנו של הרב כדורי באוקטובר 1997 היה "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". את הביטוי "הם מ-פ-ח-דים", נתניהו שלף רק כעבור שנה וחצי, בכנס שהתקיים במאי 1999, כמה ימים לפני הבחירות שבהן הפסיד את ראשות הממשלה לאהוד ברק.

החלטתי לנצל עוד קצת את הכלי המדהים הזה, האינטרנט, והקשתי את השם שלך בגוגל. היית מאמינה שתוך 9 שניות קיבלתי, בזכות פלאי הטכנולוגיה, טור שפירסמת בדיוק לפני חמישה חודשים? וואו, זה היה ממש מהיר. "חודש יולי קריטי לבנימין נתניהו", כתבת בפתיחת המאמר. "ב-6 ביולי 1999 הוא הודח מראשות הממשלה, הפסיד בבחירות לאהוד ברק שעמד אז בראשות ישראל אחת-העבודה... בעמדו על הבמה לצד רעייתו שרה (אירוע שלימים מיצב את הסיסמה "בואי שרה'לה, הולכים") הודיע כי הוא פורש מהכנסת ומחברותו בליכוד".

ובכן, סטלה, לא נעים. אבל לפי גוגל - בשני המשפטים הראשונים בטור שלך יש לא פחות משלוש שגיאות עובדתיות. הטעות הראשונה: נתניהו לא הודח מראשות הממשלה ב-6 ביולי 99', אלא רק פינה במועד הזה את כסאו לטובת אהוד ברק. הטעות השנייה: נתניהו לא הפסיד בבחירות לאהוד ברק ביולי 99', אלא חודש וחצי לפני כן, בבחירות שהתקיימו ב-17 במאי אותה שנה. הטעות השלישית: את הביטוי "בואי שרה'לה, הולכים" נתניהו לא אמר בנאום התבוסה שלו, אלא במסיבת עיתונאים מאולתרת, זמן רב לפני כן, בעת שעדיין כיהן כראש ממשלה.
אז מה אני מציע, סטלה? שתלכי בעקבותיי. גם לי היה קשה בהתחלה להתרגל למחשב, אבל ניסיתי, התאמנתי וגיליתי שזה לא כל כך נורא. בעוד חמישה ימים אנחנו ב-2013, והאינטרנט, תתפלאי, הרבה יותר חזק מאיתנו בלזכור עובדות. זה ממש בסדר להשתמש בו, כדי לא ליפול בפרטים הקטנים.
אז תודה על הסבלנות, ושיהיה בהצלחה עם הגוגל הזה,
אביב הורביץ, mako

וזה מה שסטלה קורין ליבר ענתה לי:

היי אביב,
אכן, טעיתי. מתביישת שזה קרה לי.
היחסים שלי עם גוגל נעימים ומתמשכים. עם זאת, נוכח החורים שהסתברו בזיכרון שלי – מתחייבת לקבל את הצעתך ולהפוך אותם לאמיצים ואוהבים. לטובתי.
בתודה ובברכה,
סטלה

הכל נשאר במשפחה

הערב ירד, צובע בשחור את חלומי לחזור הביתה מוקדם. בעוד שעתיים אצטרך ללחוץ על SEND ולשלוח את הטור, ועדיין נותרו לי שני אייטמים לסיים. הצרה היא שבמקום להזדרז עם הכתיבה, אני שוב שוקע בחלומות בהקיץ. המנכ"ל הכל יכול קורא לי לפגישה במשרדו. על הספה המפנקת, מתחת לתמונה הקבוצתית של כל הטאלנטים, יושב גם הסמנכ"ל השאפתני.

"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות", אמר המנכ"ל.
"תתחיל ברעות", עניתי בחשש.
המנכ"ל השפיל את עיניו, והנמיך טיפה את קולו: "החדשות הרעות הן שאנחנו פועלים בארנה של אי ודאות. כשמנתחים את מבנה ההוצאות של השוק מקבלים מינוס של בערך 150 מיליון שקל, זה המספר של השוק. בשנה הנוכחית יפסיד ערוץ 2 הרבה יותר מערוץ 10".
"איך זה קשור אליי?", גמגמתי.
"זה מוביל אותי לחדשות הטובות", אמר המנכ"ל, "אנחנו מחפשים דרך למקסם את העלות הכבדה שלך. חשבנו שאולי תגיש פינה ב'אנשים' או בתוכנית החדשה של יעקב אילון. ובלי קשר, אם תוצאות הרבעון הבא ישתפרו, יכול להיות שנחזור להשתעשע ברעיון של תכנית תקשורת שבועית".
הרגשתי מוחמא. התלבטתי אם לסמס לסוכן שלי ולנסות לשחק את הקשה להשגה, בזמן שהסמנכ"ל הדינמי בכלל לא חיכה לתשובה שלי.
"חשבנו על משהו כמו 'יציע העיתונות', רק בתחום שאתה כותב עליו", אמר. "זה כמובן צריך להיות זול מאוד להפקה, בעולמות של 'נקסטר' ומטה. מכיוון שאתה קצת חיוור ולא העיפרון הכי כריזמטי בקלמר, עלה הרעיון לצרף מגיש פופולרי עם ניסיון מוכח. אתה תביא את המכובדות והוא יביא את הרייטינג".
"אלירז שדה?", שאלתי.
"אל תגזים, הורביץ", ענה הסמנכ"ל.
"עודד מנשה?", התעניינתי, "עדן הראל? עדן ועודד? עודד בן-עמי?".
"לא ממש", אמר הסמנכ"ל, "האמת שהאיש שלנו מחכה בחוץ. אני מסמס לו שייכנס".

בזמן שהדלת נפתחה שמעתי את צחוקו הצרוד של רון קופמן. הוא נעץ בי מבט מזרה אימה, התחיל לצעוק שאני והטור שלי מוציאים שם רע לחלטורה ושהוא בכלל לא מסכים שאני אהיה הסייד-קיק בתכנית התקשורת החדשה שלו.

בדיוק כשהמנכ"ל ניסה להרגיע אותו התעוררתי בבהלה מההזייה והזדקפתי בכיסא, שטוף זיעה קרה.
ואז נזכרתי בו. השבוע הוא לא התקשר. מעניין למה. החלטתי להרים אליו טלפון. רק אחרי חמישה צלצולים ארוכים הוא ענה. "באמת תודה רבה שחשבת עליי, הורביץ", נזף הקונספירטור. "אבל מצטער, השבוע לא תקבל ממני כלום".
"איך זה יכול להיות?", התפלאתי, "תמיד יש לך סיפור פצצה בקנה".
"זה נכון", הודה הקונספירטור. "רק שהפעם מישהו אחר ייהנה מהבונבוניירה. אני עדיין מתלבט בין אברבוך לטוקר".
"מה איתי?", התעניינתי.
"אתה מאכזב אותי כבר שלושה שבועות ברציפות, וחוץ מזה, מדובר בסיפור שגדול עליך בכמה מספרים".
"תן רמז", ביקשתי.
"העדפת מקורבים ובני משפחה, שמתחוללת באין מפריע בכלי תקשורת מרכזי", ענה הקונספירטור בחוסר סבלנות.
"אתה לא מתכוון לאייטם היחצ"ני המי יודע כמה של רז שכניק על סוכנות ADD ?"
"של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על רז", אמר הקונספירטור, "תראה איך הבוסים שלו מרוצים מהכתבה המצוינת שלו ב'7 לילות' של מחר, ואולי תלמד משהו".
"עוד דיווח בלעדי על התכנית המצליחה 'גוללללסטאר', מבית ADD, שיצר ירון ליכטנשטיין?", ניסיתי.
"לא הפעם. אני מתכוון לכתבה המשובחת על הפורמטים הבזבזניים, המשכורות הנדיבות ומאבקי האגו היקרים והמיותרים בטלוויזיה המסחרית. ומה שתמיד יפה אצל רז, זה שאין גילוי נאות, בניגוד אליך, עם הפסקה האחרונה הקבועה בטור שלך, שאפילו בתור עלה תאנה היא מתחילה לטרחן", אמר הקונספירטור.
"אתה מתכוון אולי לשלמה בן-צבי שמעסיק את אחיו עקיבא והילל ב"מעריב" ואת אשתו שרה במגזין הנפוץ "סגולה"?"
"זה להזדמנות אחרת", ענה הקונספירטור, "וחוץ מזה, נדמה לי ששרה היא זו שמעסיקה את שלוימלה".
"אז אולי הסיפור הוא על אריאל משעל, שאבא'לה ניסים השתדל למען מינויו ליו"ר מועצת הכבלים והלוויין?", ניסיתי את מזלי.
"ממש לא", השיב הקונספירטור.
"ומה עם טובה ורונית פישמן, האישה והבת של אליעזר, שתמונה מחמיאה שלהן פורסמה ב'גלובס' בחודש שעבר?", גיששתי.
"אתה לא בכיוון", נאנח הקונספירטור.
"אז אתה בטח מתכוון לקשת רוזנבלום, הבת של דורון, שהתחילה לכתוב על אדריכלות ב'הארץ'?", לחשתי.
"עזוב את קשת במנוחה", התעצבן הקונספירטור. "היא עושה מלאכת קודש. אני מדבר איתך על סיפור פצצה. פרשה חמורה שבה מעורבים איש תקשורת בכיר ושני קטינים".
"לעלות על מדי ב' ולצאת לשטח?", שאלתי בחשש קל.
"במקרה הזה אין צורך", אמר הקונספירטור, "כי זה קורה ממש מתחת לאף שלך. כאן ב-mako, ועוד במגזין".
"אני חייב עוד רמז", אמרתי בייאוש.
"אל תשכח לאכול מדי פעם", אמר הקונספירטור וטרק.

לקח לי רבע שעה עד שמצאתי במגזין mako טור ביקורת מסעדות שנקרא "פינת אוכל משפחתית". בעל הטור הוא יהלי תלם, בן 12, שנטל על עצמו משימה מעוררת קנאה: ללכת עם המשפחה למסעדות ולכתוב ביקורת שמכוונת למשפחות עם ילדים. קראתי מתוך עניין אישי וחזרתי לקונספירטור.

"עברתי על הטורים", עדכנתי אותו. "וחוץ מזה שהם כתובים היטב, שמחתי למצוא אצל יהלי גם כמה רעיונות לא רעים לאן אפשר לקחת את הילדים".
"אוי, הורביץ, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "מה יהיה איתך? מילא שאתה ממשיך להתחנף לבוסים הגדולים בראול ולנברג 12. לבושה הזו כבר התרגלתי. אבל מאיפה היומרה הגסטרונומית, לעזאזל? אתה חושב שאני לא יודע שפסגת הקולינריה שלך היא הבורגראנץ' ברחוב סוקולוב בחולון? יודע מה, עזוב. בוא תחפש את הטור שבו יהלי כתב על מסעדת 'המוציא', של אבי לוי שזכה בגמר מאסטר שף. נו, קדימה. אני מחכה על הקו".
חיפשתי ומצאתי. "יש לי גילוי נאות", הקראתי בקול רם מתוך הטקסט של בעל הטור. "אבא שלי עובד בקשת, ואני לא אובייקטיבי לגמרי".
"בבקשה", קרא הקונספירטור. " וזה עוד לפני שהזכרתי שנעה, אחותו הגדולה של יהלי, צילמה שש תמונות בטור על מסעדת טרומפלדור 10, שבה כל המשפחה אכלה עם אבא רן. עכשיו מה אתה אומר? נפוטיזם או לא נפוטיזם? ".
"לא נראה לי שזה נפוטיזם", אמרתי. "אלא...".
"די, תפסיק. תחסוך ממני את המילים המאוסות האלה", אמר הקונספירטור. "בטח תגיד לי כמו תמיד שזה סתם צירוף מקרים, נכון?".
"נכון", אמרתי.
הקונספירטור לא נרגע. "האמת? אחרי שאתה בעצמך דחפת את הבן שלך לסרט שעשית על ילדים אוטיסטים, אני לא מתפלא שזו התשובה שלך".
"אה, הסרט ההוא?", אמרתי לו. "עזוב, זה סתם צירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה בדיוק המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ

>> לכל כתבות המגזין

• גיא זהר
• ידיעות אחרונות
• מעריב
• נפתלי בנט