מי נגד מי
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ

אל תדונו את אושרת קוטלר עד שתגיעו למקומה

בסוף השבוע האחרון פעל הוואטס-אפ שעות נוספות. רבים מבכירי חדשות 10 (ועד מהרה גם חבריהם הקרובים, ידידים רחוקים של החברים, מכרים של הידידים ובסוף אפילו אני) קיבלו סרטון וידאו קצר. מגישת "המגזין", אושרת קוטלר, מככבת בסרטון הזה שלא בטובתה. בכיר בתקשורת, שנחשף לסרטון הוויראלי למחצה, הגדיר אותו השבוע "מופע האימים של אושרת קוטלר".

לפרסם או לא לפרסם? זאת השאלה. מצד אחד – המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים. מצד שני – המביא דברים בשם אומרם, כאילו הביא גאולה לעולם. איך אמר ר' יונה שמיר שליט"א? התלבטות.

קוטלר נראית בסרטון צורחת בטלפון על עובד הפקה. הטקסט כולל מלים כמו "מזיין לי את המוח", "האולפן הדפוק הזה" ו"התנאים המחורבנים האלה". אבל האפקט המהפנט מושג לאו דווקא בגלל המלים עצמן, ישירות ככל שיהיו, אלא בזכות השילוב שלהן עם הצעקות. בסופו של דבר החלטתי להימנע מהפרסום, הגם שאני די משוכנע – לאור תפוצתו הניכרת – שבמוקדם או במאוחר הסרטון יראה אור באתר כזה או אחר.

למה לא פרסמתי? אולי בזכות הפסוק "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו", ואולי בכלל בגלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך".

אין תמונה
אושרת קוטלר: "נסיבות שבהן קשה לשמור על קור רוח"
נזכרתי בהתפרצויות הכעס שלי עצמי בעת שהייתי עורך תוכנית הבוקר של "קשת". הן היו מעטות אמנם, אבל לא הייתי שמח שהן יתועדו במצלמה נסתרת, ועוד פחות מכך שאאלץ לצפות בהן כמה חודשים אחר כך בהקרנה מיוחדת בטור תקשורת נידח. איך המליצו הרחמנים מבין חז"ל? אין שופטים אדם בקונטרולו.

אנשים שונים שעבדו עם קוטלר בעבר (למזלה, לפני עידן הסמארטפון) מספרים שהיו עדים להתפרצויות כעס. אפשר להניח שבעתיד הקרוב היא תהיה נחמדה יותר לכפופים לה ותוריד את הווליום. צריך לקוות שהימים שבהם קוטלר צרחה, עמנואל רוזן חיזר אחרי כל מה שזז, שרון גל השתולל, רפי רשף השפיל, אלי יצפאן קילל ורוני דניאל הרים יד על קולגה – יחלפו לבלי שוב. במובן זה, פרשות עמנואל רוזן ושרון גל מרימות תרומה חשובה לשיפור איכות חייהם של התחקירנים והמפיקים הזוטרים באשר הם. הודות לקידמה הטכנולוגית – סמארטפונים, פייסבוק, טוויטר, ווטסאפ – טוב יעשה הטאלנט העברי המצוי אם יימנע מלחזר אחרי התחקירן/ית החדש/ה ו/או לצרוח על עוזר/ת ההפקה החף/ה מפשע.

קוטלר, מה תגובתך לסרטון?
"אני מאוד אודה לך אם לא תפרסם את הדבר המביך הזה. הנסיבות הן שהיה אירוע שהתרחש לפני שנה באולפן הקטן והדפוק הזה בירושלים, ושבגללו התפטר מגיש חדשות בכיר בחדשות 10, קוראים לו יעקב אילון, כי הוא לא היה יכול לשאת את התנאים הטכניים של החירשות והעיוורון שמגיש נדרש לתפקד בהם. מה שאתה ראית זה משהו שקרה בשעה רבע לשמונה, כשלא היה שום קשר עם הקונטרול בגבעתיים וכל השידור היה בסכנת התמוטטות טוטאלית. מן הסתם נסיבות שבהן קשה לשמור על קור רוח. אני שם מחורפנת לגמרי, כמו שאתה רואה, וזה לא דבר נחמד".

מי אתה באמת, אהוד ברק? תלוי איזה בן כספית שואלים

האם אהוד ברק הוא טיל שיוט חכם עם מנוע שקט, שילוב מרתק של ניגודים וסגסוגת מיוחדת במינה בין הרגש לשכל, בין הנכון למרתק, בין אתמול למחר? או שמא מדובר דווקא בפיל בחנות חרסינה, שהצליח לחסל בעיקר את עצמו, ובפוליטיקאי כושל שכולם יוצאים אצלו מנוצחים, חבולים ומרוטים? מן הסתם, בטח כאשר מדובר בדמות מורכבת כמו ברק, יהיו אנשים שיחשבו עליו כך, ואחרים שדעתם על ברק תהיה שונה בתכלית. הרבה יותר מפתיע לגלות שהעיתונאי בן כספית חתום על שתי חוות הדעת הללו, המנוגדות בתכלית זו מזו. האחת מהן נכתבה בספר שכספית כתב עם אחרים לפני 15 שנים. האחרת מופיעה בספרו החדש.

לקראת שבוע הספר יצא לאור "חמקן", ספרו של כספית על אהוד ברק. הספר, אם לנסח זאת באנדרסטייטמנט של העשור, לא ממש עושה חסד עם ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר. את ספרו הקודם על ברק, "חייל מספר 1", שעליו היה חתום יחד עם העיתונאי אילן כפיר, פירסם כספית בשנת 98'. שם דווקא הוצג הגיבור באור יקרות וכשילוב מנצח של גנרל אמיץ ואינטלקטואל.

בהקדמה לספרו החדש מנסה כספית להסביר את הפער בין הדמות הנערצת של ברק, כפי שהשתקפה בספרו הקודם, לעומת דמותו המושמצת של ברק העולה מספרו הנוכחי.

בן כספית
בן כספית. "מחקתי את התקופה הזו מחיי, וטוב שכך"
את שותפיו לספר – המחבר אילן כפיר והעורך דני דור – מכנה כספית בשם "הסוסים הוותיקים". לדבריו, 24 פרקים בספר "חייל מספר 1" נכתבו על ידי "הסוסים הוותיקים", בעוד הוא עצמו כתב רק את ארבעת הפרקים האחרונים שעניינם הקריירה הפוליטית של ברק. פרקים אלה, לדברי כספית, היו די צוננים וספקניים בגישתם.

"יום אחד התקשר אליי העיתונאי גידי וייץ, שעבר אז ב'כל העיר' הירושלמי, ושאל אותי אם ראיתי את המהדורה השנייה", מוסיף ומתאר כספית בהקדמה. "אמרתי לו שאני לא יודע בכלל שיש מהדורה שנייה של הספר. אם יש, סימן שהוא מצליח. 'יש', אמר העיתונאי, 'ואני מציע לך לקרוא אותה. חסרים בה קטעים... קטעים שלך'. הייתי המום. הלכתי לחנות ספרים, קניתי את הספר וקראתי את הפרקים שלי מחדש. חסרו שם קטעים, קטעים שאני כתבתי, הקטעים שקודם לכן הגדרתי כ'צוננים' ו'ביקורתיים'. הרמתי טלפונים למי שצריך, מחיתי, איימתי, נאמר לי שזה באמת לא בסדר, שיבדקו ויראו מה אפשר לעשות, ובעודנו מתדיינים הוקדמו הבחירות. הספר בגרסתו המאדירה, המצונזרת, תורגם לרוסית. הושמטו ממנו קטעים נוספים בעייתיים, שיכולים לצבוע את ברק בצבעים שמאלניים מדי. הוא הפך להיות תעודת הזהות של ברק בקרב המצביעים יוצאי חבר המדינות. הם מצאו שם דמות כלבבם... אפילו הפרט שהיה יכול להחשיד אותו בעיניהם, נכונותו לשאת ולתת בבוא היום על ירושלים, הושמט מהספר".

בהמשך מספר כספית כי "בשנים שחלפו ביררתי עד תום את סוגיית זיופו של הספר. מצאתי שהחבורה שאיתה כתבתי עבדה עם ברק. היא הייתה חלק מהמטה שלו... מטרת 'חייל מספר 1' הייתה להכתיר את ברק. כסף לא היה אז הבעיה של מטה ברק. הון תועפות הושקע בפרויקט הזה. אין לי מושג כמה ממנו ראו הסוסים הוותיקים, אבל אני, שנותרתי מחוץ ללופ, ראיתי פרוטות. אך הכסף הוא לא העניין. השקר, המניפולציה והאתיקה הם-הם העניין. ואני הייתי חלק מזה, שלא ביודעין".

אילן כפיר, מה תגובתך לדברי כספית?
"אחרי שנים שבהן בן כספית מיחזר ב'מעריב' את סיפור השתתפותו לצידי בכתיבת הביוגרפיה על ברק, החלטתי להעמיד דברים על דיוקם. כתבתי שלושה ספרים בשיתוף כספית והעורך דני דור, כולם במסגרת הוצאת 'רביבים' והמו"ל יהודה שיף ז"ל. זה היה צוות מצליח, שהוציא מתחת ידיו שלושה רבי מכר, ויכול היה להמשיך יחדיו לאורך שנים, אלמלא קרה משהו בדרך לכספית. המשהו הזה הפך אותו מעיתונאי צעיר ומוכשר לאיש עם אג'נדה שלא אחת שיבשה את דעתו והביאה אותו ליצירת כותרות ראשיות מופרכות שלא תמיד תאמו את המציאות. מרגע שהאג'נדה האישית פוליטית השתלטה על בן, הוא השתנה ללא היכר. הניסיון שלו לתאר 'כנופיה' 'מתוחכמת' ו'זדונית', שהוא נפל קורבן ברשתה פשוט מגוחך.

אייטם בן כספית
כריכות שני הספרים על ברק. טיל שיוט חכם או פוליטיקאי כושל?
"אחרי הצלחת שני הספרים הראשונים וההרמוניה בצוות, המו"ל יהודה שיף המנוח, אישיות נדירה שהלכה לעולמה בגיל צעיר, החליט על השלמת הטרילוגיה בביוגרפיה על אהוד ברק, אז כוכב פוליטי. כבר אז היינו צריכים להבחין בנטייה של בן לפתח שנאה למי שמסרב לשרת אותו כמקור. אפשר היה להבחין באיבה שפיתח לבנימין נתניהו עוד כשהיה מטאור פוליטי. הרדיפה של בן אחרי נתניהו תחילתה באותם ימים ללא סיבה נראית לעין. אהוד ברק ויוני קורן הצטרפו לרשימת האויבים במרכאות ובלעדיהן בשלב מאוחר יותר. הביוגרפיה על ברק נעשתה בשיתוף צמוד של אהוד ברק ואחרי אינספור פגישות עימו, חלק לא מבוטל מהן בהשתתפות בן כספית. טרם יציאת הספר לאור בן נבהל שהופעתו בספר תפגע בקשריו עם מי שהוא עצמו הציג כמקור מצוין שלו, אישיות ביטחונית עם שאיפות לראשות הממשלה בעתיד. בן אכן נרתע מהחלטת המו"ל לקרוא לביוגרפיה על ברק 'חייל מספר 1', מחשש שהביע בפניי שישרוף את המקור שלו, שראה עצמו כגדול לוחמי צה"ל לדורותיו. אותו 'גיבור' שכספית תכנן כנראה לטפח התרסק לימים בפרשייה אישית מביכה.

"מיותר לציין שכספית קיבל מהמו"ל תשלום נאה ביותר עבור השתתפותו בספר על ברק. ברדיפה שלו אחרי ברק ויוני קורן יש חשבון אישי יותר מאשר אמת עיתונאית צרופה שלה מתיימר כספית. זכורות לי כתבות מחמיאות של כספית על ברק כראש ממשלה, כל עוד ראש לשכת ברק היה חיים מנדל–שקד. כך קרה גם כשברק מונה לשר ביטחון בממשלת נתניהו ואת הראיון הראשון שלו בתפקיד העניק לכספית. לאחר שברק נפרד מאנשים ששימשו מקורותיו של כספית, שינה כספית את עורו והחל לתקוף את ברק. אין זה מן הנמנע שהשנאה היוקדת של בן כספית למי שאתמול היו גיבוריו מקורה בחיסול חשבונות עם מי ששרפו את מקורותיו. בלעדיהם קרו לא אחת תקלות לכותרות הראשיות שלו, כמו באותה 'פרשה שתזעזע את המדינה' – הסיפור המופרך על פרשת השופט תיאודור אור שהתגלה כפיאסקת חייו העיתונאיים של כספית, או רשימת הכותרות השגויות שפורסמו ב"מי נגד מי". אגב, ההסברים שהביא כספית לפספוסים שלו הם מהסוג שאילו כספית עצמו היה עורך ראשי בעיתון, הוא היה זורק אותם לפח הקרוב ואומר ל'פרשן הפוליטי' שלו: 'תשתדל יותר בכותרת הראשית הבאה שלך, אחרת...'".     

כספית, מה תגובתך?
"במהלך השנים אני מקפיד לא להזכיר את שמותיהם של חברי הכנופיה ההיא. מחקתי את התקופה הזו מחיי, וטוב שכך. גם כשמישהו מהם זוחל רגע אל מחוץ למחילתו, אין סיבה לתת לו את הכבוד ולהתייחס להבלים שהוא מפריח. אם יש למישהו מחלוקת על העובדות שמתוארות בפרק הפתיחה של 'חמקן', הוא מוזמן להגיש נגדי תביעת לשון הרע".

דני דור סירב להגיב. 

לא לציטוט, לא לייחוס, כן לפרסום

פעם, מזמן  מזמן, פעל בישראל גוף בשם "ועדת העורכים". בכירי "זרועות הביטחון" (עוד מונח שעבר זמנו) נעזרו בוועדה – שלא לומר ניצלו אותה – כדי לשמור על סודות המדינה, האמיתיים והמדומים. השפעתו של המוסד הזה חלפה מהעולם, וטוב שכך. את מקומו החליפו תדרוכי רקע לעיתונאים בכירים שעורכים מעת לעת ראשי הצמרת הביטחונית. בארבעת החודשים האחרונים התקיימו לפחות שלושה תדרוכים כאלה, שלגביהם סוכם מראש שיהיו שלא לציטוט ולא לייחוס. אלא שבכל אחד מהמפגשים הללו נחלו הגורמים המתדרכים עוגמת נפש, והפרטים, או חלקם, שנמסרו לאוזני העיתונאים בלבד, פורסמו זמן קצר לאחר התדרוך. יכול להיות שבעידן האינטרנט והרשתות החברתיות הדרישה לשמור על תוכן פגישה בסוד היא גזירה שהעיתונות מתקשה לעמוד בה. יכול להיות שגם לגורמים המתדרכים יש ציפיות לא ריאליות ולא מעשיות. הכול, כמובן, בעיני המתבונן.

"מלחמת אגו מכוערצ", פרדו (צילום: רויטרס)
תמיר פרדו. עוגמת נפש | צילום: רויטרס
המקרה הראשון אירע בפברואר. לשכת ראש הממשלה כינסה בבהילות את ראשי מערכות התקשורת לפגישה עם ראש המוסד, תמיר פרדו, שניסה למנוע את פרסום פרשת הסוכן בן זיגייר. הניסיון כשל. למחרת פרסם עורך "הארץ", אלוף בן, מאמר בעמוד הראשון שנפתח במילים "דמיינתי אתמול שאני פוגש את ראש המוסד, תמיר פרדו, ומשכנע אותו להתנתק לכמה ימים מעסקי השו-שו והדיונים אפופי הסיגרים והוויסקי, ולהתחבר לפייסבוק, לטוויטר ולאינסטגרם". בן, חשוב לציין, לא נכח בפגישה עם פרדו למרות שהתבקש לבוא. את דבר קיומו של התדרוך פרסם באתר ״הארץ״, בעת שהתדרוך התקיים.

כעבור חודשיים, באפריל, שוב היה זה אלוף בן אשר חשף את דבר קיומה של פגישה שהתקיימה בערב יום העצמאות בין הרמטכ"ל לעורכים הבכירים, ושהוגדרה כ"רקע עמוק". בין היתר תהה בן במאמרו מדוע קצינה בדרגת רב-סרן צריכה להגיש קפה לרמטכ"ל. בעקבות הטור האשימו גורמים בתקשורת את בן כי "פגע בהבנות עם דובר צה"ל".

הרמטכ"ל גנץ. יספוג את הקיצוץ? (צילום: AP)
בני גנץ. מורת רוח | צילום: AP
המקרה האחרון אירע בחמישי שעבר, כשעורכים ראשיים זומנו לתדרוך בלשכת המפכ"ל, יוחנן דנינו. בתחילת הפגישה סוכם עם הנוכחים שכל מה שייאמר בה לא יפורסם. דנינו אמר, אוף דה רקורד כמובן, כי במשטרה מעריכים שהחשדות נגד עמנואל רוזן יהיו, בסופו של יום, הרבה פחות חמורים ממה שפורסם בתקשורת. דנינו גם העריך כי נגד שרון גל כלל לא תיפתח חקירה באזהרה.

כעבור 24 שעות ראיינה איילה חסון בתוכנית "יומן" בערוץ 1 את השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. "אני אספר לך מה שמעתי, ואני חושבת שזה מידע מאוד מבוסס", אמרה חסון לשר בהתייחס לפרשת עמנואל רוזן. "מה שאני שומעת הוא שאין שום עדות לאונס, אין ראיות לאונס, אין ארבעים נשים כפי שדובר בתקשורת, אלא מדובר על מספר נמוך יותר". בהמשך הוסיפה חסון לגבי רוזן כי מדובר בהתנהגות בעייתית, אולי הטרדה, וכי "מעריכים שכן יהיה בסופו של דבר כתב אישום נגדו – אבל לא כפי שעלה בתקשורת בהתחלה".

חלפו יומיים, וביום ראשון פרסם הכתב לענייני פלילים של "מעריב", אבי אשכנזי, ידיעה בגודל חצי עמוד עם הכותרת: "גורם במשטרה: רוזן יואשם לכל היותר בעבירות של הטרדה מינית". אשכנזי גם הוסיף כי המשטרה מעריכים שלא תיפתח חקירה פלילית נגד שרון גל.

יוחנן דנינו, מועמד לתפקיד מפכ"ל המשטרה (צילום: חדשות 2)
יוחנן דנינו. אכזבה קשה | צילום: חדשות 2
הפרסומים – הן בערוץ 1 והן ב"מעריב" – עוררו כעס בכלי התקשורת האחרים. חשוב לציין כי גם חסון וגם אשכנזי לא נכחו בתדרוך עם המפכ"ל. מטעם רשות השידור הגיעו לפגישה מנכ"ל הרשות, יוני בן-מנחם, ויד ימינו, זליג רבינוביץ', ואילו נציג "מעריב" בתדרוך היה ראש אגף החדשות, איתי אשר. גורם המעורה בפרטים אמר השבוע כי "כל מה שנאמר במפגש היה אמור להישאר במפגש. מי שחשב שהוא יכול להפר את הסיכום עשה טעות חמורה".

חסון, האם המידע ששידרת מבוסס על התדריך שערך המפכ"ל?
"חד משמעית לא. אפילו לא ידעתי שנערך תדריך כזה. אילו הייתי משתמשת במידע מתוך התדריך,  איך זה שלא שידרתי כלום על החקירה בנושא שרון גל? לא היה לי מושג על עצם התדריך ועל תוכנו. הדיווח שלי היה מבוסס על מידע שקיבלתי באופן אישי מגורם מרשויות האכיפה".

אשכנזי, יכול להיות שהפרתם הסכם?
"מדובר בדמגוגיה זולה של המשטרה. אני כתב לענייני פלילים וצריך לתת לי קרדיט שאני עוקב כל הזמן אחרי פרשות עמנואל רוזן ושרון גל. כבר בשבוע שעבר ידעתי לאן הדברים הולכים, וכמוני ידעו גם כתבים נוספים. דיברתי עם גורם מאוד בכיר במשטרה שמעורה בחקירות הללו ורוב האייטם התבסס על דבריו. את האייטם העברתי למערכת עוד לפני התדרוך של המפכ"ל, ומשיקולים של מערכת 'מעריב' הפרסום שלו נדחה לתחילת השבוע. מה שבעצם קרה כאן הוא שהמפכ"ל עשה מארב לעורכים. הוא זימן בעלי תפקידים בכירים במערכות העיתונים ותידרך אותם על נושאים שעל סדר היום, תוך שהוא דורש מהם לא לפרסם כלום ממה שנאמר. אילו המפכ"ל היה מספר שהולכים לעצור את אלפרון ומישהו מהעיתונאים היה מפרסם את זה קודם – אתה צודק, זה באמת היה נבזי. אבל דנינו לא יכול לדרוש שדברים שעל סדר היום לא יפורסמו. תאר לך שמעכשיו זו תהיה שיטה. פעם בחודש המפכ"ל יכנס את העורכים, ויספר להם מה קורה בנושאים שעל סדר היום תחת הבטחה שדבר לא יפורסם. עכשיו לך תוכיח שקיבלת את המידע ממקור שלך שלא קשור למפכ"ל. אפשר יהיה לסגור את תא כתבי הפלילים".

בלשכת דובר המטה הארצי של המשטרה סירבו להגיב. 

כל אחד והיאיר לפיד שלו

במוצאי שבת האחרונה יצאו לרחובות הערים כמה מאות מפגינים כדי למחות נגד ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר לפיד שהחליטו על העלאת המע"מ. למחרת, יום ראשון, פירסם "ישראל היום" תמונת תקריב של אחד המפגינים עם השלט "יאיר ברח" (למטה). ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הופיע צילום שבו שמו של לפיד הוסתר על ידי שלט אחר (למעלה), ודווקא השם "ביבי" בלט בכרזה שליד.

אייטם יאיר לפיד
ההפגנה נגד הגזירות. אולי אתם, ילדים, תוכלו לנחש איזו תמונה שייכת לאיזה עיתון?
באותו יום ממש התקיים כנס סגור של פעילי ליכוד, שבמהלכו עקץ שר הביטחון, משה יעלון, את לפיד ואמר כי "אי אפשר לנהל את המדינה בפייסבוק". למחרת, יום שני, הקדיש לכך "ישראל היום" הפניה בולטת בשער, פלוס אייטם של הכתב הפוליטי, מתי טוכפלד, שתפס חצי עמוד. הרבה הרבה יותר מהשטח שהקדיש העיתון לפרשת נתניהו והמיטה המעופפת, למשל. ומה ב"ידיעות"? שם – הפתעה הפתעה – התעלמו באלגנטיות מהעקיצה של יעלון.

במהלך יום שלישי נרשם שקט יחסי בזירת הקרב על התודעה בין שני העיתונים. אלא שבערב, מעשה שטן, חשף אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 כי לפיד הביא את בנו ליאור לישיבה סגורה של קבינט הדיור. למחרת שוב פירסם "ישראל היום" הפניה בולטת בשער, ואף פינק את קוראיו בידיעה בת חצי עמוד של זאב קליין אשר תפסה את חציו העליון של עמוד 5. "ידיעות", לעומת זאת, ויתר על הפנייה מתבקשת בעמוד הראשון, דחק את האייטם המקביל של איתמר אייכנר לתחתית עמוד 27 וגם שכח לתת קרדיט לאברמוביץ'. שנאמר: כל אחד והיאיר לפיד שלו. 

מזרח תיכון חדש? לא ממש

ביום ראשון שעבר המריא הנשיא שמעון פרס (עוד נחזור אליו בסוף הטור) לוועידה הכלכלית בירדן. באותו בוקר הקדיש "מעריב" לנושא את הכותרת הראשית, ואת עמודים 2-3. כותרת הגג לסקופ של שלום ירושלמי, טענה כי "הנשיא צפוי לשאת נאום דרמטי", ואילו הכותרת עצמה דיווחה כי "פרס יכריז בירדן: 'רוב בישראל לחזרה לקווי 67''". לא פחות.

אייטם שלום ירושלמי
הכותרת שלא הייתה ולא נבראה. "היה לי בסיס לשער", מסביר שלום ירושלמי
אלא שהיום חלף, הערב ירד, פרס נשא את נאומו בוועידה הכלכלית, ובשום שלב לא יצא בהכרזה ש"מעריב" הבטיח בכותרת. למחרת דיווח אורי ילון ב"ישראל היום" כי "פרס, בניגוד לדיווחים קודמים, כלל לא התייחס לקווי 67'". סמדר פרי מ"ידיעות" וג'קי חורי מ"הארץ" התעלמו בחינניות מהכותרת השגויה של "מעריב". למרבה הצער, גם ירושלמי, שנשלח לירדן, לא מצא לנכון להתייחס למחרת לכותרת הלא נכונה שהוא עצמו היה חתום עליה. את המסמר האחרון בארון תקע יוסי ורטר ביום שישי האחרון, כשקבע בהקשר לביקורו של פרס בירדן כי "באחד העיתונים פורסמה ידיעה שגויה".

ירושלמי, מה תגובתך?
"בידיעה נאמר שהנשיא שמעון פרס יאמר מעל דוכן הנואמים לאבו מאזן כי 'אתה הפרטנר שלי ואני הפרטנר שלך. בוא נקדם את השלום. אני יודע שאתה יודע שאין בינינו הרבה פערים. אני יודע שאתה יודע שגם הפערים הקיימים ניתנים לגישור. ישראל רוצה שלום. יש אצלנו רוב מובהק לפתרון מדיני תחת הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים בקווי 1967, עם תיקוני גבול מוסכמים ושיוויוניים'. הנשיא אכן אמר את רוב רובם של הדברים בנאומו, כפי שציינתי. היה לי בסיס לשער כי פרס יוסיף שרוב הציבור בישראל תומך בפתרון שתי המדינות בקווי 1967, עם תיקוני גבול מוסכמים ושוויוניים, וזאת בעקבות סקר שהגיע אליו לאחרונה שביצע מכון דניאל אברהם לשלום במזרח התיכון".

שטרסלר במרוץ נגד השעון

הודעתו של שר הפנים, גדעון סער, כי עוד השנה יוארך שעון הקיץ עד סוף אוקטובר, שימחה מאוד את הפרשן הכלכלי של "הארץ", נחמיה שטרסלר. שמיהר בשישי האחרון להקדיש מאמר לנושא.

בדיקה בארכיון "הארץ" מעלה כי בשלוש השנים האחרונות התייחס שטרסלר לשעון הקיץ ב-18 מטוריו (!). 11 פעמים הוא הקדיש לנושא מאמר מלא. בשבע פעמים נוספות טיפל בשעון הקיץ בהרחבה בטורים שעסקו גם בנושאים אחרים. בכל מאמריו מתח שטרסלר ביקורת על התקופה הקצרה של שעון הקיץ בישראל. להנאת המעריצים המושבעים, משפטים מסוימים במאמרים מוחזרו מילה במילה, או עם שינויי נוסח קלים.

כך, למשל, באוגוסט 2010 סיפר שטרסלר לקוראיו כי "שעון הקיץ בארה"ב נכנס לתוקף ביום ראשון הראשון של נובמבר. ארה"ב הענייה אינה יכולה להרשות לעצמה מה שישראל העשירה יכולה". כעבור שלושה חודשים, שב ותיאר כיצד ג'ורג' בוש האריך את תקופת שעון הקיץ "כך שייכנס לתוקף ביום ראשון הראשון של נובמבר. ארה"ב הענייה לא יכלה להרשות לעצמה מה שישראל העשירה יכולה".

נחמיה שטרסלר (צילום: החדשות 2)
נחמיה שטרסלר. "השמחה מוקדמת" | צילום: החדשות 2
בסוף מאי 2011 תהה שטרסלר איך זה שלמרות שעון הקיץ "יהודי ברוקלין, פריז ורומא מצליחים להתפלל שחרית וגם לעבוד", כעבור שבוע, בתחילת יוני, הקשה "איך זה שכל מיליוני היהודים בברוקלין פריז, רומא ואנטוורפן מצליחים להתפלל וגם לעבוד". במרץ 2012 העלה שוב את השאלה "איך זה שיהודי פריז, רומא ואנטוורפן כן מספיקים להתפלל שחרית ולהגיע לעבודה בזמן". חלפה חצי שנה, ובספטמבר 2012 דיווח שטרסלר על דיוני הוועדה שהוקמה לבחינת נושא שעון הקיץ, אשר "לא התעמקה בשאלה מה עושים באוקטובר יהודי רומא, פריז, אנטוורפן וניו יורק". גם בטור האחרון, שפירסם לאחר החלטתו של סער להאריך את שעון הקיץ, לא ויתר שטרסלר על הקושיה "איך מצליחים יהודים ברומא, פריז וברוקלין להתפלל בבוקר כראוי וגם להגיע בזמן לעבודה". מעניין מדוע נזנחה הפעם אנטוורפן.

ישנן, כמובן, עוד דוגמאות לניסוחים כאלה ואחרים ששטרסלר שב וחזר עליהם במאמריו על שעון הקיץ, אבל תקצר היריעה. לכן נחתום באחד הטוקבקים למאמר האחרון שלו, מאת מי שמכנה עצמו "קיינס" (כלכלן עבר ידוע, שלא תטעו לחשוב ששמעתי עליו עד היום). תחת הכותרת "על מה יכתוב שטרסלר בעתיד?" כתב הטוקבקיסט לפרשן הכלכלי כי "בעזרת השם יש שעון קיץ כהלכתו וגם הביץ' תאצ'ר כבר מתה. נחמיה, תחשוב על נושאים חדשים".

שטרסלר, לא תיאלץ להיפרד מאחד הנושאים שהכי אהבת לטפל בהם?
"קודם כל, הבעיה עוד לא נפתרה אז השמחה מוקדמת, כי אין עדיין חוק בנושא. אז בוא נחכה ליום הגדול ההוא שהחוק יעבור בכנסת, ואז אני כבר מבטיח לך עוד מאמר. אחר כך אני אמצא לי נושאים חשובים אחרים כדי לענות בהם".

מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד איך אסור להתנהג (25)

הטור הנרחב שהקדיש רון מיברג בגיליון "סופהשבוע" האחרון לאקס המיתולוגי שלו, אמנון דנקנר, הכיל סיפור אחד קשה מאוד לעיכול. למרבה הצער והזוועה, הפרטים הבלתי נתפשים שמיברג תיאר בו אכן התרחשו כהוויתם. הסיפור מאיר את דנקנר באור אכזרי, וחושף כי לצד היותו כותב מחונן, דעתן, בעל ידע רב, קסם אישי למכביר ותועפות של חוש הומור, היה במקביל באישיותו גם צד אפל ודוחה. אפילו אוהביו וחבריו הטובים של דנקנר, כולל מי שהיו קרובים אליו עד יומו האחרון, נאלצו להסתייג השבוע מהתנהגותו המתועבת.

הרמז הראשון למעשה הנורא הופיע שמונה ימים אחרי מותו של דנקנר, בטור שפרסמה נרי ליבנה במוסף "הארץ". באחת הפסקאות היא תיארה מריבה שהייתה לה עם המנוח הטרי. "במשך שנים לא דיברנו", הוסיפה, "ואני, למרות הכול, אף כי אמר לי את הדבר הכי מרושע ששמעתי מעודי על בנו של חבר שנהרג בפיגוע, קצת הצטערתי על כך".

קוראיה המושבעים של ליבנה, שרצו לדעת במה מדובר, נאלצו להמתין עד יום שישי האחרון, כשמיברג השלים עבורם את הפרטים. "דנקנר אמר שיש לו יכולת מאגית להטיל באויביו קללה נוראה", כתב מיברג ב"סופהשבוע". "זה היה קשקוש פרימיטיבי לא אינטליגנטי, אחד השעשועים שדנקנר נהג להמציא כדי לבדר את עצמו. שיאה של המהתלה האומללה הזאת בבוקר אחד ב-1996, כאשר דנקנר העיר אותי כדי להוכיח לי שהקללה עובדת. הימים ימי הפיגועים הגדולים, ובירושלים התפוצץ אוטובוס על יושביו. 'בנו של נחום ברנע נהרג בפיגוע!', אמר דנקנר. 'הקללה עובדת'. מקור השנאה לברנע בדברים שאמר ברנע על דנקנר. החייל יונתן ברנע ז"ל נהרג בפיגוע".

אמנון דנקנר
אמנון דנקנר. סיפור קשה לעיכול
שורשי הסכסוך בין נחום ברנע לאמנון דנקנר הם רבי שנים. השניים הכירו עוד בראשית שנות השבעים, כשברנע היה כתב צעיר ב"דבר" ודנקנר שימש כדובר משרד החינוך. כשדנקנר עבר מ"הארץ" ל"דבר", ברנע כבר לא היה שם, אלא ערך את השבועון "כותרת ראשית". עיתונאי לשעבר ב"דבר" סיפר השבוע שדנקנר חש קינאה בכך שברנע נחשב הבן המועדף על חנה זמר, עורכת "דבר" המיתולוגית, גם לאחר שעזב את העיתון. בשנת 86' פרסם ברנע בשבועונו המשובח ביקורת צוננת על ספרו השני של דנקנר, "מחפשים את גואלמן", תחת הכותרת "הרישעונים של דנקנר". כעבור שש שנים, ב-92', כשדנקנר הוציא את הביוגרפיה השערורייתית על דן בן אמוץ, שוב תקף אותו ברנע. זמן לא רב אחר כך הביע תרעומת גם כלפי דן מרגלית, לאחר שזה גייס את דנקנר כפאנליסט לתוכנית "פופוליטיקה" שעלתה אז בערוץ 1.

דנקנר, כמובן, החזיר מהלומות. בשנת 2002 – כשברנע תקף ב"העין השביעית" את השינויים שחלו בעמדתו הפוליטית של דנקנר לאורך השנים ובהתאם לעיתון שבו הועסק – הגיב דנקנר במילים: "אני מרחם על ברנע, שיש לו אובססיה לגביי, ולא מהיום". כעבור שלוש שנים כתב ברנע בטורו ב"ידיעות" על השותפות הבעייתית של טומי לפיד, שהיה אז שר המשפטים, עם דנקנר ומרגלית בחברת ההפקות "למד", שהוקמה שנים קודם לכן. דנקנר, בתגובה שהיתה מופת לטעם רע, בחר להסביר לקוראיו מדוע הוא מוצא בטוריו של ברנע רמזים לכך שהכותב ירד נמוך, תרתי משמע, והוסיף את המשפט: "אני מבין שנחום ברנע לעולם לא יסלח לי על השקרים ועל ההשמצות שהוא כתב עליי במרוצת השנים".

עד כאן, בקיצור נמרץ, תולדות המריבה בין ברנע לדנקנר. לא משהו שכמותו לא ידענו בסכסוכים אחרים בין עיתונאים שקדמו להם. אבל המשפט הנאלח שדנקנר אמר על בנו של ברנע הוא דבר שכמותו לא ידענו, ונקווה שגם לא נדע.

נחום ברנע סירב להגיב.

רון מיברג על הקו, אילנה דיין בממתינה וערן טיפנברון סותם לקונספירטור את הפה

כביש ישן, שביל בגן, עץ ובית קידמו את פניי כשיצאתי מדירתי הדרום חולונית אל הלחות המהבילה. אבא כאן, אמא שם, הסברתי לילד שנייה לפני שטיפס על האופניים, בדיוק כשהסלולרי צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"נו, הורביץ", הוא התפרץ כהרגלו לדלת סגורה. "יצא לך כבר לעבור על גיליון 'סופהשבוע' האחרון?".

"לא ממש", הודיתי בצער. "רק סרקתי במהירות את הטורים של רון ושל בן".

"אני קצת מודאג בקשר לבן", אמר הקונספירטור. "הוא לא כתמול שלשום. יכול להיות שקרה לו משהו?".

"חס וחלילה. למה אתה אומר את זה?", שאלתי בדאגה.

"כי כבר שבועיים ברציפות הוא לא כתב מילה אחת על שרה", ענה הקונספירטור. "אבל רון, לעומת זאת, חזר לאיתנו וסוף סוף העלה על הכתב עדות אישית וקורעת לב על העיתונאי השנוי במחלוקת שמירר את חייו".

"אתה בטח מתכוון לאמנון", השלמתי את הפרטים.

"לא הפעם, הורביץ. אני מתכוון אליך", אמר הקונספירטור בסרקזם. "ותרשה לי לברך אותך. צריך להיות נודניק אמיתי כדי שרון הגדול יקדיש דווקא לך את הפיסקה הראשונה שלו, ועוד בטור שעוסק ביחסיו הבלתי פתורים עם אמנון".

"אין לי מושג על מה אתה מדבר", אמרתי בדריכות. "בטוח שלא מדובר בצירוף מקרים?".

"שום צירוף מקרים", אמר הקונספירטור בשמחה לאיד. "אני אוחז בעיתון ומקריא לך מה רון כתב: 'עיתונאי אחד התקשר אליי חודשיים לפני מותו של דנקנר וביקש לשאול אותי אם אני מסכים עם קביעתו של דנקנר, בטקסט שכתב לעיתון זה, שהתחזית המשותפת שלנו לתוצאות בחירות 1992 בטור משותף שכתבנו ב'חדשות', אכן הייתה מדויקת להפליא'. מה אתה אומר, הורביץ? התיאור הספרותי לעילא הזה, של עיתונאי קטנוני וטרחן שנאלץ להרחיק עד מיין בניסיון לקושש בדלי אייטמים קלושים, נשמע לי בול אתה".

"איך אתה יודע שזה דווקא אני?", מחיתי חלושות. "לדעתי מדובר בכלל בצירוף מקרים. הרי באותה מידה זה יכול היה גם להיות דוד שאוהב להפליץ, או דוד שכותב אצלו ב'וואלה ברנז'ה'. ואולי זו בכלל דבורית האגדית? או שמא אלכס?".

"ברור כשמש שזה אתה", אמר הקונספירטור. "זיהיתי מיד את טביעות אצבעותיך השמנוניות, בעיקר כשקראתי איך רון מתאר את סיום השיחה איתך. מה הוא כתב שם שהוא ענה לך? 'רד מזה, אמרתי, אין לך קייס'. והמשפט הזה, הורביץ, מאשר לי סופית שאתה הוא הלוזר שהתקשר לרון ולא שום כתב ברנז'ה אחר".

"לצערי אני מנוע מלהכחיש", אמרתי בתוגה.

"מזל, אמר הקונספירטור. "כי כבר שקלתי לטלפן למערכת 'עובדה', לדבר עם אילנה ולבקש ממנה לחקור את הנושא".

"נו באמת", אמרתי, "אילנה היא עיתונאית רצינית ביותר. אתה חושב שיש לה זמן להתעסק עם שטויות?".

"כנראה שכן", השיב הקונספירטור, "אחרת איך תסביר את העובדה שהיא טילפנה גם ביום שישי וגם ביום ראשון בניסיון מגוחך להסיר מהטור שלך שני פרטים ביוגרפיים שעלולים לכאורה לסכן את ביטחונם האישי של שני עיתונאים הקרובים ללבה?".

"האמת היא שאין לי הסבר מצוין ושגם אני הופתעתי", אמרתי, "אבל אני משוכנע שמדובר בצירוף מקרים".

"ולמה אתה לא כותב על רולניק ועל עמוס?", הקשה הקונספירטור.

"איזה עמוס? שוקן?", שאלתי בחשש.

"לא, עמוס רולניק", השיב הקונספירטור, "נראה לך שהתחקיר המפנק שהוא קיבל ב'7 ימים' קשור איכשהו לעובדה שהוא אבא של גיא?".

"אני מתקשה להאמין", אמרתי בספקנות. "זה נראה לי יותר כמו צירוף מקרים".

"אתה בטוח?", פיקפק הקונספירטור. "למה שלא תשאל את רולניק הבן מה הוא חושב על זה?".

"הייתי שמח לשאול את גיא", עניתי, "אלמלא הנטייה שלו להתעלם מהפניות שלי, בים, באוויר וביבשה. יש כנראה עיתונאים שמושאי הכתיבה שלהם מסמפטים אותם, כמו יגאל למשל, ויש כאלה שלא, כמוני".

"תאמין לי הורביץ, צריך לעשות עליך סרט, או לפחות סרטון", נאנח הקונספירטור. "אולי תפנה לערן מ-ynet? הם לא רעים בתחום הזה".

"מה ל-ynet ולסרטונים?", התפלאתי.

"שמעתי שבתקופה האחרונה השלימו שם סרטון מרגש לזכרו של שמעון, ידידי", אמר הקונספירטור.

"סליחה?!", שאלתי מזועזע. "אתה מתכוון לנשיא פרס?".

"בוודאי", אמר הקונספירטור בלבביות. "יונה בדיוק טילפנה השבוע לוודא שאני מגיע ליומולדת האינטימי בבנייני האומה".

"זה בדיוק העניין", הזדעקתי, "פרס עדיין חי!, ואני בטוח שכל אזרחי ישראל, כולל אלה שמועסקים ב-ynet, מאחלים לו בריאות ואריכות ימים".

"מן הסתם אתה צודק", הודה הקונספירטור. "אבל מכיוון שב-ynet, בניגוד אליך, יושבים מקצוענים שלא רוצים להיתפס לא מוכנים, הם הכינו לשמעון ידידי חבצלת קטנה ומושקעת".

"אתה בטוח?", שאלתי בספקנות.

"משוכנע", השיב הקונספירטור.

"צפית בה בעצמך?", הקשיתי.

"בהחלט", אמר הקונספירטור. "הסרטון מרגש מאין כמותו. בחלק שבו שמעון, כשעוד היה עדיין ממלא מקום ראש הממשלה, מבקר את משפחת שליט במצפה הילה זמן קצר אחרי שגלעד נחטף, אפילו הזלתי דמעה. אני מודה שטיפה השתעממתי מהנאום ששמעון נשא שמונה חודשים אחר כך ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים, אבל מזל שזמן קצר אחר כך הגיע הקטע האהוב עליי בחבצלת המקסימה והמרגשת הזו".

"איזה קטע?", שאלתי בעניין.

"אתה עוד צעיר, הורביץ, אז אולי קצת שכחת", הפליג הקונספירטור בזיכרונותיו. "אבל מדובר באירוע שהתרחש ב-30 במאי 2007. שמעון הכריז אז שהוא מתמודד על הנשיאות. אני מודה שכאשר צפיתי בהכרזה שלו כבר ממש התייפחתי. כמה חבל ששמעון עצמו לעולם לא יזכה לצפות בחבצלת הזו".

"אבל איך אתה יודע שמדובר בחבצלת?", פיקפקתי. "הרי פרס תיכף חוגג 90. אולי זה סתם סרטון הפתעה לרגל יום הולדתו העגול?".

הקונספירטור שתק במשך שלוש שניות תמימות. "יודע מה, הורביץ?", אמר לבסוף. "בוא נצא מנקודת הנחה שאין טעם שאני איעלב מעיתונאי קטנוני כמוך שלא מאמין למקור פנומנאלי כמוני שמעתיר עליו כל כך הרבה בונבוניירות לחינם. למה שלא תפנה פשוט לערן, העורך הראשי של ynet, ותשאל אותו אם מדובר בחבצלת או לא?".

"האמת שכבר פניתי אליו", שלפתי הפתעה.

"באמת?", השתומם הקונספירטור. "נו? ומה ערן ענה לך?".

"כתבתי לערן שאני בטוח שהוא לא מאוד התגעגע אליי מאז הפעם האחרונה שבה הצקתי לו בימיי ב'העיר', ושאלתי אותו על סרטון החבצלת. זו הייתה תשובתו: 'היי אביב. דווקא התגעגעתי. לא, לא הכנו והאמת היא שגם לא חשבנו לעבוד על סרטון חבצלת על פרס. אין באמת סיבה. הוא רק בן 90 ולדעתי זאת רק ההתחלה. אולי מישהו בילבל אותך. אנחנו כן עובדים על פרויקט די שאפתני לקראת ועידת הנשיא. הכותרת (הזמנית, אולי היא תהפוך בסוף לקבועה) של הפרויקט היא 'שמעון פרס תשעים השנים הראשונות/ שמעון פרס תשעים השנים הבאות'. פרס הוא לצורך העניין רק תירוץ 'סקסי' כדי להתעסק בנושאי הוועידה והמרואיינים המעניינים שבה. בין השאר באמצעות סרטי וידאו שיבדקו כיצד ייראו מדעי המוח בעוד שנות דור; איך יהיו המלחמות והשלום של עוד 50 שנה; מה יחליף את הננו טכנולוגיה ועוד כמה תחביבים של פרס. אשמח אם התגובה שלי תתפרסם במלואה. אני לא זוכר מתי מאז הקאמבק שלך עשית פרומו ל-ynet'. עד כאן התגובה של ערן, שמעידה שמדובר בסך הכול בצירוף מקרים. נו, מה יש לך להגיד על זה?".

"האמת שכלום", הדהים הקונספירטור.

מיאנתי להאמין. "כלום?!", שאלתי בפליאה.

"שום דבר. נאדה. גורנישט", התעקש הקונספירטור.

"איך זה יכול להיות?", השתוממתי. "הרי תמיד יש לך מה להגיד".

"למה לי לדבר אם תמונה אחת שווה אלף מילים?", גיחך הקונספירטור. "אני שולח לך צילום בוואטס-אפ, האפליקציה האהובה על אושרת. אשמח אם תפרסם את המסמך כלשונו, ואתה מוזמן כמובן להקריא לי בקול רם מה כתוב בכותרת".

כעבור שנייה ציפצף הסלולר. הקונספירטור שיגר אליי את התמונה הזו:

קונספירטור

"נו, הורביץ, פתאום אתה שותק אה?", קינטר הקונספירטור. "פתאום לך אין מה להגיד?! בלעת את הלשון? למה שלא תקריא לי מה כתוב בכותרת?".

"חבצלת פרס", אמרתי בקול נכאים.

"חבצלת פרס", הקונספירטור חיקה אותי בלעג. "אבל זה לא מפריע לך לפקפק בי. נכון? בזה אתה אלוף. אז דע לך אני שוקל ברצינות את המשך צעדיי".

"רגע, אולי בכלל מדובר בצירוף מקרים?", העליתי השערה. "אחרת מה אתה בעצם רומז לי? שידידי הוותיק ערן פשוט ניסה לבלף אותי?".

"הוא בטח לא הראשון שניסה", אמר הקונספירטור ברשעות, "ההבדל היחיד בינו לבין כל הרבים שקדמו לו זה שהם גם הצליחו".

ואם כבר הצלחה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako  מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".

כתבו לאביב הורביץ