מי נגד מי
קלמן ליבסקינד חושף

ביום שני בבוקר יצא סוף סוף עשן לבן מבית "מעריב". הנאמנים, עורכי הדין ירון ארבל ושלמה נס, הודיעו לבית המשפט המחוזי בתל אביב כי הם ממליצים למכור את העיתון לשלמה בן-צבי. שבע שעות לאחר מכן, בארבע אחר הצהריים, התכנסו עובדי העיתון לישיבה מתוחה. יו"ר ועד העיתונאים חגי מטר עדכן כי הוועד מתנגד להמלצת הנאמנים, מכיוון שבן-צבי לא התחייב לשמור על מצבת העובדים ועל הסכמי השכר. אחריו התייצב התחקירן קלמן ליבסקינד במרכז הדסק ונשא נאום נלהב. לא צריך להספיד את "מעריב", אמר. ההסכם עם בן-צבי זו העסקה הכי טובה שיכולה להיות לנו.

לאחר שליבסקינד חזר למקומו שב חגי מטר והדגיש כי העסקה עם בן-צבי אינה טובה מכיוון שאינה שומרת על שכר העובדים. באותו זמן ביקש ליבסקינד מחברת הוועד, גבי גולדמן, את דפי ההצעה של בן-צבי והתחיל לעיין בה. כעבור זמן קצר ביקש שוב את זכות הדיבור, חזר למרכז הדסק עם חבילת הדפים וציטט ממנה את הסעיף הרלוונטי בהצעתו של בן-צבי, שבו הוא דווקא כן מבטיח לשמור על גובה המשכורות עד לסכום של 22.5 אלף שקלים לחודש. יו"ר הוועד מטר נאלץ להתנצל ולתקן את עצמו. איש מהנוכחים לא שאל בקול רם כיצד הצליח ליבסקינד לאתר במהירות שיא את הסעיף הרלוונטי מבין עשרות העמודים, אבל יש מי שתהו בשקט האם הוא בדרך לתפקיד בכיר בצמרת של "מעריב" החדש. ליבסקינד מסר בתגובה: "איש לא דיבר איתי, ולא הוצע לי שום דבר".

האדמו
יולי 2002. ליבסקינד כותב על נס | צילום: צילום מהעיתון

באותו לילה ישבו חברי הוועד עם אנשיו של בן-צבי, ולפנות בוקר הודיעו כי הם תומכים בהמלצת הנאמנים. ליבסקינד, שדעתו התקבלה, יכול היה לסמן לעצמו וי. אגב, זו לא הפעם הראשונה שליבסקינד והנאמן שלמה נס נפגשים. לפני עשר שנים עבד ליבסקינד הצעיר ב"מקור ראשון" (עוד לפני ששלמה בן-צבי רכש את השליטה בעיתון). עורך "מעריב" דאז, אמנון דנקנר, היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל וגייס את התחקירן המבטיח. עד מהרה פרסם ליבסקינד ידיעת שער שהביכה את נס. הכותרת הייתה "האדמו"ר מפלייבוי", לידה התנוססה תמונתו של הנאמן העתיד לבוא, והידיעה חשפה שנס – החובש כיפה שחורה ונושא בשלל תפקידים ציבוריים נכבדים במוסדות דתיים – הוא גם נשיא חברה המחזיקה במניות הזיכיון לשידורי פלייבוי בארץ. פרקליטו של נס מסר אז בתגובה שרכישת המניות בערוץ נעשתה בניגוד לדעת מרשו. חלף לו עשור – והנה, בדרך נס, הצטלבו שוב דרכיהם של התחקירן והנאמן. איך שגלגל מסתובב.

בן כספית, ממקור ראשון

גם בכיר עיתונאי "מעריב", בן כספית, נכח בדסק באותו יום. זו הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת המאבק שכספית התייצב לאסיפת עובדי העיתון. הוא ויתר על זכותו לדבר, והסתודד דקות ארוכות עם אבנר אברהמי. למחרת – כמה שעות לפני שבית המשפט אישר למכור את "מעריב" לבן-צבי – פרסם כספית מאמר בעמודי הדעות שבו תיאר כיצד העובדים "מנהלים קרב גבורה נואש על מקום העבודה שלהם", אך לא ציין שבקרבות הללו הוא עצמו לא ממש נטל חלק.

בן כספית
לא התלהב. כספית

כספית, בניגוד לליבסקינד, לא התלהב מהמלצת הנאמנים למכור את העיתון לבן-צבי. במאמרו – מבלי לנקוב בשמות – הוא קרא לשופטת לתת את "מעריב" דווקא לאיש העסקים אלי עזור, שהתחרה מול בן-צבי על רכישת העיתון. כספית לא טרח ליידע את הקוראים שעזור, הבעלים של "רדיו ללא הפסקה", משלם לו מדי חודש סכומי כסף נאים אשר רבים מעובדי "מעריב" יכולים רק לפנטז עליהם, תמורת הגשת התוכנית "בן ורוזן" (שממש היום זכתה בפרס אגודת העיתונאים לתוכנית האקטואליה הטובה ביותר ברדיו). "המו"ל הזה מחזיק תחנת רדיו משגשגת, שאני יכול להעיד ממקור ראשון שאין בישראל כולה מקום חופשי, בועט ועצמאי יותר ממנה", שיבח כספית את עזור והוסיף שהוא כותב את הדברים "כמי שכבר אינו חרד לעתידו האישי", מה שכמובן מעלה את התהייה האם גם הוא ייפרד בקרוב מ"מעריב", ואם כן – לאן פניו.

בינתיים מי שבדרך החוצה מ"מעריב" הם עורך העיתון, ניר חפץ, שיחזור לכהן כיועצו של נוחי דנקנר באי.די.בי, וסגן העורך, שי גולדן, שייתכן שישתלב ב"רשת", גם על המסך וגם במחלקת התוכניות. כמו כספית – גם גולדן שיבח השבוע את העובדים על מאבקם המוצלח. "כל הכבוד לוועד העיתונאים ב'מעריב' ולארגון העיתונאים החדש", צייץ. "הינצלות 'מעריב' המסתמנת חתומה כמעט כולה על שמכם. עשיתם דבר גדול". לפני חודש פרסמה דבורית שרגל בבלוג התקשורת שלה, "ולווט אנדרגראונד", התכתבות מעניינת בין אותו גולדן ("כל הכבוד לוועד") לבין עומר דנקנר, בנו של נוחי. זה היה זמן קצר לאחר הפגנת עובדי "מעריב" מול ביתו של דנקנר. "היית בהפגנה?", שאל דנקנר הבן. "נראה לך?", השיב לו גולדן. "הפגנה מהמיותרות והמטופשות"."ההפגנה צודקת", כתב דנקנר. "הבעיה שהכתובת שבה התקיימה היא הכתובת הלא נכונה". וגולדן השיב: "תומך במאבק ותומך בעובדים, מכל הלב, אבל הם טעו בכתובת, טעו בגדול. הכתובת היא בית הכשרת הישוב, שם נעשו כל החטאים".

אין תמונה
גולדן, פעם ראשונה. הפגנה מהמיותרות והמטופשות

גולדן בעד
גולדן, פעם שנייה. כל הכבוד לוועד | צילום: טוויטר

על קרן הבן-צבי

בית המשפט אמנם אישר השבוע את עסקת מכירת "מעריב" לשלמה בן-צבי, אבל מאות מעובדי העיתון עדיין שרויים באי ודאות, חרדים לעתידם ומקווים לטוב. למרבה הצער, ההיסטוריה לא משאירה יותר מדי מקום לאופטימיות. רבים וטובים ניסו להציל את "מעריב" (ולדאוג במקביל לקריירה או לאינטרסים שלהם). בחמש השנים האחרונות החליף העיתון לא פחות משישה עורכים שונים (!), אבל קצרה ידם מלהושיע. איש מהם לא הצליח לעצור את ההתדרדרות המהירה. השביעי בדרך. קוראים לו שלמה בן-צבי. "כבר המון זמן שאני חולם להיות עורך ראשי", אמר בגילוי לב לפני שעות אחדות, במפגש קבוצתי ראשון עם בכירי "מעריב".

מאז 1991 חמישה משקיעים ב"מעריב" שקעו – רוברט מקסוול (במצולות הים), עופר נמרודי (הקידוחים נכשלו), ולדימיר גוסינסקי (50 מיליון דולר הלכו, בייבי), זקי רכיב (באתי, הפסדתי, ברחתי); ונוחי דנקנר (זה נגמר בבכי). במצטבר, הם הפסידו ב"מעריב" הרבה יותר ממיליארד שקל.

אין תמונה
העיסקה אושרה. בית מעריב
למה "מעריב" נכשל שוב ושוב? אולי מפני שכל מי שהשקיע בו ב-21 השנים האחרונות עשה זאת מהסיבות הלא נכונות. הראשון, רוברט מקסוול, רכש את "מעריב" כדי לסייע לרחוק משפחתו דב יודקובסקי לנקום ב"ידיעות אחרונות" על הדחתו המשפילה מכס העורך, וכדי לזכות, בהזדמנות חגיגית זו, בכבוד מלכים מראשי המדינה. השני, יעקב נמרודי, קנה את העיתון כדי להגשים את משאלת הלב שלו: לנקום בעורך "מעריב" לשעבר, עידו דיסנצ'יק, שסירב חמש שנים קודם לכן לפרסם את גרסת נמרודי לפרשת איראנגייט. השלישי, ולדימיר גוסינסקי, אוליגרך בעל עבר שנוי במחלוקת, נכנס כשותף תמורת מחיר מופקע בניסיון לרכוש לגיטימציה ציבורית וקירבה לפוליטיקאים. הרביעי, זקי רכיב, חלם על הצטרפות למקובלים של הכיתה וחיפש קיצור דרך לאליטה. החמישי, נוחי דנקנר רכש את "מעריב" כי רצה השפעה והשתוקק לנקום ב"דה מרקר" – שניהל קמפיין עקבי ואפקטיבי נגד הריכוזיות בכלל ונגד דנקנר בפרט.

בעשרים השנים האחרונות שלמה בן-צבי הוא הראשון מבין המשקיעים ב"מעריב" שיש לו ניסיון קודם כמו"ל. למה הוא נכנס ל"מעריב"?! כי הוא מאמין משום מה שהוא יצליח במקום שכל קודמיו נכשלו, כי הוא רוצה לשחק בליגה של הגדולים, כי הוא מעוניין – כמו כולם – בהשפעה ובכוח, וכי הוא כנראה אדם אופטימי. בהצלחה.

מנחם בן VS עמוס שוקן VS מנחם בן

יומיים לפני שהפרקליטות הודיעה כי תגיש ערעור על הכרעת הדין בתיק אולמרט, פרסם "הארץ" מאמר מערכת שנשא את הכותרת "לא לאולמרט". "פרקליטות המדינה עומדת לערער לבית המשפט העליון", נכתב. "ניקיון הדעת והממשל אינו סובל שיתוף של עבריין ונאשם בבחירות הקרובות. ישראל אינה כה מושחתת ונואשת. אסור לאולמרט להשתתף בבחירות האלה".

המשפטים האלה הקפיצו את מנחם בן מ"מעריב". במדור השבועי שלו, המתפרסם מדי יום ראשון במוסף "המגזין", הוא לא חסך את שבטו מ"הארץ". "הצדקנות הזו של מי שקוראים להדיר בעלי עבר פלילי ממערכות חיינו כאילו הם עצמם צדיקים גמורים, היא המגעילה", כתב בן. "סליחה, מי זה 'הארץ'? האם זה לא העיתון שאחד מבעליו, ליאוניד נבזלין, הורשע ברוסיה בשתי ערכאות משפט (כולל בית המשפט העליון הרוסי) בהזמנת שלושה מעשי רצח ונידון למאסר עולם? והרי אילולא מנע משרד המשפטים את הסגרתו, ספק אם היה יכול לסייע לשוקן להציל את עיתונו, כפי שעשה במיליונים שהשקיע ב'הארץ' כשרכש 20 אחוז מהבעלות עליו".

ברחוב שוקן לא אהבו השבוע את ההשתלחות של בן. מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, מסר לי בתגובה: "אני מוכן לקרוא את מנחם בן על שירה ועל התנ״ך. על כל עניין אחר לכתיבה שלו אין ערך. הוא לא חקר את הרשעת ליאוניד נבזלין ואין לו מושג על מה הוא מדבר. רק השבוע פסק בית הדין לזכויות אדם בשטרסבורג שאלכסיי פיצ׳וגין, קצין הביטחון לשעבר של תאגיד 'יוקוס' ברוסיה, שליאוניד נבזלין היה אחד מן השותפים בו, ואשר הורשע ונשפט למאסר עולם במעשה רצח וניסיון לרצח שגם נבזלין הורשע בהם – לא זכה למשפט הוגן. כל מי שהתעמק במשפטיהם של נאשמי 'יוקוס' ברוסיה, הגיע למסקנה שהם היו הליכים פסולים ושאנשים הורשעו מבלי שהיו ראיות נגדם. משרד המשפטים בישראל סירב להסגיר את נבזלין לרוסיה אחרי שבפרקליטות למדו את חומר הראיות נגדו שנמסר על ידי ממשלת רוסיה בבקשת ההסגרה, והגיע למסקנה שאין יסוד להרשעה, וגם לא להעמדה לדין".

שנה וארבעה חודשים חלפו מאז ההשקעה של נבזלין ב"הארץ" – ושוקן שוב במצוקה, אבל נמנע בינתיים מלהישען על שותפו השנוי במחלוקת. סגנו של שוקן, גיא רולניק, התנגד לכניסתו של נבזלין ל"הארץ" ומסתייג ממנה עד היום. בסביבתו הקרובה של נבזלין דוגלים בהדדיות ביחסים, והסתייגו לא פעם מרולניק. למרות זאת, על פני השטח כולם מנסים לשדר עסקים כרגיל. לא מזמן ערך נבזלין קבלת פנים וארוחת ערב בביתו לכבוד מרטין סיקסמיט, העיתונאי שכתב ספר על פרשת ״יוקוס״. בין האורחים הרבים שהיו שם נכח גם רולניק. מקורביו של נבזלין גם נפגשו לאחרונה עם רולניק כדי לקבל את חוות דעתו בסוגיה הקשורה למשק הישראלי. מה שנבזלין ורולניק חושבים באמת זה על זה – טוב, זה כבר סיפור אחר.

עיתון הארץ
קיצוצים ב"הארץ" | צילום: חדשות 2

ובינתיים במשפחת "הארץ"

"הארץ" נלחם על קיומו. שלשום פוטר עורך מוסף "ספרים", שגיא גרין. לאור המצב הקשה, נשקלת האפשרות לאחד את "ספרים" עם מוסף "גלריה". מצוקת "הארץ" צפה גם מעל דפי העיתון. ביום שישי פרסם מודי בראון טור שבו הכריז על עצמו כאוהד "הארץ", והאיץ בקוראים לתרום כל אחד לפי יכולתו לעיתון שהם אוהדים. קדמו לו גדעון לוי ("'הארץ' הוא מגדלור"), יואל מרקוס ("'הארץ' היה ונשאר העיתון הציוני הבלתי תלוי היחידי"), יצחק לאור ("כמה מאלה החרדים לגורל 'הארץ' מוכנים להתחייב לשלם בעד מנוי?") ועוד אי אלה קוראים נאמנים ששלחו מכתבים למערכת.

בשבוע האחרון נמשך סבב הקיצוצים הנוכחי, שכלל שימועים, שיחות פרידה, קיצוץ בשכר ומגעים לפרישה בהסכמה עם כמה וכמה עובדים ותיקים. עיתונאית אחת טרם נקראה לשיחת "יחסינו לאן?", למרות שמספר הכתבות פרי עטה ב"הארץ" נמוך במיוחד. מדובר בנכדתו של גרשם שוקן, עפרה אידלמן, שאמה רחלי היא אחותו של עמוס שוקן ומבעלי העיתון. בשנה האחרונה הופיעו תחת חתימתה של אידלמן הבת 19 ידיעות בלבד ורק כתבת מגזין אחת. אפשר להניח שכל כתב אחר שזו הייתה תפוקתו היה כבר מזמן בדרך הביתה.

עפרה אידלמן מסרה בתגובה: "במשך השנים בהן עבדתי ככתבת לענייני משפט, פרסמתי מאות כתבות מדי שנה. בשנה האחרונה עזבתי את התפקיד והייתי אמורה להתחיל בתפקיד חדש, אך מסיבות השמורות לעיתון הוחלט לבסוף לא להוציאו לפועל. בתקופה זו של שינויים מהותיים במערכת לא הייתי אמורה לשוב לתפקידי ולסקר את תחום המשפט באופן שוטף, ולכן תפוקת הכתבות במהלכה לא היתה המדד הרלוונטי להערכתי או לפיטורי. בניגוד לנטען, דווקא היו לי שיחות עם בכירי העיתון על עתידי בו, ונכון לעת כתיבת שורות אלו הוא עדיין לוט בערפל. לצערי, חרב הפיטורים מאיימת על כל עובדי העיתון, ובכך איני שונה".

עמוס שוקן מסר בתגובה: "עפרה אידלמן עובדת בעיתון מראשית שנת 2005, בתחילה כעורכת בדסק ואחר ככתבת בתי משפט. השנה עברה למוסף השבועי, מעבר אשר בגלל השינויים שחלו במוסף עצמו לא צלח. המערכת דנה איתה עכשיו על תפקיד אפשרי אחר, ואם כך יסוכם היא תמלא אותו. במשך שנות עבודתה בעיתון לא שמעתי טענות על איפה ואיפה כלפיה, ממילא לא היה לכך בסיס, וכך גם עכשיו".

יוסי יהושוע התרסק

"מל"ט של צה"ל התרסק בטיסה מבצעית בצפון", דיווחה ביום שני כותרת בשער "ידיעות אחרונות". "חשיפה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה מאת הכתב הצבאי, יוסי יהושוע. "במהלך טיסה מבצעית בצפון הארץ התרסק אחד המל"טים המשוכללים של צה"ל".

אלא שבאותו יום ממש פורסמה ידיעה נוספת בנושא, הפעם ב-Ynet (מבית "ידיעות"), שממנה התברר שלא התרסק ולא נעליים. "מל"ט של צה"ל הונחת בעמק החולה עקב תקלה", נאמר בכותרת, ואילו כותרת המשנה הוסיפה כי המל"ט הונחת בשטח, נאסף על ידי החיילים ולא נגרם לו נזק. בדובר צה"ל אישרו השבוע את הפרטים של Ynet. למל"ט שלום. נקווה שגם ליהושוע.

מל
"ידיעות אחרונות" ו-Ynet. מצאו את ההבדלים | צילום: צילום מהעיתון

הפרה ברוטלית? לשניצר יש חדשות בשבילכם

מבקרת הטלוויזיה של Ynet אריאנה מלמד לא אוהבת את "חטופים". את הפרק ששודר השבוע (כאן אצלנו, ב"קשת") היא אהבה עוד פחות. תקציר הסצנה שחוללה סערה: מילי אביטל, נורית בסדרה, פתחה עיתון והגיבה לביקורת שנכתבה עליה במילים הבאות: "זו תמיד אריאנה הבהמה הזאת. שמנה ואומללה, מוציאה את המרירות שלה עליי". מלמד, שמתחה בעבר ביקורת על איכותה של הסדרה, הגיבה בכעס. "ב'קשת' החליטו כי השמצות אישיות וייחוס תכונות נפשיות וקללות של ביבים הם דרך נאותה להתמודד עם ביקורת שקולה ומנומקת", מסרה לתוכנית "ערב טוב" עם גיא פינס. גם ב-Ynet  הביעו כעס על מה שכינו "הפרה ברוטלית של חוקי המשחק".

הפרה ברוטלית? המשפט על מלמד היה אמנם חסר טעם, אבל היא ו-Ynet אולי יתעניינו לדעת שיש בארץ לפחות מבקר קולנוע וטלוויזיה ותיק אחד, שנכווה יותר פעמים ממנה. מדובר במאיר שניצר מ"מעריב".

רשות הדיבור לשניצר: "בסרט 'שלאגר' של אסי דיין הוצגתי כגברת שניצר השכנה החטטנית, בגילומו של שייקה לוי. ב'אסקימו לימון 7 – אהבה צעירה' הוצגתי כשניצר הצעיר והמגעיל, יורש עשיר שמנסה להתחיל עם הבחורה של בנצי. ב'סיפורי תל אביב' הוצגתי כ'שניצר האיום'. זו, אגב, הייתה הדמות הכי קרובה למציאות. הייתי שם עורך המקומון 'העיר', שמצווה על הגיבורה לקטוע מבצע להצלת חתול. והייתה עוד פעם נוספת ב'זהו זה' – שם הם הגיבו מיד על איזו ביקורת קטלנית ותארו אותי על אלונקה, יוצא מחדר ניתוח. נדמה לי שהרופא מוני מושונוב הסביר שם למה חתכו לי את הביצים בטעות".

נעלבת?
"את הפעמים הקולנועיות לקחתי בקלות. 'זהו זה' נראה לי סר טעם. נדמה לי שאריאנה ואני לא היחידים. בטלוויזיה חטפו מבקרים נוספים על הראש. אני מאחל לאריאנה שתתאושש, וליוצרים אני רוצה לומר שחבל שהם לא משכילים להפריד בין התחומים".

מאיר שניצר, אגב, איננו רק קורבן לסרטים ותוכניות טלוויזיה, אלא גם למידע מוטעה המופץ מעת לעת לפיו הוא בנו של עורך "מעריב" לשעבר, שמואל שניצר. רק היום חזרה על הטעות עיתונאית "מעריב" לשעבר, עדה הוז-פלס, בסטטוס שפרסמה בפייסבוק.

יוצר הסדרה "חטופים", גידי רף, מסר השבוע בנוגע לפרק האחרון כי "מדובר בבדיחה. לא צריך לקחת את החיים כל כך ברצינות".

"דה מרקר" ממזער נזקים  

בשבוע שעבר נכתב כאן שמוסף "דה מרקר" נמנע מלסקר את פסיקת בית המשפט המחוזי שלפיה עליו לשלם ל"מעריב" כשישה מיליוני שקלים על הפרת זכויות יוצרים. למחרת, למרבה השמחה, פורסמה על כך ידיעה צנועה ב"דה מרקר". ובכל זאת, פרט מהותי בידיעה משום מה היה חסר: העובדה שהשופט הטיל אחריות אישית להעתקה הסיטונית על סגן מו"ל "הארץ" ומייסד "דה מרקר", גיא רולניק, ועל עורך אתר "דה מרקר", איתן אבריאל. אלגנטי? לא ממש.

ואפרופו אחריות אישית: זה בדיוק, אבל בדיוק, המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ

>> לכל כתבות המגזין