לדרבי חוקים משלו
איך סיקרו שני העיתונים הנפוצים בישראל את חקירתו הראשונה באזהרה של ראש הממשלה? תלוי, כמובן, באיזה עיתון מדובר, באיזו שנה מדובר ובעיקר באיזה ראש ממשלה מדובר: האם זהו בנימין נתניהו, גרסת 2017 (ש"ישראל היום" נוהג לפנק ו"ידיעות" משתוקק לפרק), או שמא זהו אהוד אולמרט, גרסת 2008 (ש"ידיעות" התאמץ לפנק ו"ישראל היום" השתדל לפרק). שנתחיל? יאללה:
בשלישי האחרון, למחרת החקירה הראשונה באזהרה של ראש הממשלה נתניהו, ביקש "ישראל היום" להמתין עם החגיגות:
לעומת זאת, ב-4 במאי 2008, לאחר החקירה הראשונה באזהרה של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, התעקש "ישראל היום" לפתוח בחגיגות:
ומה אצל המתחרים? תמונת ראי, כמובן:
בשלישי האחרון, למחרת החקירה הראשונה באזהרה של נתניהו, שמח "ידיעות אחרונות" לפרט את החשדות כלפי ראש הממשלה:
לעומת זאת, ב-4 במאי 2008, לאחר החקירה הראשונה באזהרה של חבר המערכת אולמרט, טרח "ידיעות אחרונות" להעניק סוג של רוח גבית לראש הממשלה:
אירוע חד פעמי? צירוף מקרים? אז זהו, שלא בהכרח:
ביום רביעי האחרון, יומיים לאחר החקירה הראשונה באזהרה של נתניהו, כבר התכונן "ידיעות" במרץ לקראת חקירתו הבאה של ראש הממשלה:
"ישראל היום", לעומת זאת, העדיף ביום רביעי האחרון להתמקד במתקפה התקשורתית הלא הוגנת כלפי ראש הממשלה:
ומה קרה בדיוק באותה נקודת זמן לפני שמונה שנים ושמונה חודשים, כשראש הממשלה היה אהוד אולמרט?
אותו דבר, כמובן, רק להיפך. שוב, תמונת ראי:
ב-5 במאי 2008 עדכן "ידיעות אחרונות" את קוראיו כי על אף החקירות נגדו אולמרט רגוע ומשדר אווירת עסקים כרגיל:
באותו יום ממש עדכן "ישראל היום" את קוראיו כי בשל החקירות נגדו אולמרט לחוץ והעסקים אצלו לגמרי אינם כרגיל:
שנאמר: כל עיתון וראש הממשלה הנחקר שלו.
חן חן למתחנפן
איפה הימים של אפרים ברכה ז"ל, כשאפשר היה להסתמס ולהתעדכן, תהה השבוע עיתונאי ותיק. ואיפה הימים של יואב סגלוביץ' יבדל"א, כשאפשר היה לקבוע שיחת תדרוך אוף דה רקורד, נזכר איש תקשורת אחר. היו זמנים. שנה וחודש חלפו מאז כניסתו של רוני אלשייך לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ולצערם של הכתבים העוסקים בתחום נראה שבינתיים הוא מצליח ליישם די בהצלחה את שיטות המידור שהביא איתו מהשב"כ. בעוד שבתקופת חקירות אולמרט היה רב הגלוי על הנסתר – כולל כמובן שמות חוקרי המשטרה שהתייצבו בזמנו בבית ראש הממשלה וחקרו אותו באזהרה – הרי שמאז תום חקירתו הראשונה של נתניהו ועד מועד כתיבת שורות אלה (רביעי אחה"צ) אף לא אחד מהכתבים המסקרים את הנושא ידע לנקוב בשמות החוקרים שהגיעו אל ביתו של נתניהו (למעט שמו של מפקד יאח"ה, תנ"צ כורש ברנור). שלא לדבר על "תיק 2,000", אותה פרשה מסתורית המיוחסת לראש הממשלה שאיש מהעיתונאים עדיין לא הצליח לחשוף האם ומה היא טומנת בחובה.
הערפל הסמיך שמפזרת המשטרה בכל הנוגע לחקירה כבר הביא להבדלי גרסאות קלים בין העיתונים. בשישי האחרון פרסם הכתב לענייני משטרה של "הארץ", יניב קובוביץ', כתבת פרופיל בעמוד 4 על הקצין שיחקור את ראש הממשלה. "תפוח האדמה הלוהט ביותר שהחזיקה המשטרה בשנים האחרונות צפוי להתגלגל בימים הקרובים לידיו של איש אחד: סנ"צ שלמה (מומי) משולם מיאח"ה", קבע קובוביץ'. אלא שקוראי עמוד 4 של "ידיעות" קיבלו באותו יום שלושה שמות שונים לגמרי. "בצמרת אגף החקירות כבר בחרו ככל הנראה את שלושת החוקרים שיופקדו על החקירה הרגישה", דיווחו הכתבת לענייני משפט, טובה צימוקי, והכתב לענייני פלילים, אלי סניור. "ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, תנ"צ כורש ברנור; ראש חטיבת החקירות באגף החקירות, תנ"צ ערן קמין; ואחר מוותיקי יאח"ה, סנ"צ יורם נאמן".
במשטרה המשיכו גם השבוע לסרב למסור את שמות חוקרי נתניהו, ואף טרחו להדגיש כי כל שם שהופיע בתקשורת הוא על אחריות המפרסם בלבד. "הם בונקר תת קרקעי בעניין הזה", הודה השבוע בצער אחד הכתבים. מי שנהנה לעת עתה מהחשאיות הזו (חוץ מנתניהו כמובן) הוא לא אחר מכתב הפלילים המיתולוגי, בוקי נאה. לאחר שראה את תמונותיהם של הקצינים ב"ידיעות", לא החמיץ הזדמנות לעקוץ את מקום עבודתו לשעבר. "אלה סוג הידיעות, כמו זאת היום בעמוד 4, שאני קורא ואומר לעצמי: 'קוראי העיתון משלמים על הטיפשות של נוני מוזס, שתמך בשילה דה-בר כשזרק אותי מהעיתון כדי שהאגו שלו כעורך לא ייפגע'", כתב נאה בפייסבוק. "אלה בדיוק שלושת הפרצופים שעכשיו העיתון מפרסם תמונות שלהם כדי להתחנף, אולי ידליפו לכתב התורן. אלה בדיוק האנשים/חברים שעליהם אמרתי 'כולם היו בניי'. כמה חבל".
כשאיתן עמית, סגן עורך "ידיעות" בדימוס, הסב את תשומת לבו של נאה שייתכן שההתחנפות של "ידיעות" תהיה לשווא, כי ב"הארץ" מוזכר קצין אחר, השיב לו נאה כי "גם זה שב'הארץ' גדל אצלי במאפרה".
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
דברים בשם אומרם: לקפוץ מהחלון, ובלבד שלא יופיע טור כזה
ביום שישי האחרון הופץ הגיליון ה-2,000 של "כל העיר", המקומון הראשון של רשת שוקן שגיליון הבכורה שלו יצא בשנת 1979. באותו יום העלה יוסי קליין, מייסדו ועורכו הראשון של "כל העיר", את הפוסט הבא בדף הפייסבוק שלו:
לפני 37 שנים, נדמה לי שזה היה בקיץ, רבצנו על השטיח בדירת החדר של הגרפיקאית מירי גרמיזו והגענו למסקנה שהשם הראוי שניתן לשבועון שהקמנו יהיה "כל העיר".
37 שנה (ועוד בקיץ!) הם לא סיבה טובה מספיק לחגיגות יובל. אבל השבוע ראיתי בירושלים את "כל העיר" וכותרתו הייתה "גיליון האלפיים". לצד הכותרת הופיע טור של ראש העיר ברקת ("...הפך לחלק בלתי נפרד מסדר היום הירושלמי..." וכיו"ב).
אם יש משהו שמדגים את שקרה לעיתונות בכלל ול"כל העיר" בפרט זה הטור הזה. מי שהקים את "כל העיר" ועורכים אחריו היו מוכנים לקפוץ מחלון המשרד שלנו במלך ג'ורג' 19 ובלבד שלא יופיע טור כזה. "כל העיר" שלנו ראה בראשי העיר מטרות לביקורת ולא שושבינים לשמחות.
"כל העיר" היה שבועון מצוין שפתח את עידן המקומונים של שוקן. תם העידן, נגמרה העיתונות. "כל העיר" היום הוא היום לא יותר ממצבור מודעות שעוטף כמה ידיעות. זה מה שקרה למקומונים, זה מה שקורה לעיתונות.
עד כאן הפוסט של יוסי קליין. עד מהרה הגיבו לו כמה וכמה מבוגרי רשת שוקן:
זוהרה רון: "לפעמים סמל אחד חזק מתמצת סיפור ארוך. 'כל העיר' היה ספינת הדגל, סמן לא רק לאיכות ולכתיבה אינטליגנטית אלא גם לאומץ לב, ליושרה, עיתון שלא מתחנף ולא מתקפל, לא בפני השררה ולא בפני בעלי הון. בסוף שנות ה-90 עבדתי ב'כלבו' בחיפה ואח"כ ב'העיר', שניהם מקומונים של רשת שוקן, וזה היה בי"ס מעולה. תמיד נשאנו עיניים ל'כל העיר' בתור אמת מידה לטעם טוב, למקצועיות, לאחריות ולעוד ערכים עיתונאיים".
יגאל סרנה: "היה נהדר מהרגע הראשון לעבוד שם".
אריאנה מלמד: "תקופה מסוימת בחיי, כשדברים שכתבתי התפרסמו גם ב'כל העיר', שמחתי בזה מאד. לעיתון הייתה הילה של איכות שמשום מה שלא דבקה ב'העיר'".
אורית שוחט: "סליחה? אריאנה? לירושלים תמיד נדמה שיש לה הילה, אבל זו רק התנשאות. 'העיר' היה אח תאום של 'כל העיר', זכיתי להיות בצוות ההקמה".
אמנון בירמן: "יוסי, אתה כל כך צודק. לפעמים קשה לי להאמין ש'כל העיר' הוא אותו עיתון שבו כתבתי במשך עשרים שנה, אבל זאת עובדה. 'כל העיר' העכשווי נראה בערך כמו שנראה אז ׳אינדקס׳, אם אתה זוכר, וזו בהחלט לא מחמאה".
יורם בינור: "שם למדתי. מהעורכים האגדות. במקומון של המהפכה. אללה ירחמהו".
דני דניאלי: "'כל העיר' היה פעם עיתון, עיתון מצוין – מעניין, איכותי וביקורתי. כיום מדובר במוצר נחות ועלוב. אינני מתכוון רק לריבוי המודעות, אלא גם ובעיקר להיעדר ביקורת ותחקירים. לא רוצה לומר שהעיתון משרת את ראש העיר (כנראה שהוא מתכוון לעשות זאת) משום שאפילו את זה הוא אינו מסוגל לעשות בשל עליבותו. רק חיים ברעם עוד שם, אבל זה בבחינת 'נזם זהב באף חזיר'".
נרי ליבנה: "יוסי, יומיים לאחר שהתפרסמה כתבתי הראשונה ב'כל העיר' קיבלתי פניות מ'דבר', 'ידיעות אחרונות' ו'הארץ'. אפילו לא טרחתי להגיע לפגישות שנקבעו לי. שלשת העיתונים האלה נראו לי, בהתאמה, מפלגתי, המוני, בורגני. 'כל העיר' היה בעיני עיתון חתרני, נועז, עם הקפדה על איכות הכתיבה. אכן, סיפור 'כל העיר' שאהוד אולמרט סירב תמיד להתראיין או להגיב לו ושהפך לשופרו של ניר ברקת, הוא סיפור לא רק על מות העיתונות אלא גם על מותו של השמאל וגם מותה של ירושלים".
עורך "כל העיר", אלעד ליפשיץ, תרצה להגיב?
"אנשים עם זכויות רבות, הרבה בריאות והצלחה לכולם".
הפניתי למו"ל "הארץ", עמוס שוקן, את השאלה הבאה: עם יד על הלב ובכנות אופיינית, איזה "כל העיר" אתה אוהב יותר? זה של 1979 או זה של 2017? שוקן לא ענה. הסיבות, מן הסתם, שמורות במערכת.
עמוס שוקן VS "וואלה!"
ואם כבר תשלובת שוקן: מתברר שכדי לפתח נוסטלגיה לא מוכרחים להיזכר בעבר. אפשר בהחלט להתגעגע גם להווה. ביום ראשון שעבר חשפה נועה פרייס ב"וואלה! ברנז'ה", כי "אחרי 25 שנים מערכת מוסף "ספרים" של 'הארץ' תיסגר". עד מהרה מלאה הרשת פוסטים וציוצים שקוננו בטרם עת על לכתו של המוסף.
אלא שאף לא אחד מהמתגעגעים למוסף "ספרים" בעודו בחיים לא קרא את האותיות הקטנות באייטם: המוסף עצמו כלל לא ייסגר. עריכתו תימסר לידי עורכת "גלריה שישי", ליסה פרץ. "אנשים שאמונים על קריאה לא הבינו ידיעה פשוטה על מוסף שמוקדש לקריאה", כתב בדף הפייסבוק שלו אבי גרפינקל, ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי "שלם". כשהמשוררת והעורכת הספרותית נוית בראל העירה לו כי "המוסף כפי שאנחנו מכירים אותו מת", שאל אותה גרפינקל "ממה את חוששת? שליסה תכניס עוד שתי ביקורות על ספרות פופולרית על חשבון ספרות גבוהה? גם אם זה יקרה, מה שלא בטוח, זה חבל – אבל לא 'אסון' ולא 'סוף הדמוקרטיה' כמו שכתבו כמה וכמה חברים יקרים".
כל חילופי הדברים האלה היו רק הפרומו לנאמבר של מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. "לא יאמן!", הוא הגיב. "אני המו"ל של העיתון הזה כבר 26 שנה, ובמשך 17 שנים קודם הייתי המנכ״ל שלו. בכל השנים האלה (43) אני שומע מקוראים ש'הארץ' פחות טוב ממה שהיה, ובכל זאת הגענו עד הלום. הלום טוב, הלום רע? לא יודע. כנראה בגלל שהדרישות שלי לאיכות והאבחנות שלי פחותות מאלה של הקוראים, אז אני חושב שבתנאים הקיימים אנחנו מצליחים לעשות עיתון סביר, או לא רע. לעשות כולל גם להתקיים. כאן מתנהל שיח כאילו יש ל'הארץ' איזו חשיבות לקוראים שהיחיד שלא מבין אותה ואפילו מזלזל בה זה אני".
בהמשך תהה שוקן "מה זה הנכאים הכללי הזה" וסיפק הסבר משלו לכותרת של "וואלה! ברנז'ה". "אני מבין שהמבט צר ואף אחד לא שואל את עצמו כשהוא קורא את הדיווח ב'וואלה!', מה זה הניסוח הזה שלהם, ואיך הסיק ש'ספרים' נסגר", כתב, בשבתו כקונספירטור חובב. "להגנת הקוראים הניסוח המוזר הוא לדעתי תגובה על הכתבה של גידי וייץ, אף היא להגנת הקוראים, על שירותי 'וואלה!' לשרה ולבנימין, וככזאת אינה הראשונה".
עורך "וואלה! ברנז'ה", דוד ורטהיים, יש ממש בתאוריה של שוקן או שמדובר בצירוף מקרים?
"אנו עומדים באופן מלא מאחורי תוכן האייטם ומאחורי כותרתו – המדויקת, שאף אושרה הן באופן רשמי והן אוף רקורד על ידי בכירים בעיתון. מערכת מוסף 'ספרים' של הארץ תיסגר. בשום שלב לא נטען בטקסט או בכותרת שהמוסף ייסגר, אלא שהמערכת המניעה, עורכת ומפיקה אותו – לא תמשיך להתקיים, ואילו דפיו יעברו לעריכתה של עורכת 'גלריה שישי' ליסה פרץ. את הרמז על אי הדיוק בניסוח שמטיל עמוס שוקן על אי הדיוק בכותרת, ראוי שיפנה לגולשים, חלקם אנשי ספר של ממש, שבחרו לעוות ולקחת ממנה את מה שנוח להם, מסיבותיהם שלהם".
מר באום
ברביעי שעבר דירג מגזין "כלכליסט", זו השנה התשיעית, את 50 המנהלים הטובים בבורסה, כפי שנבחרו על ידי הגופים הפיננסים הגדולים. במקום השביעי המכובד מאוד בדירוג הופיע אבי באום, בעל השליטה ומנכ"ל חברת שירותי המחשוב חילן, שלאחרונה הודיע כי עם תחילת 2017 יסיים את תפקידו כמנכ"ל ויהפוך ליו"ר פעיל.
תחת הכותרת "שכר ההתמדה" תיאר האייטם כיצד "חילן, שהחלה בתחום האפור של הפקת תלושי שכר, רשמה ב-15 שנות כהונתו של באום זינוק של פי 55 בשווי מניותיה". בהמשך נכתב כי "הזינוק של חילן לא נעצר גם בשנים האחרונות, כאשר החברה כבר הפכה לבעלת שווי שוק משמעותי" וכי "בחמש השנים האחרונות קפצה מניית חילן בכ-380 אחוז".
הכול מדויק? בהחלט. האם אבי באום הוא מנהל מצטיין שחתום על הישגים מרשימים? עושה רושם שכן. האם השיבוץ הגבוה שלו בדירוג מוצדק? כנ"ל. ובכל זאת, שורה קצרצרה בסוגריים יכולה הייתה למנוע מהמצקצקים לצקצק: גילוי נאות שבעל השליטה בחברת חילן הוא בן הזוג של גלית חמי, עורכת "כלכליסט". חיפוש בארכיון "כלכליסט" העלה כי באום הוזכר פה ושם בשנה האחרונה.
עורכת "כלכליסט", גלית חמי, תרצי להגיב?
"מדובר בדירוג מנהלים של החברות במדד ת"א 100 ש'כלכליסט' מקיים מיום הקמתו. הדירוג הוא חיצוני ומבוסס על ציונים ששולחים אנליסטים ומנהלי השקעות בשוק ההון. לעורכים ב'כלכליסט', וגם לי כמובן, אין כל נגיעה והתערבות בבניית הדירוג. לצערי (וגם לשמחתי), השנה לראשונה בן זוגי נכנס למדד ונכלל בדירוג. באופן שוטף, בכל הנוגע לסיקור שלו אין לי כל מעורבות ונגיעה, והדברים מועברים לאחריותו של מו"ל 'כלכליסט', יואל אסתרון. נוהל דומה קיים בסיקור של קרובי משפחה וחברים של שאר העורכים במערכת, לפיו הם מנועים מטיפול ומעבירים אותו לגורם האחראי עליהם".
ילד ראשון, שלוש שנים אחרי שנולד הקודם
וכעת, איך לא, קצת סוגה עילית. ביום שבת בישרה שירי מימון בחשבון האינסטגרם שלה כי היא בהיריון. ב"וואלה! סלבס" מיהרו להעלות את הכותרת הבאה:
בתוך 26 המילים של כותרת המשנה נמצאו 2 טעויות: נפתח בהגהה – "בכור" ולא "בחור", ונדלג לתוכן: אם לפני שלוש שנים הביאה מימון את בנה הבכור, אז בני הזוג מצפים כעת לילד השני שלהם, כפי שאכן תיקנו ב"וואלה! סלבס" בהמשך.
עורך "וואלה! סלבס", אדם סרור, נמנע מלהגיב.
נשיא בוליביה? שימו לב לדגל
ועוד סוגה עילית, הפעם תוצרת חוץ: בשלישי שעבר העלה ynet את האייטם הבא:
אלא שדי מהר התברר שלא נשיא בוליביה ולא נעליים. מדובר במתיחה שרצה ברשת, אשר פורסמה תחילה באתר חדשות במקסיקו, משם הגיעה לאתרים בריטיים ומהם התגלגלה ל-ynet, עד שהתברר שהאירוע הנטען צולם בכלל בפרגוואי (שימו לב לדגל). כעבור זמן קצר הוסר האייטם.
ב-ynet נמנעו מלהגיב.
מניין הימים (3): לאן נעלמה שרה נתניהו?
לעת עתה נמשכת ההתעלמות המופגנת למחצה של "ישראל היום" מאשת ראש הממשלה.
מאז 5 בדצמבר ועד היום, במשך 32 ימים תמימים (שיא של כל הזמנים) פורסמה ב"ישראל היום" רק תמונה קטנה אחת (!) של שרה נתניהו (שגם היא שובצה יום אחרי שביקשתי את תגובת העיתון בנושא). ולא שלא הייתה השבוע הזדמנות ראויה לעוד תמונה אחת לפחות: במוצאי שבת, ערב השנה האזרחית החדשה ויומיים לפני החקירה, העלו אנשי הבוס לדף הפייסבוק את תמונת משפחת נתניהו כולל הגברת. למחרת, יום ראשון, פורסמה התמונה בענק דווקא בעמוד 7 של "ידיעות", השוטם את רה"מ. ומה אצל החברים ב"ישראל היום"? כלום, גורנישט, נאדה. עולם הפוך.
האם ומתי תחזור שרה נתניהו אל דפי "ישראל היום"? ימים יגידו שבקרוב.
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
מה באמת צפוי עכשיו לחייל היורה?
"תן לנו לחיות היום מהתחלה, תן לנו מהתחלה ועד הסוף, ואז תראה איך שאני הולך", הבטחתי בכל לבי רגע לפני שהטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"נו, הורביץ, עשית כבר סיבוב על השנה החדשה?", הוא שאל בעניין.
"איזה סיבוב?", התפלאתי. "רק לפני חמישה ימים השנה החלה".
"וכבר היא סיפקה לטור שלך שתי טעויות קטנות, ועוד באותו מדור יומי אהוב במוסף '24 שעות'", עלץ הקונספירטור. "שולח לך:".
"מה הטעויות?", חקרתי.
"איך לא עלית על זה לבד?", נזף הקונספירטור. "בניגוד למה שאלעד זרט מציין במדור שלו, יפה ירקוני לא נפטרה לפני ארבע שנים, אלא לפני חמש שנים, וההשתלטות על קארין איי לא התרחשה לפני 14 שנים, אלא לפני 15 שנים".
"נו שוין", פיהקתי. "מן הסתם זה קורה בכל תחילת שנה. תן לאלעד להיפרד בנחת מ-2016 ולהתרגל ל-2017 בהדרגה ובקצב נינוח".
"אין זמן לנינוחות, הורביץ", דרבן אותי הקונספירטור. "האקטואליה בוערת, ויש סיפורים בקנה. למה שלא תכתוב על זה ששלדון התחיל לגייס קצת כסף?".
"מה? מי?", הזדקפתי בפליאה. "איך זה יכול להיות? שלדון, כפי שידוע לקוראי עיתונו, מרוויח 1.3 מיליון דולר לשעה, בין אם הוא ער ובין אם הוא ישן. הרי בגלל זה 'ישראל היום' הוא העיתון היחיד שלא נזקק לתוכן שיווקי".
"העיתון אולי לא נזקק, אבל האתר כנראה כן", הציע הקונספירטור. "עובדה ששם התוכן השיווקי חי וקיים, ומי שחתום עליו הוא לא אחר מאשר אלון בן דוד. הנה, תסתכל בעצמך:".
"אני חושב שמדובר בצירוף מקרים", הפטרתי. "וחוץ מזה, ברור לך הרי שלא מדובר באותו אלון בן דוד מחדשות 10".
"אני יודע, הורביץ", הרגיע הקונספירטור. "בסך הכול רציתי לבדוק את הערנות שלך. תגיד, מה יקרה לדעתך עכשיו עם אלאור אזריה? איילו תרחישים אפשריים בעניינו?".
"אין לי מושג, נצטרך כולנו להמתין בסבלנות לגזר הדין ולכבד כמובן את הכרעת השופטים", אמרתי במתינות.
"תחסוך ממני את הממלכתיות המזויפת שלך, טוב?", כעס הקונספירטור. "אני דווקא מצאתי, תוך כדי גלישה בסלולר, תרחיש שנראה לגמרי לא רע מבחינתו של אלאור שלנו. שולח לך את ההפניה שפורסמה הבוקר ב'וואלה!:".
"קיבלת הורביץ?", וידא הקונספירטור.
"כן", פקפקתי. "אבל איכשהו לא נראה לי שזה מה שמצפה לאלאור בקרוב".
ואם כבר ציפיות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10 וש-mako מתחרה באתר "וואלה".
לטור של השבוע שעבר: את מי הגדיר דן מרגלית כשופר של ראש הממשלה?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il