מי נגד מי
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

הפנים האמיתיות של החברים של אמנון לוי

סדרת הדוקו "הפנים האמיתיות של השד העדתי", ששידורה הסתיים זה עתה, עוררה בחודש האחרון לא מעט הדים. עיתונאים רבים, הן ממוצא אשכנזי והן ממוצא מזרחי, נדרשו אליה. ביניהם היו גם ארבעה מחבריו של היוצר, אמנון לוי, שהצליחו להכעיס אותו ולגרום לו להתייחס אליהם בפייסבוק, בסטטוס תגובה עוקצני.

הראשון שבחבורה הוא העורך הראשון של לוי ב"חדשות", יוסי קליין. ביום שבו "השד העדתי" עלתה לאוויר פרסם קליין מאמר ובו טען כי אמנם אין ויכוח שיש קיפוח של מזרחיים, אולם השד שממנו כולם פוחדים הוא בכלל השד החברתי. "העימות איננו בין מרוקאים לפולנים, אלא בין עניים ועשירים", כתב קליין והוסיף כי הסיוט הכי גדול של מי שפוחד מהשד החברתי הוא "שהאשכנזים של שדרות רוטשילד יתחברו למזרחים של קריית מלאכי. לכן הוא מתאמץ להעביר את העימות למגרש העדתי. יאללה, הוא אומר, מזרחים נגד אשכנזים, מלחמה, תיהנו".

כעבור כשבוע, עם שידור הפרק השני של הסדרה, ראיין חנוך מרמרי, העורך הראשי של "העין השביעית", את אשתו סוניה מרמרי, במקור סוניה אזולאי, שנולדה בקזבלנקה. רוח הראיון תומצתה היטב בכותרת "השד העדתי שלנו הוא בקושי טרול מחמד". למחרת העלה עיתונאי "ידיעות אחרונות", יגאל סרנה, סטטוס לפייסבוק עם קישור לראיון של מרמרי בתוספת המלצה חמה. "אם אני צריך לבחור בין עדות אריה (דרעי) לעדות סוניה, אבחר בזו שלא ישבה בכלא על הפרת אמון", כתב. "מצחיק והפוך מבכייני קורבני. שאפו למרמרים".

אמנון לוי
אמנון לוי. ארבעה חברים יצאו לדרך | צילום: אלדד רפאלי
חלפה יממה נוספת עד שאמנון לוי יצא נגד חבריו הטובים בפייסבוק. הוא לא נקב אמנם בשמם המפורש, אבל כל מי שצריך לדעת – בהחלט ידע. "יש לי חבר, עיתונאי בכיר מאוד", תיאר את יגאל סרנה. "35 שנים אני מכיר אותו, ולמדתי מקרוב כמה הוא רגיש לסבל הזולת. מה זה רגיש? כשילד משתעל בעזה, הוא בוכה בתל אביב. כשלאשה באריתראה נופל הסל מעל הראש, הוא קורס ביגון בדירתו. אבל כאשר מספרים לו על מאות אלפי ילדים מזרחיים שאין להם סיכוי בארץ הזו, שהם כמו הוריהם נדונו להזנחה ונחשלות, זה לא מזיז לו. מה לו ולהם?".

יגאל סרנה, לוי כותב שלא מזיז לך ממאות אלפי ילדים מזרחיים.
"אמנון ואני היינו חברים מאוד טובים, עד שדרכנו נפרדו. במקרה שלו, אין לשפוט אדם בצערו. בין התגובה שלו למציאות אין כלום. אני מעולם לא התעסקתי בסל שנופל מאשה באריתריאה, ואלפי הכתבות שכתבתי יעידו על כך, כי כולן עוסקות במקום הזה שאנחנו חיים בו, כולן עוסקות בסבל המקומי, בלי הבדלי עדה. עשרות כתבות על אתיופים, עשרות כתבות על רוסים, מאות כתבות על מזרחים ואשכנזים. וכן, גם על סבל עזתי. מדכא אותי לראות את המקום השקרי והמניפולטיבי שאדם כמו אמנון נדחף אליו, לפחות בתגובה הזו".

בהמשך עבר לוי לטפל ביוסי קליין. "יש לי חבר נוסף, עיתונאי שפעם היה בכיר מאוד", כתב על מי שהיה עורכו לשעבר ב"חדשות". "30 שנה אנחנו חברים, והוא בעיניי מופת ליושר  אינטלקטואלי, אדם שסרגל הוא קו עקום לעומתו. אבל כאשר מביאים לו עובדות חד משמעיות על הפער העדתי, הוא מסית את המבט באנינות אירופאית, מה לו ולזה, ומיד הוא מתרץ שמדובר בכלל בפער של עניים מול עשירים, ג'ינג'ים מול שחרחרים, גבוהים מול נמוכים. הכול, רק אל תגידו את המילים הנוראות מזרחים מול אשכנזים. למעלה, כל אזכור של המילה מזרחים בעיניו היא הסתה של הוויכוח מהדבר האמיתי. גרוע מזה, מי שמדבר על סבל המזרחים משרת את הטייקונים. עד כדי כך".

קליין לא נשאר חייב והגיב לו חזרה בפייסבוק, באלה המלים (לא נגענו): "אני הוא העיתונאי לשעבר המוזכר בפוסט שלעיל (היום יש לי חנות לאביזרי חשמל ועטים). הצטערתי שלא קראת מאמר בחתימתי שפורסם ב'הארץ' לפני שבועיים (נראה לי שעדיין יהיה אפשר למצוא אותו בארכיון). במאמר הסכמתי עם תמונת המצב אותה העלית בתכניתך, והערכתי שהמצב לא ישתנה בגלל סירובם של המזרחים לסלק את השלטון המקפח. הופתעתי לפיכך לקרוא תיאור מזלזל ומתנשא ולא התמודדות עם דעותיי".

כעבור 11 דקות שוגרה לחלל הפייסבוק תגובתו של לוי (גם כאן, לא נגענו): "יוסי קליין יקירי, שמחתי לשמוע שהיום אתה בחנות למוצרי חשמל. באמת חסר לי קומקום חשמלי, ובהזדמנות אגיע לקנות ממך. באשר למאמר שלך, נדמה לי שדווקא אתה לא קראת אותו לפני ששלחת למערכת. אין דבר, תוכל למצוא אותו באינטרנט, תחת הכותרת 'השד העדתי בשירות העשירים'. או שמא לא הבנת מה כתבת?".

קליין, מה תגובתך?
"אני חבר של אמנון, לפני הסדרה ואחריה, ואת כל מה שהיה לי להגיד אני אומר לו. קצת הפתיע אותי שהוא כתב את מה שכתב בפייסבוק, הלוא אנחנו מדברים הרבה. מעבר לזה באמת אין לי מה להגיד. התגובה שלי מולו כבר נאמרה מזמן. אני מניח שאמנון כתב את הקטע כדוגמה להלוך רוחות מסוים שהוא רואה. לא היה כאן בעיניי ניסיון לפגוע או אפילו לא לרדת עליי".

ומה הסיפור עם החנות למוצרי חשמל ועטים?
"זו הייתה בדיחה, כנראה לא מוצלחת".

לסיום קינח לוי בסוניה ובחנוך מרמרי. "יש לי זוג חברים, הפעם חברים חדשים דווקא", כתב. "היא מזרחית, הוא אשכנזי. היא בזה להוריה, למוצאה, לכל מה שגדלה עליו, הוא מתענג על הבוז הזה שלה. כל עובדה שתניחו לפניהם על הפער העדתי, תענה בגיחוך. איזה פער, מה פער, הנה עובדה: הם חיים יחד כמו זוג יונים, והיא, אם רק תתנו לה במה, היא תשתפך על המערביות כערך נרכש ומוערך, ותדחה בבוז, כמעט בגועל, כל ניסיון להראות לה את המראה של עצמה. מה מרוקאית, מי מרוקאית, מה אתה מבלבל את השכל".

סוניה וחנוך מרמרי נמנעו מלהגיב.

ביביתון? אולמרטון? לפידון? קבלו את בנטון

לפני שבועיים תיארנו כאן, כולל מראי מקום, כיצד הפך נפתלי בנט – מנהיג "הבית היהודי", שר הכלכלה ושנוא נפשה של שרה נתניהו – לחבר בכיר ברשימת המועדפים, המיוחסים ואנשי שלומנו של "ידיעות". המועדון האקסלוסיבי הזה – שבו חברים בין השאר גם אהוד אולמרט, חיים רמון, גבי אשכנזי, יאיר לפיד, גדעון סער, ושי פירון – מקנה לחבריו הטבות (אייטמים חיוביים) והנחות (יחס סלחני או התעלמות מוחלטת כשצצים עניינים לא הכי נעימים). חברי המערכת, מצדם, מתנהגים בהתאם.

ואכן, לאחרונה הוכיח בנט שהוא ראוי לחברותו במועדון היוקרתי: כאשר "ידיעות" פרסם ציטוט שלו שלטענתו סולף, נהג בו השר בכפפות של משי. לעומת זאת, כאשר "הארץ" חזר על אותו ציטוט בדיוק, מיהר בנט לתקוף את העיתון כבר למחרת בעמוד הפייסבוק שלו.

ראשיתו של הסיפור לפני שלושה שבועות וחצי, אז פירסם "ידיעות" בהבלטה כי בישיבת הממשלה שדנה בשחרור האסירים הפלסטינים אמר בנט כי "אם תופסים מחבלים, צריך פשוט להרוג אותם", ואף הוסיף "אני כבר הרגתי המון ערבים בחיים שלי, ואין עם זה שום בעיה".

נפתלי בנט
נפתלי בנט ב"ישראל היום" (מלמעלה), "מעריב", "הארץ" ו"ידיעות". איזו כותרת יוצאת דופן?
חלף יום, עבר שבוע, ובלשכתו של בנט לא הכחישו את הדברים. שבוע וחצי אחרי הפרסום ב"ידיעות" הופיע ב"הארץ" מאמר מערכת תחת הכותרת "מטרד ושמו בנט", ובו צוטטו המשפטים השנויים במחלוקת שבנט אמר בישיבת הממשלה. כבר למחרת העלה בנט לקיר הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא: "אתמול פורסם בעיתון 'הארץ' שאמרתי: 'הרגתי המון ערבים בחיים שלי, ואין עם זה שום בעיה', וגם 'אם תופסים מחבלים צריך פשוט להרוג אותם'. למען הסר ספק: הדברים לא נאמרו. בישיבת הממשלה הצעתי שנפסיק לסכן את חיילינו ולצאת מגדרנו כדי לשבות מחבלים בחיים, שהרי אחר כך המדינה ממילא משחררת אותם. ל'הארץ' מותר לחשוב אחרת. אחיה עם זה".

למה בנט לא טרח להכחיש את הציטוט הבעייתי כאשר הוא פורסם לראשונה ב"ידיעות"? שאלה טובה, שאליה נדרשה גם טל שניידר, בעלת הבלוג הפוליטי "הפלוג". 46 דקות אחרי הסטטוס של בנט כבר צייצה שניידר: "לשר בנט לקח רק 11 יום להכחיש את הפרסום על פיו הוא אמר 'הרגתי המון ערבים בחיים שלי ואין עם זה שום בעיה'. זה הופיע ב'ידיעות אחרונות' לראשונה ולא ב'הארץ', לא? אבל אם סטטוס הכחשה – אז לפחות על הדרך הסתת ההמון נגד עיתון 'הארץ'".

היום (חמישי) הגיע תורו של "ידיעות" להוכיח לבנט כי הנאמנות משתלמת. זה קרה 24 שעות לאחר שמבקר המדינה הטיל על יו"ר הבית היהודי קנס בסך 65 אלף שקל. הסיבה: בנט לא דיווח למבקר כי שכר חוקר פרטי והפעיל אותו נגד חבריו למפלגה זבולון אורלב וניסן סלומיאנסקי. כותרות כל היומונים (ר' צילום) עסקו בדיוק בנושא הזה. ומה ב"ידיעות"? שם דווקא העדיפו את הכותרת הבלתי פרסונלית "המבקר נגד תרומות מחו"ל". הנושא הזניח והממש לא מעניין של הפעלת החוקר הפרטי על ידי בנט לא הוזכר כלל בכותרת הגג, בכותרת עצמה או בכותרת המשנה. טיפ טיפה תמוה, בהתחשב בעובדה שכאשר פרי עמלו של אותו חוקר פרטי נחשף בשעתו באופן בלעדי ב"ידיעות", הוקדשו לנושא הכותרת הראשית ועמודים 2-3.

שאלנו את דוברו של בנט מדוע כבוד השר תקף את "הארץ" על הציטוט המוטעה, אך לא נהג כך קודם לכן כלפי "ידיעות". מלשכת שר הכלכלה נמסר בתגובה כי "'ידיעות' פרסמו תיקון לציטוט המוטעה, 'הארץ' סירבו לעשות זאת". אלא שבדיקה פשוטה בארכיון מעלה כי "התיקון", הסמנטי בעיקרו, כלל לא הוצג כתיקון, אלא הופיע בסוף ידיעה גדולה, ללא הבלטה, שבועיים תמימים לאחר הידיעה המקורית ב"ידיעות", וחמישה ימים אחרי פרסום מאמר המערכת של "הארץ". מדוע לא נהג בנט באותה סבלנות מפליגה גם כלפי "הארץ", אלא מיהר לפרסם כבר למחרת מאמר המערכת סטטוס נגד העיתון? התהיות מתחדדות לאחר שבירור ב"הארץ" העלה כי לשכת בנט מעולם לא ביקשה מהעיתון לתקן את הציטוטים במאמר המערכת. בנוסף, גם כלי תקשורת אחרים שציטטו את "ידיעות" לא פרסמו תיקון לדברים.

איך מסתדר המידע הזה עם תגובת לשכתו של בנט? גם השאלה הזו הועברה ללשכת השר, אך לא זכתה להתייחסות.

ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.

דן מרגלית VS יואל מרקוס (וגם ברק רביד מתערב)

ביום שישי שעבר צלל גם יואל מרקוס לקלחת הרותחת של פרשת הרפז. בטורו הפופולרי "4 הערות על המצב" הביע בכיר הפובליציסטים של "הארץ" פליאה על מחיקת ההקלטות בלשכת ברק, בעוד הקלטות הרמטכ"ל ולשכתו נותרו בעינן. "מוזר, באמת מוזר", הוסיף מרקוס, "שניהם, שר הביטחון והרמטכ"ל, יושבים באותו בניין מודרני, יש להם אותו מנגנון הקלטות, של אותה חברה. איך זה שבצד אחד הוא עובד, ובצד השני הכול נמחק?".

דן מרגלית. "מרקוס טרחן בלי חן" | צילום: חדשות 2
שעות ספורות לאחר פרסום המאמר של מרקוס העלה דן מרגלית בטוויטר את התרשמותו האישית הבלתי מחמיאה מהפובליציסט הבכיר. "יואל מרקוס תמיד כתב בשטחיות עם חן", צייץ מרגלית. "לאחרונה הוא טרחן בלי שום חן".

להגנתו של מרקוס התגייס הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, כשצייץ: "דן, האם בלי הפיסקה נגד אהוד ברק ובעד גבי אשכנזי במאמרו של מרקוס היית מנפק את אותו ציוץ מרושע ומיותר? אני בטוח שלא". בתגובה צייץ לו מרגלית: "אתה קורא כליות ולב? דווקא היה לי משהו אחר בראש, אבל גם בפיסקה הנ"ל מתגלה שטחיותו. מעשהו של אשכנזי חמור בוודאות, בלי קשר לברק. זה כמו לומר לך שכאשר מזדמנת ידיעה פרו ישראלית ואנטי אירופית לא תפרסמה". רביד, מצידו, השיב במילים: "אני חושב שהציוץ שלך נגד יואל היה מיותר, והנוסח שלו לא הוסיף כבוד לאיש".

יואל מרקוס צילום בוצ'צ'ו
יואל מרקוס. "מרגלית מלקק ישבנים" | צילום: בוצ'צ'ו
מרקוס חגג לפני כחצי שנה יומולדת 81, מרגלית כבר חצה את גיל 75, אבל מתברר שהחבר'ה בכושר שיא.

יואל מרקוס, דן מרגלית צייץ שאתה טרחן בלי שום חן.
"לא קראתי את הציוץ. בכלל אני לא קורא מלקק ישבנים ובוגד ידוע בחבריו. תשאלו את אולמרט. אני תמיד נזהרתי מקרבת יתר לאנשי צמרת. דן מרגלית אוהב את החברה הגבוהה. אני, להבדיל ממנו, לא נאמן של אף אחד". 

דן מרגלית, מה תגובתך?
"המילים הנזעמות של יואל מרקוס כלפיי מעידות עד כמה הטיעון שלי נכון, בוודאי בימים אלה, כאשר מתברר מהי פרשת אשכנזי באמת, ועד כמה השאלות שמציג מרקוס אינן רלוונטיות. הוא שכח את המכתם הרומי: 'יופיטר אתה כועס – סימן שאינך צודק'. מרקוס צריך לזכור שאת סיפור ההתנתקות הישראלית מגוש קטיף הוא קיבל בארוחת בוקר רווית קלוריות בחברת אריאל שרון".

אוי המרגמות, אוי המרגמות

ואם כבר מסמך הרפז וספיחיו – ביום ראשון האחרון נרשמה התפתחות משמעותית נוספת בפרשה: פרקליטי חברת הפרסום "מקאן אריקסון" – שדובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, הגיש נגדה תביעת דיבה לאחר שפרסמה מודעה אנונימית נגדו – הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לזימון עדים, ביניהם גם הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. לבקשה צורף מסמך שהעביר בועז הרפז למבקר המדינה במאי 2012, ובו טען, בין היתר, כי דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, הוא האיש שהגה את הרעיון לאסוף חומרים כנגד שר הביטחון לשעבר, אהוד ברק. הרפז אישר כי לקח חלק באיסוף החומרים נגד ברק, אולם הוסיף כי היה "חוליה אחת מני חוליות רבות שפעלו בעידודו, בהפעלתו וביוזמתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי".

מרגמות
הכותרות על מכתב הרפז למבקר המדינה. איזה עיתון התעלם?
למחרת, כפי שמצופה כשמדובר במסמך נפיץ שכזה, התייחסו אליו כל העיתונים. כולם – למעט אחד. ב"ישראל היום", כמובן, הקדישו לנושא את הפניית השער הבולטת ביותר ועוד שני עמודים בתוך הגיליון. ב"מעריב" הקצו להתפתחות החדשה את החלק השמאלי של כפולת האמצע. ב"הארץ" הסתפקו באייטם סטנדרטי בתחתית עמוד חמש. ומה ב"ידיעות אחרונות"? שם התעלמו בחינניות ולא דיווחו אפילו במילה על ההתפתחות החדשה. לא מאוד מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה המסועפת של יחסי החיבה בין מערכת "ידיעות" לחברי המערכת אשכנזי ובניהו. רק כעבור 48 שעות, כשכל העיתונים (למעט "מעריב") דיווחו על התצהיר בו כותב שילוח כי הוא זה שהזמין את מודעת "הפוטש בקריה" – נזכר "ידיעות" להתייחס באותיות הקטנות לטענות של הרפז נגד בניהו.

ב"ידיעות" אחרונות" נמנעו מלהגיב.

הודעה חשובה לקוראת הדס שטייף

ניפגש כאן ביום שני הקרוב. להתראות!

איך כותבים אסי עזר עם שלוש שגיאות?

בתור פרח עיתונות דרום חולוני היה זה אך מתבקש, בתחילת שנות התשעים, שאת קריירת התקשורת השנויה במחלוקת שלי אפתח במקומון הנוצץ "חולון בת-ים" מבית "ידיעות תקשורת", שהיה אז, בדיוק כמוני, בראשית דרכו. מכיוון שמלבדי הועסקו במקומון הטרי עוד כמה אנשים בעלי ניסיון תקשורתי צנוע עד דל, פשלות קטנות היו עניין כמעט מחויב המציאות. זכור במיוחד אותו מקרה אומלל מדצמבר 1994, שבו דנה אינטרנשיונל כיבדה בנוכחותה את דיסקוטק "סבוי" זצוק"ל. היחצ"ן המקומי סמי טהרני צילם את הזמרת, והעביר את התמונה לעיתון. ביום שישי אכן פורסם הצילום במקומון, ותחתיו התנוסס הקרדיט: "צילום: סמי טהרני האידיוט". הסיפור, אמיתי לגמרי, הסתיים רק כאשר טהרני – שהגיע כמובן למערכת והרים קול צעקה – פוצה בכתבת מגזין חיובית שפירטה ונימקה כמה שהוא חמוד ומתוק. "לראשונה בהיסטוריה של המדינה, מאז קום המדינה, בארץ ובעולם כולו, לא היה ולא נברא כזה דבר שיתנו קרדיט כזה לצלם", אמר לימים היחצ"ן הנעלב לעמרי אסנהיים ב"העיר". צודק. כנראה שזה מה שהיה כל כך מיוחד ב"חולון בת-ים".

אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם
אסי עזר ואמו הסקסית. זו לא זהבה, זו מלי. וזו לא מרגלית, זו אביגיל | יח``צ: עדי אורני, יחסי ציבור
למה נזכרתי בסיפור העתיק הזה? כי נחמד לגלות שגם היום, בכל הנוגע לעיתון נעוריי (שבינתיים החליף את שמו ל"ידיעות חולון"), לא הרבה השתנה. אמנם פדיחה מסדר הגודל שתיארתי לא התרחשה מאז ככל הידוע לי, אבל טעויות קטנטנות עדיין קורות בחינניות מפוקפקת. הפעם מדובר בהתנכלות למשפחתו של אסי עזר, עוד מוצר איכות של דרום חולון. לפני חודש פרסמה טובה גולדבלט במדור הרכילות המקומי "קלפטע" את תמונת אמו של עזר, שהוצגה בשם "זהבה". עוד באותו יום העלתה האם את הצילום לאינסטגרם ותיקנה: "תודה על הפרגון ועל התמונה, רק חשוב לי לציין שקוראים לי מלי עזר הסקסית, ולא זהבה".

חלף חודש, ובשישי האחרון הופיעה באותו מדור תמונתו של עזר לצד שתי אחייניותיו, ובסמיכות אליה אייטם וכיתוב עם שתי שגיאות נוספות. גם הפעם אמו של עזר לא אכזבה ושוב תיקנה באינסטגרם ביתר אסרטיביות. "לכבוד מדור 'קלפטע' של טובה גולדבלט ב'ידיעות חולון'. כאן מלי עזר, המכונה אצלכם זהבה", כתבה. "ראשית, תודה על הפרגון לבן שלי ולנכדותיי. שנית, לתיקונים: אביגיל היא לא הבת של מיכל, היא הבת של בני הסקסי בועז, ושמה הוא אכן 'אביגיל' ולא 'מרגלית', כפי שכתבתם בצד התמונה (נראה לכם שמישהו יקרא לבת שלו מרגלית???). חוץ מזה, שרופה עליכם. ביי בייביז מקצוענים שלי".

שלום, זו טובה גולדברג?
"טובה גולדבלט".

אה, נכון. סליחה על הטעות. את כותבת את מדור הרכילות "פרחה"?
"למדור קוראים 'קלפטע'. איך הגעת ל'פרחה'? מישהו עובד עליי?".

חלילה, אני בסך הכול משתדל לשלב טעויות בשאלות שלי, כדי להדגים לך איך זה נראה מהצד השני. מלי עזר מתלוננת על שלוש טעויות שאת פרסמת.
"אני חייבת להתקשר ליחצ"נים ולתת להם באבי אביהם על הראש. אתה יודע, אני מקבלת בכל יום בין 20 ל-50 מיילים מיחצ"נים שאני עובדת איתם בשוטף ואני לא יכולה ולא מסוגלת לבדוק הכול, מה גם שאנחנו בלחץ של סגירת עיתון ואני כותבת ארבעה מדורים סימולטנית".

אז מה עושים כדי לפתור את הבעיה?
"אז תראה מה נעשה. אני יכולה לקבל ממך את מספר הטלפון של אמא של אסי? בכלל, למה היא הפנתה אליך את כל התלונות האלה?".

היא לא שלחה אותן אליי. היא העלתה אותן לאינסטגרם.
"נכון, נכון. אסי לימד אותה. אז מה, אתה רוצה ממני תגובה רשמית?".

זה יכול להיות נחמד.
"אבל אתה יודע מה? אני צריכה לבדוק עם העורך שלי, בגלל שאתם mako ואנחנו 'ידיעות', אתה יודע. אז אני אבדוק ואחזור אליך עם תשובה, בסדר?".

חיכיתי, חיכיתי, אבל גולדבלט לא חזרה אליי עם תשובה. לעומת זאת, מקורות יודעי דבר (וסקסיים) בדרום חולון טענו השבוע בתוקף שבכלל לא בטוח שמלי עזר (הסקסית) כותבת את הטקסטים השנונים באינסטגרם, ושלא מן הנמנע שייתכן שאולי מי שבכלל כותב אותם הוא לא אחר מבנה (הסקסי) אסי.

אסי עזר, האמנם?!
"אני כותב את הטקסטים של זהבה עזר. את הטקסטים של מלי עזר – כותבת מלי עזר".

עשיתם פאול? קבלו בעיטת עונשין

חגיגות יום הולדתו התשעים של שמעון פרס נוסח צפון קוריאה אמנם חלפו מזמן, אבל בשבוע שעבר קיבל נשיאנו מתנת יומולדת מפוקפקת מ"ישראל היום": שני אייטמים נרחבים נגדו, נגד מרכז פרס לשלום ונגד בית הנשיא, שפורסמו בזה אחר זה, יום אחרי יום. הידיעה הראשונה זכתה להפניה בולטת בעמוד הראשון, ועסקה בכך שיועץ בית הנשיא התנגד להשמעת "התקווה" בעת ביקור ברצלונה בארץ. תחתיה הופיע טור של דרור אידר שדאג לגלגל בזפת ונוצות את היוזמה "הפרובינציאלית" להביא לארץ את קבוצת הכדורגל הקטלונית.

הידיעה השנייה, לעומת זאת, זכתה להפניה עוד יותר בולטת בשער, ועסקה בכך שמרכז פרס לשלום סירב לאשר את העלתה של הצגת ילדים בגלל שמופיעות בה המילים "מדינת היהודים". לצידה הופיע המדור "משאל עם", שבו – הפתעה הפתעה – תמכו רוב הנשאלים בחוק שיחייב לנגן את "התקווה" באירועים בהשתתפות הנשיא.

שני האייטמים של "ישראל היום" ראויים לדיווח. לעומת זאת, ההבלטה המוגזמת (כל אחת מהידיעות קיבלה עמוד שלם) ועיתוי הפרסום, מעוררים אי אלה תהיות. יומיים לפני מתקפת "ישראל היום" על הנשיא תיארה סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" , כיצד לשכת נתניהו עשתה מאמצים נואשים לתפוס טרמפ על הביקור שאותו יזם פרס, רק כדי שראש הממשלה יזכה להצטלם עם מסי וחבורתו. קדמון סיפרה כי לשכת ראש הממשלה דרשה שנתניהו יגיע למשחק באצטדיון בלומפילד, למרות עלויות אבטחה גבוהות וסכנה שמאות ילדים יתייבשו בחום אוגוסט בטורי הבדיקות הביטחוניות. רק לאחר דיונים מרתונים הושגה פשרה לפיה ראש הממשלה ורעייתו יקבלו אירוע נפרד משלהם בכפר המכבייה לצידם של הקטלונים יחד עם ילדים חולי סרטן.

האם יש קשר בין הטור ב"ידיעות" שבו הוצג נתניהו באור נלעג, לאייטמים שפורסמו מיד לאחר מכן ב"ישראל היום" ושבהם הוצג פרס כעוכר ישראל? במרכז פרס לשלום היה השבוע מי שלא שלל את האפשרות הזו. גם במרכז פרס וגם בבית הנשיא העדיפו שלא להגיב לפנייתנו. תשובה אפשרית לשאלה אפשר למצוא בארכיון: לפני שלושה חודשים פורסם כאן כיצד בשבוע שבו "ידיעות אחרונות" הבליט את חשבון ההוצאות של שלושת בתי משפחת נתניהו, הוכיח "ישראל היום" שההגנה הטובה ביותר היא התקפה כשפירסם ידיעה נרחבת על כך שתקציב בית הנשיא זינק לשיא.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

הפוטש נשאר במשפחה

כמו שערה על ראש קרח עמדתי במגרש נטוש בדרום חולון, והשקפתי בערגה מערבה, לכיוון בת-ים המתעוררת. צלצול הסלולרי קרע את דממת הבוקר. על הקו היה הקונספירטור.

"נו, הורביץ?", הוא פתח כהרגלו מהאמצע, "איך היה בחופשה? אתה יודע, סיפרתי השבוע לכתב צבאי מפורסם מאוד שנסעת לאילת, והוא מאוד החמיא לחוש המשובח שלך בבחירת לוקיישן לחופשות".

"באמת?", שאלתי בגאווה. "מה הוא אמר?".

"הוא אמר שלעולם כף רגלו לא תדרוך באילת, בטח שלא עם המשפחה, בטח שלא באוגוסט, אלא אם יכריחו אותו לעשות את זה במסגרת התפקיד", גיחך הקונספירטור.

"אם ככה מוזר שלא פגשתי אותו", הרהרתי בקול רם, "הרי בדיוק כשהיינו בעיצומה של החופשה נורתה לכיווננו רקטה שלמרבה המזל יורטה בידי מערכת 'כיפת ברזל'".

"בקיצור, אני מבין שנהנית", סיכם הקונספירטור ביבושת. "לחופשה הבאה כבר תפרתי לך דיל: שלושה לילות במאהל עם חמושים מסיני, הכל כלול. תגיד, אם כבר מדברים על רקטה, שמעת על הפצצה שהטיל א"ש כשלא היית?".

"אתה מתכוון לסקופ המהדהד של ארי שביט על התצהיר של אהוד ברק נגד גבי אשכנזי?", שאלתי בידענות. "בוודאי. השמועה הגיעה לאילת בתוך דקות".

"חבל שהחום האילתי לא הפשיר במשהו את חוש הניחוש הקפוא שלך", אמר הקונספירטור בסרקזם. "התכוונתי לפצצה שהטיל פרסומאי העל א"ש, ידידו הקרוב של ארי, שאפילו ניסה לעזור לו פעם כשאיזה דגנרט פרסם נגדו מכתב גלוי".

"אתה מדבר על אילן שילוח?", שאלתי בתימהון. "האזרח שלא מכיר את גלנט, שהודה שהוא זה שניסח את מודעת 'הפוטש בקריה הצליח' נגד גבי ואבי, ושבגלל המודעה הזו מתמודד עכשיו עם תביעת הדיבה של אבי בניהו?".

"הוא ולא שרף", אמר הקונספירטור. "תגיד, מה קרה שפתאום אתה משתמש בשם המלא של אבי בניהו? לאן נעלמו ראשי התיבות א"ב, שהיטבת כל כך להשתמש בהם בטור שעבר?".

"על מה אתה מדבר?", התפלאתי.

"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר, הורביץ", זעף הקונספירטור. "אותי לא תצליח למרוח עם הצפנים שלך".

"אני חושש שעדיין לא ירדתי לסוף דעתך", אמרתי בהיסוס.

"אל תיתמם", נזף הקונספירטור. "זוכר את האייטם שלך על חשיפת הסרטון של חנין זועבי על המרמרה? תרשה לי לצטט מה כתבת שם: 'לא קשה לשער למי היה אינטרס לבצע א"ב של ספין'. ברור כשמש שכשכתבת א"ב התכוונת לאבי בניהו".

"אני מצהיר באופן דו משמעי לחלוטין שמדובר בצירוף מקרים", אמרתי בנחרצות. "אל תשכח שהאותיות א"ב יכולות להיות גם ראשי התיבות של אהוד ברק".

"לא אשכח", אמר הקונספירטור, "אבל בוא נחזור למודעת הפוטש של אילן. לא שאלת את עצמך מה פשר הקשר בין המודעה המסעירה לבין אושיית התקשורת ד"מ? למה אתה לא בודק את היחסים המסוכנים?".

"יחסים מסוכנים? אושייה ששמה ד"מ? איך לעזאזל דנה מודן קשורה לפרשת גלנט-הרפז-אשכנזי-בניהו?", תמהתי, "אני בכלל לא בטוח שיש כאן קייס".

"היחסים המסוכנים בכלל לא קשורים לדנה מודן ולקייס שלה", אמר הקונספירטור, "התכוונתי כמובן לד"מ החותן של אילן. תגיד, לא היה אולי כדאי שתבדוק עם דן...".

"לא, לא! לא עוד פעם", קטעתי את הקונספירטור בבהילות. "אני משוכנע שמדובר בצירוף מקרים ולכן אין צורך שאבדוק עם דן שום דבר".

"אבל הורביץ", אמר הקונספירטור בקול רך וענוג. "אפילו לא נתת לי להשלים את השאלה".

"כי אני יודע טוב מאוד לאן אתה חותר", אמרתי בדאגה. "אתה בטח רוצה שאני אשאל את דן, אם אילן התייעץ איתו על ניסוח המודעה, כי הרי ידוע שדן כמו אילן ואילן כמו דן משוכנעים ביחד ולחוד שגבי ואבי הם האנשים הרעים בפרשת הרפז".

"סוף סוף אתה מנחש משהו כמו שצריך", החמיא הקונספירטור במפתיע.

"אני משוכנע שאילן לא התייעץ עם דן על נוסח המודעה, ואפילו לא אם לפרסם אותה", אמרתי בנחרצות. "מקסימום, הוא ודן החליפו מחשבות בסעודת שישי וחלקו ביניהם את אותה דעה שלילית כלפי גבי ואבי".

"אתה בטוח?", פיקפק הקונספירטור.

"בוודאי", אמרתי בנחישות. "אין לי ספק שאילו אילן היה מתייעץ עם דן על נוסח המודעה, דן היה מוסר את מלוא המידע הזה לקוראים הנאמנים שלו".

"על סמך מה?", שאל הקונספירטור.

"על סמך זה שדן הוא עיתונאי עם אינטגריטי מהמעלה הראשונה", אמרתי בנחת. "עובדה, רק השבוע, למשל, הוא נתן גילוי נאות לכך שאילן הוא חתנו".

"ואיך זה שהוא לא עשה את זה קודם?", התפלא הקונספירטור.

"אין לי מושג", הודיתי. "בטח מדובר בצירוף מקרים".

"למה שלא תשאל בכל זאת את דן אם הוא עזר לאילן בניסוח?", הקשה הקונספירטור בקול קטיפתי. "רק ליתר ביטחון?".

"אין צורך", התעקשתי. "הרי אילן הודיע בתצהיר שלו שהוא עצמו ניסח את המודעה בגלל שהפרסומים המגמתיים בתקשורת צרמו לו מאוד, ואפילו הוסיף שהשיחות שקיים עם אלוף וארי מ'הארץ', איילה מערוץ 1, רונן מ'ידיעות' ודן בכבודו ובעצמו, חיזקו את דעתו שאשכנזי ובניהו פעלו באופן מכוון נגד אהוד ברק".

"אהה!", צעק הקונספירטור תוך שהוא מבהיל אותי. "זאת אומרת שאילן כן מודה שהוא דיבר עם דן".

"בוודאי", אמרתי. "בכל זאת, הם קרובי משפחה. אבל המודעה עצמה היא יציר כפיו של אילן בלבד ולדן אין שום קשר אליה, כך שמדובר בצירוף מקרים".

"הבנתי אותך, הורביץ", אמר הקונספירטור בסרקזם. "אתה שוב מפחד מדן, ועושה הכול כדי להתחמק משיחה איתו, נכון?".

"אני מודיע לך חד משמעית שלא", אמרתי בהיסוס. "עובדה שכבר שאלתי אותו על יואל מרקוס".

"יואל מרקוס זה פינאטס, הורביץ", לעג הקונספירטור. "עכשיו זה המשחק האמיתי. תודה שאתה חושש מדן, שאתה מת מפחד שכמו בפעם הקודמת, ברגע שבו רק הזכרת את השם של אילן, גם עכשיו הוא יצעק עליך ללכת קיבינימט לא לפני שהוא ישלח אותך לקרוא את מסמכי זינובייב בשפת המקור".

"האמת שכן", הודיתי בקול נכאים.

"לא נורא, מה שלא הורג מחשל", אמר הקונספירטור בעליצות. "תתקשר לדן בכל זאת. מי יודע? אולי הוא עוד יפתיע אותך?", הוסיף בלקוניות וטרק.

לא הייתה ברירה. התקשרתי לדן, שהיה לבבי למדי ושמח מאוד לעזור. מיד אחר כך חזרתי לקונספירטור.

"נו, הורביץ?", הוא התעניין. "איך היה?".

"תענוגות", אמרתי.

"וחוץ מזה, אתה מתכוון להחזיק אותי הרבה זמן במתח?", האיץ בי הקונספירטור.

"חס וחלילה", אמרתי. "שאלתי את דן אם יכול להיות שאילן התייעץ איתו על נוסח מודעת הפוטש בקריה".

"אני יודע מה שאלת, הורביץ", התעצבן הקונספירטור. "אבל מה דן ענה לך?".

"דן אמר, ואני מצטט מילה במילה: 'התשובה המדויקת לשאלה הזאת נמצאת בהודעה לעיתונות שאילן פירסם'".

"רגע", הרהר הקונספירטור בקול רם. "אז מה זה בעצם אומר?".

"אני חושב שזה אומר הרבה מאוד", השבתי בשלווה. "ובעיקר שמדובר כמובן בצירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

ולפני פיזור

ברכות חמות לדבורית-ולווט שרגל-אנדרגראונד, או בכינויה החדש ולווט-סאן, שהצליחה – כנגד רוב הסיכויים – למצוא בטוקיו את גיבורת ילדותנו נוריקו סאן.

כתבו לאביב הורביץ