יומני היקר, יכול להיות שאני מתגעגע ל"ידיעות אחרונות"?
מרדכי גילת, מחשובי העיתונאים בארץ, חשף בעבר, ב-32 שנותיו ב"ידיעות אחרונות", עשרות פרשות חמורות. בשנותיו האחרונות בעיתון תיחזק טור שבועי שבו רדף עד חורמה אחר פוליטיקאים ובכירים בשירות המדינה שחרגו ממנהל תקין או הסתבכו בפלילים. לפני חמש שנים וחצי, לאחר שפרש בטריקת דלת מ"ידיעות", הצטרף גילת לעיתון המתחרה "ישראל היום". אילו היה מנהל יומן, מה הוא היה כותב בו השבוע? שאלה מסקרנת. הנה הצעה היפותטית לחלוטין, שלא לומר פיקטיבית לגמרי, לדף אפשרי ביומן:
יומני היקר,
ביום ראשון שעבר, קצת אחרי שמונה בערב, זה שוב חזר אליי. כן, כן, אני מדבר על העקצוץ המוכר הזה באצבעות, שמלווה בפעימות לב חזקות. הכעס תופס את מקומו, הראייה נעשית חדה. המוח הופך צלול וממוקד מטרה. מיד הבנתי במה מדובר: אותו קילר אינסטינקט קדום – זה שבעבר היה הסמל המסחרי שלי ושבשנים האחרונות השפעתו קצת נחלשה – לפת אותי פתאום במלוא עוצמתו. מי היה מאמין שזה יקרה דווקא בגלל דיווח בלעדי אחד של קרן מרציאנו בחדשות ערוץ 2 על מינויו מחדש של יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל? האמת? שווה תחקיר.
בשנייה הראשונה התרגשתי. לך אני יכול לגלות בסוד, יומני היקר, שאפילו טיפונת התפעלתי מעצמי. תראה מה זה, מוטי, טפחתי על שכמי לרגע, איך למרות הקריירה הארוכה שלך, ולמרות כל הפרשות שחשפת, ולמרות שבאמת כבר ראית ושמעת הכול – אתה עדיין מסוגל להתלהט כמו פרח עיתונות צעיר ורענן כשאתה רואה איך ממנים לתפקיד בכיר כל כך אדם שפגע בצורה אנושה בטוהר המידות. כבר הייתי בדרכי למקלדת, לפרוק את זעמי הרותח על פרנקל. מי לעזאזל החליט למנות אותו שוב לתפקיד? חשבתי לעצמי. ואז, פתאום, נחתה עליי התובנה הקרה כקרח: ידעתי שאין טעם. הבנתי שהפעם, בניגוד לעבר, אצטרך להילחם באינסטינקט ושכנראה לא אוכל לכתוב על פרנקל.
היו זמנים, יומני היקר, שבהם חיי היו יותר פשוטים. כשהאינסטינקט התעורר – ולא משנה אם עמדו מולו אריאל שרון, בנימין נתניהו, רם כספי, רפי פלד או אריה דרעי – פשוט זרמתי איתו ויצאתי נגד כולם בשצף קצף. זה היה נהדר! ככה נהגתי באותה תקופה גם במקרה של פרנקל. קשה להאמין שהשבוע כבר מלאו 12 שנים לתחקיר המהדהד של מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר-קריץ, שפעם עבדו תחתיי ב"ידיעות". שתיהן גילו אז שפרנקל שלשל לכיסו, בניגוד לחוק, מאות אלפי שקלים, והרימו תחקיר מושקע עם הכותרת המצוינת "צוחק כל הדרך מהבנק".
כעבור עשרה חודשים, במאי 2002, כמה ימים לאחר שמבקר המדינה פרסם דו"ח עם מסקנות חמורות כלפי פרנקל, פרקתי את זעמי כלפי הנגיד לשעבר. מה זה פרקתי?התפוצצתי עליו! בתוך שמונה ימים – היית מאמין, יומני היקר? – כתבתי לא פחות משלושה מאמרים נגד פרנקל. בראשון שבהם החמאתי למבקר על שהצליח "לחשוף את מעללי נגיד הבנק לשעבר ולתאר כיצד שלח יד בכספי הבנק לטובת חשבונו הפרטי", אבל גם מתחתי ביקורת על כך שהוא לא המליץ לפרנקל להחזיר את מלוא הכסף, לא הציע לבנק ישראל לדרוש חזרה את הכסף שפרנקל לקח, לא פרסם את שמו של מי שעזר לפרנקל לקחת את הכסף, לא הזהיר מפני "הביזיון הלאומי" שבהענקת פרס ישראל לפרנקל ולא קבע שפרשת פרנקל טעונה חקירה פלילית. למחרת, במאמר השני, דרשתי "לקרוא לילד בשמו האמיתי" והוספתי כי "טענת תום הלב של פרנקל אינה מסתדרת עם התנהגותו בפרשה", וכי התשלומים הכפולים שקיבל יקשו על היועץ המשפטי לממשלה לחלץ את פרנקל מחקירה פלילית. במאמר השלישי כבר תיארתי בהרחבה איך בפרקליטות מחפשים דרכים לקבור את תיק פרנקל.
ואם לרגע אחד נדמה לך, יומני היקר, שבזאת סיימתי את המרדף שלי אחרי הנגיד לשעבר, אתה טועה בגדול. בתחילת שנת 2003 נפוצה שמועה שאריאל שרון שוקל למנות את פרנקל לשר האוצר. מיד פרסמתי מאמר שבו קבעתי כי "אילו שרון היה סופר את מבקר המדינה, הוא היה חושש להיפגש בימים אלה עם יעקב פרנקל. הוא לא היה פורש בפניו שטיח אדום, לא הופך אותו ליקיר השלטון, לא הולך רחוק כל כך עם מי שפגע בטוהר המידות". כעבור שלוש שנים, כשסטנלי פישר סגר שנה בתפקיד הנגיד, הזכרתי שוב כיצד "פרנקל השקה את ערוגת השחיתות" והגדרתי את פישר כאכזבה, בין השאר משום שנטה להתעלם מחלקו של ידידו פרנקל בפרשיות בנק ישראל.
אח, יומני היקר. אלה היו ימים! אבל בבקשה תגיד לי אתה: מי זוכר אותם היום, חוץ ממני, ממך ולצערי גם הנודניק מ-mako? כן, כן. כאילו שלא קשה לי מספיק להילחם באינסטינקט להיכנס באמ-אמא של פרנקל, אתמול גם הניג'ס פנה אליי והתחיל להמטיר עליי שאלות. "למה דווקא אתה, שהרבית לכתוב נגד פרנקל, לא פרסמת עד לרגע זה מילה אחת נגד המינוי שלו מחדש לתפקיד הנגיד?", "איך אתה מסביר את זה ש'ישראל היום' היה העיתון היחיד שלא הזכיר בכלל את פרשות פרנקל מהעבר ואת דו"ח מבקר המדינה נגדו?", "יכול להיות שלא פרסמת אף מילה על פרנקל בגלל שאתה מועסק ב'ישראל היום' התומך בנתניהו שמינה את פרנקל לתפקיד?", "האם זו גם הסיבה לכך שעד היום מיעטת לכתוב על פרשת נתן אשל?".
מה יכולתי לענות לו, יומני היקר? חוץ מ"אין תגובה"? אבל בינינו? קשה לי עם השאלות האלה. אני מתלבט אם לקפוץ ללשכה של עמוס ולבקש ממנו לפרסם בשישי הזה לפחות משהו קטן נגד פרנקל, אפילו קטנטן, למרות שהוא מינוי של ביבי. מה דעתך? יש סיכוי שעמוס יזרום?
הבעיה היא שבינתיים האינסטינקט המפורסם התעורר לחיים ודורש את שלו. מה אעשה איתו? נראה, אולי אתנחם בפרסום אייטם מספר 142 על אבי קומפני. זה באמת לא בסדר. כבר ארבעה שבועות ברציפות שלא כתבתי עליו מילה.
שלך תמיד,
מוטי
נ.ב. מטעמי זהירות מופלגת, אל תכעס אם אתלוש כעת את הדף שסיימתי לכתוב ואבקש ממיכל או מעוזי להכניס אותו למגרסה.
תיעוד יוצא דופן של חדשות ערוץ 2
לפני שלושה שבועות שודר בחדשות ערוץ 2 עוד סקופון של סיון-רהב מאיר: תיעוד מצולם של התקפה נגד חייל חרדי (גילוי נאותצ'יק: בעבר ערכתי את תכנית הבוקר שרהב-מאיר הגישה עם דני קושמרו ומאז אותם בקרים אני גם רוחש לה חיבה עמוקה וגם מעריך אותה עד מאוד). בסרטון ההישגי נראו צעירים חרדים כשהם מקיפים חייל חרדי במדים, צועקים לעברו קריאות נאצה ומכנים אותו חרד"ק (חרדי קל דעת). "בשבועות האחרונים התנהל ברחוב החרדי קמפיין נגד החרד"קים", סיפרה רהב-מאיר בכתבה. "המשטרה כבר דיווחה על שלוש תקריות של אלימות, פיזית או מילולית, כלפי חיילים חרדים. אמש תקרית נוספת כזו גם תועדה".
תועדה? אז זהו, שלא ממש. נכון יהיה יותר לומר שעיקרו של הסרטון מעורר ההדים שהוצג במהדורה היה מבוים. בשבוע שעבר חשף העיתונאי ישי דריקס מאתר האינטרנט "בחדרי חרדים", כי מי שצילם את הסרטון, נתי אסרף, חייל חרדי בעצמו, שהה בביתו כאשר שמע צעקות מהרחוב. למרבה הצער, כשירד למטה, גילה אסרף שהאירוע כבר הסתיים, ולכן ביקש מהצעירים לשוב ולהתקהל סביב החייל המצולם. במקביל עדכן אסרף גם את החייל מה בכוונתו לעשות, וזה הסכים לכך, בתנאי שלא יתקפו אותו פיזית. את האירוע המבוים הזה אסרף צילם ומכר תמורת 200 דולר לחדשות ערוץ 2. "אמרתי לו (לחייל) 'תקשיב, צריך וידאו שצועקים עליך חרד"ק חרד"ק בשביל הטלוויזיה'", סיפר. "הוא אומר לי: 'אין לי בעיה'... ובסוף ערוץ 2 המטומטמים לקחו את זה... אני אראה לך תמונות שהוא מחייך. אמרתי לו: 'אני יכול לצלם אותך?' והוא אמר לי: 'בכיף'".
בהמשך פירט היוצר והבמאי אסרף את השתלשלות העניינים: "כשהגעתי למקום ושלפתי את המצלמה כבר נרגעו הרוחות וכל השלושים בחורים שהקיפו אותו ולקחו לו את הכיפה כבר התפזרו ברובם, ונשארו חמישה-שישה לכל היותר. כמובן שהתאכזבתי... הגעתי אל קבוצת הבחורים ואמרתי להם: 'תקשיבו, הוא אמר שאין לו בעיה שיצעקו עליו חרד''ק, רק שאף אחד לא יתקוף אותו ולא יזרוק עליו חפץ או משהו כזה'. באותו רגע הם קראו לעוד בחורים וכשהם הגיעו אמרתי להם שאם אני מביא לערוץ 2 וידאו ששומעים איך צועקים עליו חרד"ק חרד"ק אני מקבל סכום כסף רציני. הם כמובן צעקו, ואני הסרטתי את הכול ושלחתי לערוץ 2".
אסרף, למה ביימת?
"מה יש פה לביים? בן אדם מגיע להפגנה ואומר למישהו 'תצעק כדי שאני אצלם אותך', זה נקרא לביים? למה, אני קראתי להם? אני אמרתי להם לבוא? פשוט כשירדתי כל האקשן כבר התחיל לדעוך אז אמרתי להם: 'תקשיבו, אני צריך וידאו ששומעים אתכם צועקים על החייל שהוא חרד"ק'. זהו. זה לא שביימתי, זה לא שעשיתי פה יש מאין. היה פה בלגן, רק פספסתי אותו בכמה שניות ולא רציתי לאבד את האייטם. לא רציתי לאבד את המאתיים דולר. זה הכול. זה כל העניין פה".
סיון רהב-מאיר, תגובתך?
"מקסים. אם אפשר לביים תקרית כזו שוב זה אומר שאין שום איבה בין חיילים חרדים לבין גורמים קיצוניים ברחוב החרדי, ואפילו המשטרה משתפת פעולה וזה משחק. הלוואי שזה נכון".
מחדשות ערוץ 2 נמסר בתגובה: "לפני כשבועיים אירעה תקרית של תקיפת חייל חרדי שטופלה על ידי המשטרה. בעקבותיה הציע לנו צלם תיעוד של חלק ממנה. מקריאת הידיעות שאליהן הפנית אותנו, באתר החרדי, עולה כי הצלם עצמו משנה כעת גרסאות שוב ושוב באשר לאירוע. לעצם העניין: אין חולק כי מדובר בחייל חרדי (שאף התראיין למהדורה למחרת ושיחזר את האירוע). פרטיו המלאים שמורים אצלנו. כמו כן אין חולק כי היו תוקפים, וכי המשטרה מתועדת כשהיא מלווה את החייל החוצה מהשכונה. האם מדובר באירוע ששוחזר כולו עבור הצילום? זו גרסה תמוהה, בלשון המעטה. חייל נמלט, משטרה חוקרת, צעירים תוקפים – כל זה קורה ואז משוחזר שוב לפרטי פרטים כשכולם שחקנים?".
מה משותף לסלינה, ביונסה, בריטני וברוס?
האם גם השבוע פורסם עוד אייטם לוהט על אמן בינלאומי כלשהו שאו-טו-טו, ממש בקרוב, יופיע בישראל? ברור שכן. האם זה אומר שסלינה גומז תיכף תנחת כאן כדי לתת שואו מהפנט בפארק הירקון? הכי לא.
בתחילת השבוע התפארה התוכנית "ערב טוב" עם גיא פינס ב"פרסום ראשון". לירון ("ברור שכן") ויצמן ("הכי לא") הכריזה בחגיגיות על "עוד הופעה בינלאומית שמתבשלת – סלינה גומז בדרך אלינו". בהמשך הוסיפה ויצמן כי "תאריך בינלאומי לשריין עדיין אין, אבל אנחנו יכולים לספר לכם שגומז אמורה להגיע באזור החגים. ספטמבר או אוקטובר. המפיק דדי ניצני במגעים מתקדמים עם אנשיה של סלינה, ואפילו שריין כמה תאריכים אופציונליים בגני יהושע בתל אביב, כך שאפשר להבין שמדובר בהופעת ענק חד פעמית עם עשרות אלפי צופים".
הופעת ענק חד פעמית? נהדר! רק כמה חבל שכבר בסוף הכתבונת עדכנה ויצמן את פינס באולפן כי המפיק מכחיש שהופעה שכזו אכן תתקיים, והפטירה כי אמנם בגני יהושע מאשרים את המגעים לקיום ההופעה, אך מדגישים שם שזה לא סופי. עיתונאים אחרים, שניסו לברר פרטים נוספים, נתקלו מהר מאוד באותה הכחשה.
פינס לא לבד. בתי הקברות של התקשורת הישראלית מלאים באייטמים על זמרים מהעולם שאוטוטו מופיעים בארצנו הקטנטונת מול קהל ישראלי נרגש. בפועל, רבים מהדיווחים מתבררים כמופרכים, וההופעות לא מתממשות. למה זה קורה? בעיקר מפני שהכתבים להוטים לדווח על ההופעה הנוצצת כבר בשלב המגעים הראשוניים, למרות שגם הם יודעים היטב שמהשלב המוקדם הזה ועד שהאמן הנערץ ינחת בארץ עוד ארוכה הדרך.
דוגמאות? הנה כמה בודדות מתוך רבות אחרות. בספטמבר 2009 דיווח רז שכניק ב"ידיעות אחרונות" כי מסתמן שהזמרת ביונסה תגיע בינואר. "גם כוכבת הפופ ביונסה נואלס בדרך להופעה בישראל", עידכן שכניק. "במקרה שלה מדובר בשלוש הופעות, יום אחר יום, במהלך ינואר הקרוב בהיכל נוקיה בתל אביב". שלוש שנים וחצי חלפו מאז, אבל ביונסה עדיין לא הופיעה בישראל.
באוקטובר 2011 הבטיח "ישראל היום" ב"פרסום ראשון" בעמוד השער כי "בריטני ספירס תופיע בישראל". הכתב, גיל משעלי, דיווח כי "שמועות על בואה של הזמרת להופעות בישראל רצות כבר זמן רב, אלא שהפעם לא מדובר בשמועות". הוא הוסיף כי ההופעה בישראל מתוכננת לסוף נובמבר, וכי אחד הגורמים המעורבים בסיבוב ההופעות של בריטני אמר כי היא הביעה עניין גדול בביקור בישראל. עד כדי כך הביעה עניין, שחלפו שנה ותשעה חודשים וכלום לא קרה.
כעבור כחודש, בנובמבר 2011, דיווחה התוכנית "ערב טוב" עם גיא פינס על הגעתה של ליידי גאגא להופעה בישראל. חלפו מספר ימים, ורז שכניק פרסם ב"ידיעות" אייטם נוצץ על כך שברוס ספרינגסטין אמור להופיע בישראל ביוני 2012. החודשים חלפו להם, אבל ליידי גאגא וברוס לא באו. ביולי 2012 התהדר אתר mako בכותרת: "מסתמן: ברוס ספרינגסטין יופיע בישראל בקיץ 2013". הכתב, אסף נבו, דיווח בהתרגשות כי "שני התאריכים שעליהם מדובר כעת הם 2 ביוני או 3 ביולי 2013, כאשר ההופעה צפויה להתקיים באצטדיון רמת גן או בפארק הירקון בתל אביב, עם עדיפות לאצטדיון". איך שהזמן חולף! אתמול בדיוק היה אמור ספרינגסטין להופיע, אבל אצטדיון רמת גן, כמו גם פארק הירקון, היו שוממים למדי.
מה עשתה ג'ניפר אניסטון בערוץ 1?
אמנם סלינה גומז, ביונסה, בריטני וברוס לא יגיעו בקרוב לארץ, אבל מי שדווקא כן התארחה כאן במפתיע היא השחקנית ג'ניפר אניסטון. למרבה הצער, מעטים בלבד ראו אותה, וזאת משום שדיוקנה הופיע לשניות ספורות במבזק חצות של יום ראשון בלילה, ששודר בערוץ 1.
זה קרה כאשר הכתב לענייני מפלגות, בועז שפירא, דיווח טלפונית מהבחירות הפנימיות למוסדות הליכוד. מעל הקרדיט שלו התנוססה תמונתה של אניסטון. למה? מנפלאות רשות השידור. יואב ריבק, לשעבר ראש אגף החדשות של "מעריב", מיהר להפיץ בפייסבוקו את צילום המסך.
בועז שפירא, מה דעתך על המראה החדש?
"אני עצמי לא ראיתי את זה, אבל סיפרו לי".
אימפריית הבדיחות של גונן גינת
מה משותף לגונן גינת ולדרור אידר? לא מעט, מסתבר. שניהם כידוע מועסקים ב"ישראל היום", שניהם חולקים ביניהם את כתיבת הטור היומי החדש והבלתי תלוי, בעל השם המעודן עד מרומז "אימפריית הרשע של נוני מוזס" (ר' באייטם הבא), ושניהם, כך נראה, מאמינים שהמיחזור יכול להפוך את כדור הארץ למקום שטוב יותר לחיות בו.
לפני חודשיים סיפר אידר בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" על קורותיו של הכפר הערבי פג'ה במלחמת השחרור, למרות ששנתיים קודם לכן הוא פרסם את אותו סיפור ממש באותן מילים ובאותו טור. אידר מסר אז בתגובה כי הפרסום מחדש היה בעצה אחת עם העורך. עורך "ישראל השבוע" – הפתעה, הפתעה – הוא גונן גינת. עולם קטן.
גם לגינת, כמו לאידר, יש טור אישי במוסף "ישראל השבוע". אלא שבניגוד לטוריו הקודרים והאפוקליפטיים לעיתים של אידר, טורו השבועי של גינת דווקא מנסה מעת לעת לשעשע את הקוראים בבדיחות, חידודים ומעשיות. לפעמים יש בדיחות ספציפיות שגינת ממש מחבב. ממש ממש. שלא לומר: ממש ממש ממש.
וכך, ביום שישי האחרון כתב גינת על כנס של יוצאי יחידת 8200 שלא אובטח כראוי, מה שהזכיר לו את הבדיחה על בוגר מצטיין של קורס הסוכנים של ה-CIA שנשלח למוסקבה. רשות הדיבור לגינת: "כשירד מהמטוס במוסקבה פנה אליו השוטר בביקורת הדרכונים: 'ברוך הבא, סוכן ה-CIA'. וככה בכל מקום. בכל חנות, בכל מונית. הוא לא הבין. כולם אמרו שהרוסית שלו מושלמת, ובכל זאת מייד מזהים אותו כסוכן. בסוף פנה לאחד מנהגי המוניות בעיר שזיהה אותו: 'מה קורה? הרוסית שלי לא טובה?'. הנהג ענה: 'הרוסית שלך מושלמת'. הסוכן שאל: 'אז אולי אני לא מתמצא בעיר?'. הנהג ענה: 'נראה שכאילו נולדת פה'. עכשיו הסוכן התעצבן. 'אז איך לעזאזל כולם יודעים שאני לא יליד מוסקבה?'. הנהג הסביר לאט: 'הרוסית מצוינת, ההתמצאות מעולה, אבל שחור בגובה שני מטרים?'".
את אותה בדיחה, בווריאציה מעט שונה, פרסם גינת בטורו לפני כמעט שנתיים, באוגוסט 2011. אז היא שימשה כמוסר השכל לסיפור כליאתו הממושכת של יונתן פולארד. זה הזכיר לגינת את הסיפור על "אותו אישCIA שסיים את הכשרתו כמרגל שאמור היה להתחזות לתושב מוסקבה. כבר ביום הראשון שלו בעיר הוא נעצר על ידי שוטר שהטיח לעברו: 'אתה מרגל אמריקאי'. המרגל החל לדבר רוסית במבטא מושלם, אבל השוטר חייך ואמר בשקט: 'אתה מרגל אמריקאי'. המרגל לקח שוט של וודקה ושר את להיטי מקהלת הצבא האדום. אבל השוטר בשלו: 'אתה מרגל'. המרגל הביט בשוטרים (בינתיים התאספו עוד כמה) ושאל: 'המבטא שלי לא בסדר? התעודות שלי לא מושלמות? אני לא שר כמו רוסי אמיתי?'. השוטר הסביר לאט: 'כל מה שאתה עושה מושלם. אבל כושי בגובה שניים וחצי מטרים?'".
חלפו שנה ושלושה חודשים. בנובמבר 2012 נאלץ ראש ה-CIA, הגנרל פטראוס, להתפטר מתפקידו בעקבות גילוי מערכות היחסים שניהל מחוץ לנישואים. גונן גינת נזכר מיד בבדיחה מוכרת על ה-CIA שהחליט להכשיר את המרגל המושלם ולשתול אותו במוסקבה. "כשנחת במוסקבה פנה הסוכן אל השוטר בביקורת הדרכונים ואמר ברוסית מושלמת: 'אני שמח לחזור הביתה לרוסיה'. השוטר הרוסי ענה באנגלית: 'נו, אתה הרי מרגל מה-CIA'. הסוכן יצא מנמל התעופה, נכנס למונית, ושוב פנה אל הנהג ברוסית מושלמת. הנהג ענה באנגלית: 'אתה הרי מה-CIA'. כשהגיעו לבניין פנה אל השוער ברוסית מושלמת, ושוב נענה באנגלית: 'אתה הרי סוכן של ה-CIA'. הפעם שאל האיש את השוער: 'הבגדים שלי נקנו במוסקבה, הרוסית שלי מושלמת, אז איך מזהים אותי מיד בתור סוכן אמריקאי?'. השוער צחק: 'אבל שחור בגובה שני מטרים?'".
גונן גינת, פעם שלישית גלידה?
"אינני מדבר עם אנשים שאינם הגונים".
למה כועס ק. מלכה על השכן נ. מוזס
"אימפריית הרשע של נוני מוזס", המדור החדש של "ישראל היום", הוא תופעה חד פעמית, שכמותה עדיין לא נראתה: טור יומי (?) המוקדש אך ורק לתקיפת העיתון המתחרה, להלן "ידיעות אחרונות". מצד אחד, כל המרבה בביקורת התקשורת הרי זה משובח (גם אם מיידה האבנים גר בבית זכוכית). מצד שני, התקשורת היא לא רק "ידיעות", ויהיה נחמד אם "ישראל היום" יבקר ללא מורא גם את עצמו מדי פעם. האם זה יקרה? בוודאי. מיד לאחר שבעמוד השער תופיע כותרת ראשית נחרצת נגד נתניהו.
המתקפה הצבאית המשולבת החלה ביום שישי האחרון, עם הרעשה כבדה מצד תותח הוולקן הוותיק, ההגון והאפקטיבי גונן גינת. גינת קבע כי הנתונים שפירסם "כלכליסט" על הוצאות בית ראש הממשלה נתניהו היו לא נכונים, וכי קבוצת "ידיעות" מוכנה לעשות הכול כדי להחזיר את אהוד אולמרט לבית ראש הממשלה. בהזדמנות חגיגית זו דיווח גינת כי כאשר כיהן אולמרט כשר התמ"ת, הוא אישר ל"ידיעות" מענק של מיליונים בניגוד לנהלים.
ביום ראשון השבוע המשיך תותח העל גינת לטווח את האויב מרחוב מוזס 2, כשתהה מדוע חברו של אולמרט, המיליארדר המסתבך בני שטיינמץ, קיבל בסוף השבוע את שער מוסף "ממון" ב"ידיעות אחרונות".
כעבור יממה, ביום שני, שעט קדימה טנק המרכבה 4 דרור אידר. מכיוון שמדובר בכלי נשק משוכלל ביותר, לא בטוח שהצלחתי להבין לעומק את כל מה הפיתולים בעלילת הטור. לפיכך אסתפק בכותרתו: "ידיעות אחרונות", כך טוען אידר, מנסה להחליש את נתניהו מול קרי. שיהיה.
שלשום, יום שלישי, שוגר מכיוון "ישראל היום" טיל הפופאי חזי שטרנליכט, שדווקא הביא אייטם ראוי שאני אישית הייתי שמח לפרסם ב"מי נגד מי". הנושא: למה ואיך פורסמה בעמוד השער של "ידיעות" הכותרת הראשית "האבטלה שוב מזנקת", כשנתוני הלמ"ס מצביעים על כך שלא חל שום שינוי בשיעור המובטלים. שאפו.
חבל רק שלמחרת, ביום רביעי, כבר התדרדר המדור למכתב מהקורא המסתורי ק. מלכה מגני תקווה, ששיבח את "ישראל היום", גינה את "ידיעות אחרונות", וגם פרסם טעות קטנה משלו על הדרך: מלכה טען כי יום קודם לכן כל כלי התקשורת התייחסו לערעור הפרקליטות במשפטו של נוני מוזס, למעט "ידיעות אחרונות". לא מדויק. גם ב"מעריב" דילגו בחינניות חלקית על הנושא. מילא. מה שסיקרן הרבה יותר היא השאלה מיהו הקורא המסתורי ק.מלכה? ובכן, תחקיר מעמיק (בזבזתי על השטות הזו יותר מחצי יום מחיי. פוליצר או לא פוליצר?) העלה כי מדובר בקלוד מלכה, קורא אמיתי לחלוטין, בגיל העמידה. בדיקה מדעית למחצה (ותודה ל-google map) העלתה שהקורא ק. מלכה מתגורר במרחק 1,336 מטרים בלבד מביתו של המו"ל נ. מוזס, להלן ראש האימפריה. מלכה הנ"ל שלח לתומו מכתב ל"ישראל היום" וביקש לשמור על אנונימיות יחסית (התרשמתי שיש לו סיבה מוצדקת). הוא לא העלה בדעתו שמכתבו ישודרג ממדור המכתבים הצנוע, יככב בטור מערכתי מובלט, יזכה להפניה בעמוד הראשון, יקבל את כותרת הגג המרומזת "קורא כותב על אימפריית הרשע של נוני מוזס", ויגרום לכך שאיזה נודניק מאתר mako ינסה לשכנע אותו לשווא להתראיין.
אז איך לסכם? לעת עתה, למרות המתקפה הכבדה, עוד לא התעורר הצורך להזניק לאוויר את מטוס האף 35 המשוכלל מכולם עמוס רגב. אפשר להניח שאם הטור ימשיך להתפרסם בתדירות גבוהה (היום, חמישי, נרשמה הפוגה טקטית בקרבות) – זו רק שאלה של זמן עד שגם עורך "ישראל היום" יחמם מנועים. בינתיים נותר להתנחם בעובדה שקריקטורת השטנה הקבועה של נוני מוזס, שאייר שלמה כהן ושפורסמה דרך קבע ב"ישראל היום", הוחלפה בצילום ארכיון שלילי של יוסי זליגר, המעניק למו"ל "ידיעות אחרונות" איכויות ערפדיות משהו. המשך יבוא? ברור שכן.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
נתקעתם? תזמינו שגריר
מי יהיה שגריר ישראל בוושינגטון?
ביום שישי האחרון תיאר בן כספית בעיתון "סופהשבוע" (למעלה) את חייו הקשים של בנימין נתניהו. "לראש הממשלה כמעט ואין לשכה, לראש הממשלה כמעט ואין מפלגה, יועצו הקרוב ויד ימינו, רון דרמר, שהיה האיש הכי קרוב אליו וניהל את כל האופרציות המדיניות, איננו", תיאר כספית והוסיף: "אגב דרמר, היחסים בינו לבין משפחת נתניהו מתוחים. הוא היה כאן השבוע, נפגש עם נתניהו והבין ממנו שלא יהיה שגריר בוושינגטון. דרמר זועם. הוא לא יודע מי טרפד את מינויו, בעיקר לאור העובדה שהאמריקאים לא הטילו עליו וטו (נתניהו בדק את זה אישית)".
רצה הגורל, ובבוקרו של אותו יום שישי ממש דיווחה אילאיל שחר בגלי צה"ל (למטה) כי נתניהו ימנה את אותו דרמר לתפקיד השגריר בוושינגטון, וכי הוא אמור להיכנס לתפקיד כבר בחודש אוגוסט הקרוב. שחר הוסיפה כי ראש הממשלה מכשיר את הקרקע עבור דרמר ואמור להודיע על מינויו בקרוב. למען ההגינות חשוב לציין כי כספית כותב את טורו ביום רביעי ואילו שחר פרסמה את הידיעה שלה ביום שישי – פער של שתי יממות שבהן יכולים להתרחש המון דברים. מה גם שיומיים אחרי הידיעה של אילאיל שחר, ביום ראשון האחרון, בישר "ישראל היום" – שיש הגורסים כי יש לו לעתים זיקה מסוימת לנתניהו – כי כהונת מייקל אורן, השגריר הנוכחי בוושינגטון, הוארכה בשלושה חודשים, כך שככל הנראה, ובניגוד לדיווח של אילאיל שחר, בחודש אוגוסט דרמר לא ייכנס לתפקיד.
בן כספית ואילאיל שחר סירבו להגיב.
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (30)
חבריו ומכריו של אמנון דנקנר ידעו היטב כי הוא היפוכונדר מדופלם, ואפילו סיפרנו כבר כאן כיצד שלושה שבועות בלבד לפני מותו שלח דנקנר הודעת sms לחברו הקרוב, אהוד אולמרט, באלו המלים: "אני חולה, נפתחת ההרשמה לקבוצות המאורגנות שיוסעו באוטובוסים ממוזגים כדי לעבור על פני ארוני. יש התעניינות עצומה בנאומך הצפוי על קברי התחוח". לאחר פטירתו, ספדה לו ליאורה גולדנברג-שטרן בדף הפייסבוק שלה וציינה כי דנקנר היה "יוניק וחד פעמי, היפוכונדר מדליק". ובכל זאת, לא רבים זוכרים כי דנקנר היה אחד ממייסדיה של אגודת ההיפוכונדרים הישראלית.
זה קרה בשנת 1981. דנקנר וחברו דאז, יוסי שריד, ייסדו את אגודת ההיפוכונדרים הישראלית, שבין חבריה היו עוד עיתונאים ואנשי רוח. מטרתם הייתה "להעלות את קרנה של ההיפוכונדריה בארץ ולשים קץ ליחס הלגלגני שבו נתקלים החברים מדי יום". בראיון ל"מעריב" במלאת שלוש שנים להקמתה של האגודה תיאר דנקנר כיצד הפך להיפוכונדר עוד בכיתה א'. זה קרה אחרי חוויה קשה שעבר, כשמורתו ציירה על הלוח עיגול גדול ובתוכו נקודות קטנות רבות. ככה נראית טיפת מים מבעד למיקרוסקופ, הסבירה המורה, והנקודות הן החיידקים. "אז הבנתי שאם טיפת מים אחת מכילה כל כך הרבה חיידקים כמה יש בקוסמוס? באוויר שאני נושם? בבטן שלי?", סיפר דנקנר. "ואז התחלתי להבין שגוף האדם הוא בעצם פצצת זמן מתקתקת, שאף פעם אי אפשר לדעת מתי יקרה שם שבץ לב, שטף דם במוח או גידול סרטני".
בפצצת הזמן המתקתקת הזו, גוף האדם המתעתע והבוגדני, פגשו דנקנר ושריד שש שנים לאחר מכן. "זה היה בליל חורף אחד בשנת ,'90 כשיוסי שריד ואשתו דורית, אשתי מירי ואני אכלנו ארוחת ערב במסעדה בבת גלים", כתב דנקנר לימים ב"מעריב". "יוסי הזמין מרק דגים וכשהצלחת הגיעה היא הדיפה ריח לא טוב, אבל שריד לא חש בכך ואכל בהנאה. אחרי הארוחה, כשיצאנו אל מגרש החניה, יוסי התעלף ונפל על המכונית. הכנסנו אותו אל המושב הקדמי ליד מירי שנהגה. מירי היא נהגת שודים בדם. ישבתי מאחורי שריד, ומבעד לקול חריקות הצמיגים שמעתי איזה חרחור משונה מכיוונו של המעולף, ומירי צעקה: 'הוא לא נושם, הוא לא נושם'. הושטתי את ידי ומיששתי את פניו. לסתותיו היו חשוקות ואפו לא נשף אוויר. גייסתי את כל הכוח שלי וקרעתי את הלסתות לרווחה, הכנסתי אצבעות אל הפה, בוחש בלשון המגולגלת אחורה ומחליק אותה קדימה. היה רגע אחד מאוד מתוח, עד שחשתי באוויר נכנס ויוצא. כשהגענו לבית החולים הרופא אמר לי שמי יודע מה היה קורה אם לא, ואז אני כמעט התעלפתי".
יוסי שריד, מה תוסיף?
"אני זוכר הרבה סיפורים, אבל אני לא מעוניין להחיות את יחסיי עם דנקנר, אללה ירחמו, שהיו מנותקים עשר שנים".
גם לא אנקדוטות קטנות?
"אנקדוטות קטנות רק מחמירות את העניין".
הכתיבה היא כמו טיפול שורש על מהות החיים
חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד. שעת צהרים, פסעתי לתומי ברחוב גולדה מאיר בדרום חולון, תחת השמש הקופחת, כשלפתע הסלולרי צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"שלום לך הורביץ, יקירי המוערך", הוא פתח בסגנון מעט מפתיע. "תמיד סיקרן אותי לדעת: איזו שאלה היית מת שישאלו אותך ועוד לא שאלו?".
"סליחה?", התבלבלתי. "אני לא לגמרי בטוח שהבנתי".
"אז תן לי להקשות עליך", המשיך הקונספירטור. "אתה, שהתמסרת כל כולך לחלום הכתיבה הישן ולא היית מוכן לנוח עד שהמשימה תושלם, שעשית להטוטים, ציירת מציאות במילים, שלפת שפנים מהכובע, נטשת את העולם שבחוץ לטובת הקלדה סוערת של עשרות אלפי מילים לתוך המחשב, כמעט בלי הפוגה – איזו שאלה היית מת שישאלו אותך ועוד לא שאלו?".
"לא יודע", הסמקתי מעט. "תשאל מה שאתה רוצה".
"התלבטות קשה", הודה הקונספירטור. "אל תשכח, הורביץ, אני הרי חולק איתך את החיים, ובשבילי אתה קודם כל איש משפחה".
"זה נכון שאני איש משפחה, אבל אתה לא חולק איתי שום חיים", התחלתי להתעצבן. "בסך הכול אתה מתקשר אליי פעם בשבוע, וגם זה לא תמיד ברגע הכי מתאים".
"ובכל זאת חשוב לי שתדע, הורביץ", אמר הקונספירטור בקול מצועף. "שנפעמתי מהיכולת שלך להתעמת עם הקושי ולהתעקש, להתייאש, ומיד להתמלא באמונה מחדש – וידעתי שבקצה הדרך תיוולד יצירה ייחודית שרק אתה יכול לספר".
"תגיד, אתה בסדר?", שאלתי בדאגה. "לא כדאי שתראה רופא?".
"בכלל לא, הורביץ", השיב הקונספירטור בקול קטיפתי. "בסך הכול חשוב לי לומר שאתה אחד האנשים הכי אופטימיים ושמחים שאני מכיר".
"זה אולי היה נכון עד היוזמה הנואלת לפרסם את 'מי נגד מי' יותר מפעם בשבוע", הפטרתי בעצב.
"קטן עליך!", צהל הקונספירטור. "קטן על אדם כמוך, שיש לו זיכרון יוצא דופן. הייתי אפילו אומר שאתה פורסט גאמפ הישראלי".
"מה זאת אומרת?", שאלתי בחשש.
"זאת אומרת שאתה אדם שנכח כמעט בכל צומת משמעותי בתולדות המדינה", פסק הקונספירטור.
"לא בדיוק", עדכנתי אותו. "במלחמת ששת הימים עוד לא נולדתי".
"ועדיין, מלאכת הסיפור שלך מתובלת באינסוף פרטים קטנים שמציירים תמונה תלת ממדית מרהיבה ומרגשת", החמיא הקונספירטור.
"אתה בטוח?", שאלתי במבוכה הולכת וגוברת.
"בוודאי", הטעים הקונספירטור, "יש לך טור שלופת את הקורא מהרגע הראשון ולא משחרר אותו עד האייטם האחרון".
"די, תמשיך", אמרתי, "אתה מגזים לגמרי. המחמאות המופרזות האלה מתאימות, בדוחק, לג. יפית. אין שום סיכוי שהעורכים שלי ב-mako יסכימו לפרסם טקסט כל כך מוגזם ומביך. זה דביק, סכריני, מריח מפרוטקציה, וממש לא מתאים לנורמות האתיות הנוקשות הנהוגות אצלנו ב-mako".
"באמת?", תהה הקונספירטור, "אז איך אתה מסביר את כל העניין עם ליסה?".
"איזה עניין?", שאלתי בעניין, "אתה מתכוון לחתונה של עורכת 'גלריה' ליסה פרץ עם האמן הקונספטואלי יעקב מישורי?",
"לגמרי לא", אמר הקונספירטור, "מה לי ולליסה פרץ? התכוונתי כמובן לליסה שילוח-עוזרד".
"אשתו של יוסי?", שאלתי ביראת כבוד.
"אשתו של יוסי", אישר הקונספירטור. "וגם מנכ"לית חברת 'יולי אוגוסט הפקות', שיוסי עומד בראשה, והכי חשוב: המראיינת הקשוחה שלא עשתה ליוסי שום הנחות כשראיינה אותו ללא מורא וללא משוא פנים על ספרו החדש והלופת, 'קיבוץ ברלין', שהוא ללא צל של ספק גם תלת ממדי, גם מרהיב וגם מרגש".
"איך זה קשור אליי?", שאלתי.
"קשר ישיר והדוק", ענה הקונספירטור, "תשמח לשמוע שכל – אבל כל – המחמאות המופלאות שהרעפתי עליך היום באופן חד פעמי התפרסמו שחור על גבי אתר במגזין mako האחרון, בראיון הנוקב של אשת העיתונות ליסה עם איש הספר יוסי, וכל זה בזמן שהיא אשתו".
"אני דוחה את הרמיזה המכוערת על הסף", עניתי, "אצלנו ב-mako אין חלילה העדפת מקורבים ובטח שלא נפוטיזם. אני משוכנע שאין שום קשר בין העובדה שהעיתונאית החוקרת ליסה נשואה לסופר הטרי יוסי לבין המחמאות המוצדקות. כל עיתונאי שמכבד את עצמו היה שמח להשיג ראיון עומק חושפני ומרתק עם יוסי. במקום להפריח רמיזות מכוערות וחסרות בסיס צריך לפרגן לליסה על היצירה הייחודית שלה. וחוץ מזה, יכול להיות שמדובר בצירוף מקרים".
"יכול להיות", הסכים הקונספירטור במפתיע. "מה שחשוב שתזכור, הורביץ, הוא שביום שבו מישהו משום מה ירצה לראיין אותך, אל תסכים כל עוד הוא לא מראה לך תעודת רופא".
"למה?", שאלתי.
"כי בניגוד לסופר הטרי יוסי, שאצלו הכתיבה היא סוג של תהליך עיבוד וריפוי, אתה זקוק לאיש מקצוע שיוציא ממך את המיטב, בדיוק כמו הפסיכיאטר שקיבל שרון".
"לא נראה לי שמה שאריק שרון זקוק לו עכשיו זה פסיכיאטר", התנסחתי בזהירות.
"מי דיבר על אריק שרון?", סינן הקונספירטור. "אני מתכוון לשרון גל. קראת את הראיון שהוא העניק לאילן, הפסיכיאטר הסלב שלו, ב'ליידי גלובס'?".
"מאיפה אתה יודע שאילן הוא הפסיכיאטר של שרון?", תהיתי בקול רם.
"תקרא פעם אחת בין השורות, הורביץ, ואולי גם אתה תבין", אמר הקונספירטור. "כשאילן כותב 'ליוויתי את שרון גל בשבוע הקשה בחייו', 'נפגשתי עם גל יום יום', 'הוא חווה הרבה רגעים קשים ונפילות עצומות', ואפילו 'הודעת המשטרה הובילה לקתרזיס ולבכי קורע לב' – מה אתה יכול להבין מזה?".
"שמדובר מטבע הדברים בצירוף מקרים?", שאלתי בהיסוס.
"שום צירוף מקרים, הורביץ", קבע הקונספירטור. "אילן הוא פסיכיאטר הבית של 'ליידי גלובס', ואין לי ספק שהוא יודע היטב על מה הוא מדבר כשהוא כותב דיאגנוזה כמו: 'קל לי לקבוע: לגל הפרעת קשב וריכוז מלווה בהיפראקטיביות', או כשהוא אומר לשרון בפרצוף שהוא אדם אובססיבי ופרפקציוניסט עם ריטואלים קומפולסיביים אישיים".
"אל תהיה כל כך בטוח", אמרתי בהיסוס. "אילן מסוגל להגיד הרבה דברים בפרצוף. אל תשכח שמדובר בפסיכיאטר כל כך מחונן, שלפעמים מספיקות לו חמש דקות כדי לתת דיאגנוזה מקצועית, כך שאני די משוכנע שמדובר בצירוף מקרים".
"יכול להיות", נאלץ הקונספירטור להודות. "מה גם שכפי שידוע לך היטב – אילן ממליץ לפעמים לפציינטים שלו על כדורים קטנים בצבעים שונים".
ואם כבר כדורים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".