שם: דור ה-Z
מי אנחנו: ילידי סוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים (1995-2010) שהם הילדים שלכם, האחים שלכם, האנשים שמקבלים יותר לייקים מכם, אלה שרבים מהם הצביעו השבוע בפעם הראשונה.
מה אנחנו: תיכוניסטים שמשתתפים במדגמים, נוער שמתנדב לשנות שירות ומכינות קדם צבאיות, חיילים וסטודנטים טריים.
סימנים מזהים: נולדו אחרי רצח רבין, לא מבינים עד הסוף את הקונספט של שלום (אבל כן של הסדרה), נטולי ציפיות מוגזמות מהעולם ומראש הממשלה, שמים את הקיטבג על הגב ולא מסתכלים לאחור.
פוזיציה מועדפת: עושים לייקים לאורן חזן ולצל, מקשיבים למה שיש לסטטיק ובן אל להגיד על אימוץ ללהט"ב, מעדיפים את טראמפ על ג'סטין טרודו.
אני: זו שעוד לא החליטה למי תצביע, אבל הוא או היא יצטרכו להיות יציבים, ישירים ועם הרבה טראפיק. היי, אני בת 21 וזה מה שאני חושבת על פוליטיקה.
1. כל מה שאנחנו יודעים על פוליטיקה למדנו ב"ארץ נהדרת"
בשבילנו נפתלי בנט תמיד מגיע עם קוקיות שעשויות תפילין, מירי רגב היא בעצם יובל סמו, לדוד ביטן יש כריות בבטן ותמר זנדברג אוכלת רק גזרים. כל חבר כנסת ושר הוא בעצם כוכב של סרטון ויראלי תורן שהופק על ידי צוות ניו מדיה מאולתר בניצוחו של יועץ צעירים תורן. הכי אהבנו את נתניהו עושה אליהו הנביא, אביגדור ליברמן מצלם מתחת לבורקות בהשראת סשה ברון כהן, אבי גבאי מאחל בהצלחה לנטע ברזילי ואיילת שקד ונפתלי בנט - כלומר ראובן ואסתי - עושים סדר פסח.
"חברות שלי מכירות את כל הפוליטיקאים רק דרך החיקויים, אין להם מושג מי אלה האנשים האלה אבל הן מכירות את הפאנצ'ים עליהם. אחר כך הן יכולות לראות את הגרסה האמיתית בחדשות אבל המפגש הראשוני יהיה בארץ נהדרת", אמרה לי השבוע תיכוניסטית מהרצליה. לא אולפן שישי, לא ידיעות ולא ישראל היום. את כל מה שלמדנו על פוליטיקאים אנחנו יודעים מארץ נהדרת, ופוליטיקאי שעוד לא עשו לו חיקוי שם - עצור והזדהה כי אנחנו לא סגורים על מי אתה בכלל.
אנחנו מכירים את הפרשיות שמדברים עליהם בחדשות אם קיציס מגיש לנו אותן, ומזהים את שמות חברי הכנסת המתחלפים תדיר רק אם יש להם איזה אלמנט מצחיק מובהק. זה לא אומר שזה פחות מעניין אותנו. זה אומר, ששם כנראה פיצחו את התדר שבו אנחנו מבינים את המציאות. זאת אומרת - תנו לנו את זה בשורה התחתונה ומצחיקה, ככה אנחנו מבינים מי בולט ומי לא.
ואל תתבלבלו לחשוב שזה הופך אותנו שמאלנים יותר כמו שהביקורת אוהבת להגיד. אנחנו יודעים להבחין בטון. ואנחנו גם יודעים אם אנחנו מרגישים בנוח איתו או לא. ההצבעה והנטייה הפוליטית בעולם ובעיקר בישראל היא נטייה שבטית. כלומר למדנו מההורים שלנו ומהדנ"א המשפחתי שלנו לאיזה צד אנחנו נוטים. אולי נשאר שם, אולי נחצה את קווים. אבל מה שקורה באולפן האלטרנטיבי של "ארץ" לא "משפיע" עלינו - הם פשוט מצביעים לנו, באופן מדויק, על מי להתמקד. בימים שכל פרשה היא כל כך דרמטית, ואז מתאדה אחרי 24 שעות אנחנו מעדיפים להצטופף עם ביבי מריאנו על הספה, הפאנץ' שלו מחזיק הרבה יותר.
2. זה שאנחנו ימנים ושמרנים, לא אומר שאנחנו לא מרדנים
הלוגיקה ברורה: בישראל של 2018, ככל שאתה יותר צעיר, ככה אתה יותר ימני, דתי ומתייחס בבוז למאמרים היסטריים שמנסים עדיין להבין איך קרה שטראמפ עלה לשלטון ואנשים שוב מצביעים ביבי. 67% מהצעירים היהודים מגדירים את עצמם היום כימנים (כולל מרכז נוטה לימין), זאת בהשוואה לצעירים של שנת 2004, שרק 56% הגדירו את עצמם כימנים, ולאלה של 1998, ששם המספר עמד על 47%. כך עולה ממחקר שערכה "קרן פרידריך אברט" הגרמנית בשנת 2017, בקרב 1,264 בני נוער (גילאי 15-18) וצעירים (21-24). כשזה מגיע לדת, 68% מבני ה-18-24 העידו שהם מאמינים באלוהים ו- 50% אמרו שהם לא מאמינים שמוצא האדם הוא מן הקוף. זאת על פי סקר "הארץ אידיאולוג" מספטמבר השנה.
רוב בני דור הזד לא מכירים שלטון שהדמויות הדומיננטיות בו הן מהשמאל, או מציאות של תחלופת ראשי ממשלה. גם לא גילויי חיבה לערבים, עידוד להפוך סמים קלים לחוקיים, להרחיב את המשפחה כשאתה גיי או לקבל פליטים בחיבוק. להיפך, אנחנו מכירים התבדלות, הסתגרות ונטיה לשמרנות. אז איך זה שאנשים צעירים שאמורים לרצות לשנות את השיטה, מזדהים עם מפלגת השלטון ותופסים את המשבצת השמרנית? כי בעינינו זה לא נחשב לשמרנות, אלא בדיוק ההיפך. למרדנות.
"הצטרפו אלינו לנוער הליכוד משהו כמו מאה תיכוניסטים חדשים מאז שהתחילו החקירות על ראש הממשלה", אומרת בת אל ואטורי, בת 17 וחצי מרמת הגולן, יושבת ראש נוער הליכוד ותלמידת אולפנה. "כל ההתקפות נגדו גרמו להם להרגיש שהתקשורת נוטה יותר שמאלה כמו שאומרים לנו תמיד והם הגיעו ואמרו שהם רוצים לחזק. נתניהו הוא מנהיג שצעירים אוהבים למרות שהוא מבוגר. יש בו משהו זורם וקול, הוא יכול להגיד בנאום שהמדינה מגניבה או לשחק בסרטונים ובעיקר הוא ראש הממשלה שלנו המון שנים. אני מרגישה שאני מכירה אותו מאז שנולדתי".
"אני בקצה העליון ביותר של דור ה-Z, בן 23, ובפעם האחרונה שבה נתניהו לא היה ראש ממשלה הייתי בכיתה ט'", מעיד אייל לוריא-פרדס, סטודנט באוניברסיטה העברית ופעיל מרצ. "הסיטואציה הפוליטית שאנחנו מכירים, היא לא 'כן שלום' או 'לא שלום', גם לא 'ימין' או 'שמאל', אלא גושים שהם רק 'ביבי' ו'לא ביבי'. קהל צעיר שמתחבר לביבי, פשוט התרגל אליו ולדרך שלו. נגיד, זה בכלל לא מובן מאליו היום שראש ממשלה עונה לשאלות של תקשורת".
בעזרת דמגוגיה וטריקים מכל הסוגים, מנהיגים כמו ביבי וטראמפ מצליחים להביא צעירים שרוצים שינוי, להבנה שהשינוי יקרה, רק עלי ידי תמיכה במי שיושבים כבר על הכיסא. "כשביבי מציג את כל האליטה והמוסדות הציבוריים בישראל כשמאל שצריך לצאת נגדו, הוא גורם לך להרגיש מרדנית לא פחות מלהצביע למפלגה לא מוכרת, או כזאת שתמיד נמצאת באופוזיציה", מסביר עירא כץ גלאי, פעיל פוליטי בן 24, שמעורב בימים אלה בהקמת מפלגה חדשה שתנוהל ע"י אפליקציה.
וזה בדיוק ההיפוך השמרני של הדור שלנו. בהגנה על הערכים המסורתיים, רובנו נוטים לחשוב שאנחנו עושים מעשה אמיץ וחתרני. כי לימדו אותנו לחשוב שהסטטוס קוו בסכנה, וההגנה עליו היא הדבר החשוב ביותר. כי לדמיין עולם בלי ביבי? רובנו לא יודעים איך ולא כתבו על זה עדיין מערכון.
3. העולם מצקצק, אבל טראמפ הוא הפוליטיקאי שהכי מדבר אלינו
זה מפתיע, אבל גם צעירים שלא מזדהים עם עמדותיו, מתחלחלים מהיחס שלו לנשים ומחוסר הרגישות לילדי פליטים - יודו שטראמפ מצליח לדבר אליהם, או לפחות להצחיק אותם ולחשוב שאין עוד אחד כמוהו, לטוב או לרע. הוא מדבר באופן שטחי, אבל בגובה העיניים. מספק עניין תמידי, מתנסח במשפטים ברורים ואי אפשר להתבלבל ולתהות למה הוא התכוון. מתלהם, אבל השורה התחתונה ברורה. הרטוריקה שלו מצליחה לדבר לצעירים שחיים בעולם מהיר ותזזיתי. הוא מספיק להעביר לנו את המסר לפני שאנחנו גוללים למטה את הפיד מחוסר עניין.
"אני מעדיפה פוליטיקאים שהם תכלס איתי ולא באים לי בסיבובים ורוצים לסבן אותי", אומרת ואטורי בת ה-17.5 מרמת הגולן. "אני לא אוהבת את אלה ששואלים אותם שאלה ואומרים, 'חמישים אחוז שכן וחמישים אחוז שלא', 'אם מסתכלים על זה מהזווית הזאת, ואם מזווית אחרת'. פשוט תגיד כן או לא".
"לא מזמן יאיר לפיד התראיין בכתבה ב 'אולפן שישי'. נסעתי איתו לאורט בראודה בכרמיאל ואחד התיכוניסטים שאל אותי, 'מה הוא אמר שם, מה זה אומר שהוא ימינה מהממשלה?'", מספר יוראי להב-הרצנו, היועץ לענייני צעירים של יאיר לפיד ויו"ר צעירי יש עתיד. "הסברתי לו את האג'נדה שלנו להרתעה ישראלית מול חמאס. מבוגרים רוצים לדעת מה הכיוון הכללי של ראש מפלגה, צעירים צריכים שורות תחתונות. הם הרבה פחות מנומסים, אי אפשר לעוף מעליהם ב-20 אלף רגל והם יהיו בסדר עם זה. צריך להיות תכלס איתם, תגיד לי מה עמדתך בנושא הזה כאן ועכשיו. והם בעיקר שבעים מכותרות מפוצצות, פירוטכניקה שמאחוריה אין כלום, הם רוצים שנסביר איך אנחנו מתכוונים לעשות את מה שאנחנו מבטיחים ולא מסתפקים רק בהבטחה עצמה. הם אפילו שואלים כמה כל דבר יעלה כדי לדעת שזאת לא סיסמה".
יש לא מעט חברי כנסת שאנחנו מאוד מסכימים איתם ואוהבים לחשוב על הרעיונות שלהם מתממשים. אבל כשנגיע לתמוך בהם בחוג בית הם יגרמו לנו להירדם ולהתעורר שוב כשכל הבורקסים כבר חוסלו ועבר הזמן לשאלות. טראמפ יכול להיות בן זונה, אבל הוא פשוט כיפי. אף אחד בחדר לא יכול לטעון שהוא צנון יבש, ושהציוצים שלו והפעילות שלו בסושיאל מדיה היא לא ההצגה הכי טובה בעיר. זה המרחב הטבעי שלנו, והוא משחק בו טוב. יש כמוהו לא מעט בפוליטיקה הישראלית ואתם יודעים מי הם. חברי כנסת שמעוררים בנו עניין, וגם אם הוא לא יתורגם בסוף לזה שניתן להם קול, הם הופכים את המשחק הפוליטי לנגיש ולסקסי בעינינו.
4. נמאס לנו כל כך מתקינות פוליטית
אנחנו הדור הכי מעורב עדתית ואתנית שיש, ובארה"ב כבר מכירים בזה שאנחנו הדור האחרון שבו יהיה רוב לבן, שכן רק 55% מדור ה-Z בעולם הוא לבן. אנחנו חייבים הרבה על הזכויות שאנחנו מסתובבים איתן לדמויות ולמנהיגים ליברלים שלחמו עבורן, וכחלק מזה ייסדו את מוסד התקינות הפוליטית והשיח המכבד. אבל דווקא בגלל זה, גיוון נראה לנו מובן מאליו. פרסונות שדור ה-Y אוהב לאהוב, כמו ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו שעושה את כל הדברים הנכונים, כמו להציג קבינט שמחציתו נשים, גורמים לנו להרגיש שהם לא מתקדמים מספיק, כי זה ברור לגמרי שככה הדברים צריכים להיות. עכשיו הגיע השלב שאנחנו מכבדים את כולם, אבל לא מפחדים להגיד מה שאנחנו חושבים גם אם מישהו יעלב.
האהדה שאנחנו חשים כלפי פוליטיקאים חסרי רסן, מבוססת על הרתיעה שלנו מהמתנחמדים, מהמאוזנים ומהמנומסים. מאלה שעדיין יועצי תקשורת עוברים על הנאומים שלהם כדי לוודא שאין שם שום משפט שעלול לפגוע במישהו. מנהיגים כמו טראמפ הרגו את הפוליטיקלי קורקט וזה מזעזע את העולם, שמזדעק שאסור להגיד דברים כאלה על נשים, זרים ועניים. מה, גדלתם בג'ונגל? ועל זה הוא אמר לסטודנטים שהגיעו לבקר בבית הלבן ביוני האחרון: "אל תפחדו להגיד את האמת שלכם, את האמת כפי שאתם תופסים אותה, ולעמוד על מה שאתם חושבים שנכון. גם אם זה אומר לא להיות פוליטיקלי קורקט".
בכתבה שפורסמה באתר ה-NBC סביב הבחירות האחרונות בארצות הברית, הסבירה בפשטות נערה בת 18 למה היא לא תצביע להילארי קלינטון: "אנחנו לא נצביע להילארי רק בגלל שהיא אישה, זה פשוט צעד כל כך מתקדם לעשות. אני חושבת שהדור שלנו, סטטיסטית, הוא הדור המגוון ביותר ואנחנו פשוט מצפים לגיוון באופן אוטומטי. זה לא קריטריון שמרשים אותנו כי לא ידענו אפליה מעולם. בגלל שהילארי קלינטון היא אישה, לא יכול להיות הסיבה העיקרית שנתמוך בה. היא צריכה להציג עוד נושאים שיגרמו לנו להתלהב ממנה".
5. שלום זו שאיפה מוגזמת בעינינו
הפוסט הפופולרי ביותר בקרב הורים למתבגרים הוא צילום מעטפת הצו הראשון של הילדים שלהם, שנחת זה עתה בדואר. זה מרגש אותם ומפחיד אותם בו זמנית: מה קרה ל"שהילדים יהיו גדולים יהיה שלום ולא יהיה צבא"?
כשהגיע הצו הראשון שלי, לא השקעתי בלחלץ אותו מתיבת הדואר. ידעתי כבר איך זה נראה מחברות שקיבלו קודם ושיערתי שממילא התאריך עוד רחוק. אבל אבא שלי כל כך התרגש שבמקום לשאול אותי איך אני מרגישה ומה אני רוצה לעשות בצבא, הוא התקשר לספר לכולם שהוא לא מעכל שזה כבר הגיע. ביום הגיוס, כשקראו לי לעלות לאוטובוס הוא מסר לי את התיק הענק שהתעקש לסחוב בעצמו לאורך ההמתנה בלשכת הגיוס. כשנתן לי חיבוק אחרון לפני האוטובוס הוא בכה. ממש בכה. ההבדל ביננו היה כמעט תהומי. בשבילו זה היה מהלך שמגן על הארץ, עוד פרק אישי בניהול הסכסוך. בשבילי זה היה עוד סידור.
מפרידים בינינו כמה עשורים, מהפכה טכנולוגית ויונת שלום אחת, שגורמת לנו לקחת כמובן מאליו את הגיוס ולראות בו פרקטיקה אזרחית שגרתית. עובדה מוגמרת במסלול החיים. בשנות השישים והשבעים היו פה מלחמות שעירערו על עצם קיומה של המדינה, והטינאייג'רס של הניינטיז גדלו לתוך שתי אינתיפדות של פיגועי התאבדות קטלניים וגופות מרוטשות. התרחשויות שגורמות לך לפחד לצאת מהבית ולשנוא מאוד את הצד שני או לרצות פיתרון אופטימי והרמטי כמו הסכם שלום. לנו היו מבצעים ברצועת עזה וגל טרור בסוף 2015 של רצף פיגועים. אירועים שגרמו לנו לרצות את היציבות שלנו בחזרה, וזהו.
לאנשים מבוגרים מאיתנו יש כוונות חברתיות ותרבותיות כלפי השכנים שלנו, לנו יש רק בטחוניות נקיות. אנחנו לא רוצים להיות חברים שלהם. לא רוצים לבלות את השבת בים של עזה, אלא רק שלא ישלחו לנו עפיפוני תבערה משם. לא רוצים שמן זית וויקאנד זול בשטחים, רק שלא יהיו שם הפרות סדר. לא רוצים לחיות בשותפות, רק לשמור על סטטוסקוו. דורות ותיקים דנים בין אפשרויות שונות לסיום הסכסוך, מדינה אחת לשני עמים, שני עמים שתי מדינות, ועוד מושגים שמרכיבים שיח שמתנהל מעל הראש שלנו. שלום נשמע כמו אגדת עם מימים ימימה. שלום זה אוברייטד, הסדרה זה ריאלי. לכם הביטו יונה, לנו מבטיחים רגיעה, שאיפה לסטטוס קוו, במקסימום הפסקת אש. ליותר מ-72 שעות עדיף.
אנחנו לא מחפשים פתרון לסכסוך, פשוט כי אנחנו לא יודעים מה אנחנו מפסידים. אנחנו הדור שנולד אחרי רצח יצחק רבין, אחרי הסכם השלום עם ירדן, בטח אחרי קאמפ דיוויד, והגדולים ביותר שבינינו היו רק בני 11 בזמן השיחות בין אולמרט לאבו מאזן ב-2006 שבסוף לא הניבו דבר. בימי חיינו לא ראינו תהליך שלום אחד. אין לנו מושג מה זה אומר תהליך שלום, איך נראים העיתונים בימים שהוא מתהווה, ותחושת ההתרגשות שאוחזת באזרחי המדינה כשהוא מתקרב.
"אני חושב שאנחנו במסלול של הסתגלות ולא של תקווה למשהו גדול וטוב יותר, רק רוצים שלא יהיה יותר גרוע. דורות מעלינו ברגע אחד חוו הסכם שלום עם מצרים, עם ירדן ושיחות עם סוריה. הם חיו באווירה ציבורית שונה לחלוטין שאני לא מבין אותה", אומר לוריא פרדס בן ה-23 מירושלים. "הרבה זמן לא קיבלנו תחושה ששלום הוא שאיפה שמותר לעלות אותה, או שבכלל צריך. יחסי שכנות טובים עם מדינה שיש לנו איתה גבול או ארגון שיושב על גבול, זאת תזה שקשה לדמיין. ובגלל זה שלום הוא רעיון מאוד לא פופולרי. חברי כנסת ונבחרי ציבור שיודעים את זה כבר לא משתמשים במילה שלום, אלא במילים מכובסות אחרות, וככה נכנסים למעגל שרק מרחיק אותו יותר".
"אני יודעת שזאת המטרה של העולם להגיע לשלום אבל כרגע אי אפשר, עדיף הסדרה ושקט בתנאים נורמליים. ואני לא צריכה להיות חברה של הצד השני, יש לנו אחלה שמן זית בסופר", אומרת ואטורי בת ה-17 וחצי. "זה לא שהמלחמות שהיו פה לא זיעזעו אותי. רק מרמת הגולן נהרגו שני חיילים שנכנסו לעזה ולא חזרו משם והישוב שלי בטראומה מזה עד היום. עדיין רואים שלטים להחזרת הגופה של אורון שאול שהמשפחה שלו גרה כאן. אבל זה לא גורם לי לחשוב שצריך שלום, אלא שהמצב הבטחוני פה לא טוב וחייבים ללכת לצבא, גם אם זה מפחיד אחרי שרואים דברים כאלה. אח שלי בן 16 ומתאמן כבר עכשיו כדי ללכת ליחידה קרבית ואני, למרות שהייתי אמורה לעשות שירות לאומי, רוצה להתגייס".
הכי הרבה שאנחנו מעיזים לבקש זה תפקיד טוב בצה"ל, שלא יהפוך את השירות לבזבוז זמן, שיכניס אותנו לשוק העבודה ושיתאים בדיוק לכישרונות שלנו. מדמיינים את עצמכם ממלאים דף עם פירוט כישוריכם בבקו"ם באייטיז? כותבים שם שתשמחו לקבל שיבוץ קרוב לבית, שיהיה דומה למה שעשיתם בצופים, לא יפריע לקריירת כוכבנות האינסטגרם שלכם ולא יתנגש עם השקות? לא? כי ככה מופרך זה נשמע לנו שרציתם שיהיה פה שלום ויבטלו את הצבא. עליתי אל האוטובוס בלשכת הגיוס שלמה ורגועה, כמו אל עוד הרפתקה שבדרך. תקוותי היחידה שילדי העתידיים יוכלו לבחור לאן להתגייס, שיקבלו על שירותם את השכר המקובל במשק ולא כמה מאות שקלים בודדות ושאולי תתקצר התקופה. ביטחון זה הדבר הכי בסיסי בפרמידת הצרכים של מאסלו אבל כשאני חושבת על זה זאת השאיפה הכי מוגזמת שאפשר לבקש מהעולם כרגע.
6. הדרך לקלפי מתחילה בסטורי, או: כל מה שפוליטיקאים עושים כדי למכור את עצמם לצעירים
"בישיבות אסטרטגיה, המשפט הראשון שעולה הוא איך מביאים את הצעירים. הם היום מילה נרדפת ליחסי ציבור, אלה שידברו על זה וייצרו את הבאזז בשבילך. הם דוברים הרבה יותר אפקטיביים מלהתראיין שוב פעם אצל רזי ברקאי", מספר יועץ תקשורת מנוסה על הניסיונות הרציניים של פוליטיקאים להגיע לצעירים, גם כאלה שעדיין לא מהווים כוח אלקטורלי. "אומרים 'איך נעשה סרטון שיכנס ל'צינור לילה'? שיהפוך לחיקוי בארץ נהדרת? רוצים לעשות סרטון ויראלי ומצחיק שיגרום לסדרות שרואים צעירים לדבר עליו ולהרים לאותו חבר כנסת".
כניסתם של שרים וגופים ממשלתיים "כבדים" לסושיאל מדיה, יכולה להרגיש כמו פלישה לשטח שלנו. אנחנו נותנים רק כמה צ'אנסים להוכיח שהם מצחיקים ומעניינים מספיק, ומזהים מקילומטרים זיוף וחוסר התאקלמות אמיתית בסטורי. הם בתורם, חוששים לא פחות להיכנס למגרש ביתי לא להם, ושוכרים את מיטב המוחות, שגילם לרוב שלושים ומטה, כדי שייצרו קצת טראפיק לאג'נדה. אפילו ראש הממשלה (2.3 מיליון עוקבים בפייסבוק, 330 אלף באינסטגרם) מוקף בשלושה יועצים כאלה, המבוגר ביניהם בן 29, הצעיר בן 25. האחד הוא נער הטוויטר, השניה על עיתונות מסורתית והשלישי קוסם ניו מדיה.
יום שני בבוקר, שתי עניבות מונחות על מיטה מוצעת, מעליה אימוג'י של פרצוף מתלבט. אם היו שם שני ג'ינסים, כנראה שזה היה נראה כמו סטורי של תיכוניסט. אבל זה הסטורי של יאיר לפיד. למחרת, יום הבחירות המוניציפליות, הוא מתחלף בסטוריז של שרים משלשלים מעטפה לקלפי עם אפקט בומרנג. "אנחנו דואגים להראות שגם שיאיר שותה קפה בבוקר ומתלבט על חולצה כמו כולם. כיכר העיר היא הסטורי ואנחנו מבינים את זה", מאשר יוראי היועץ של לפיד ויו"ר צעירי יש עתיד.
"כדי שזה ידבר לצעירים, צריכים להיות שם דברים שהם משתמשים בהם בעצמם, נגיד המשקפיים הצבעוניות ששמים על תמונות בסטורי", מוסיף יועץ התקשורת שעובד עבור כמה חברי כנסת מוכרים. "פוליטיקאים מבינים שבשביל להעביר מסר, הם צריכים לעשות את זה מבלי להגיד אותו כי צעירים לא רוצים שיחנכו אותם. האווירה היא שבאנו לצחוק, אבל זה סרטון פוליטי לכל דבר, והאג'נדה צריכה לבוא כתוכן סמוי. מי שיושב היום בישיבות האלה ומנהל את הקמפיינים האלה, הם כבר לא משרדי תקשורת ותיקים שמשלמים להם מאות אלפי שקלים, אלא אנשים שיש להם הרבה עוקבים בפייסבוק או בטוויטר ויודעים לרתק קהל ברשת. הם מקבלים 15-20 אלף שקל, כבר לא כסף גדול כמו פעם, והם מנהלים את הניו מדיה לאותו ח"כ".
ואם זה טוב, אנחנו שם. "אני עשיתי לייק גם לזהבה גלאון וגם לצל. אני רוצה לדעת מה כולם חושבים. אנחנו נשתף פוסט של פוליטיקאי בפייסבוק אם הוא יצחיק אותנו או אם מאוד נסכים איתו. חברים שלי משתפים סרטונים ששרים עושים לקראת חגים או דברים שהם כותבים ונוגעים אלינו ישירות כמו נגיד שבנט כותב על בגרויות", מעידה ואטורי, יושבת הראש של נוער הליכוד.
אבל יש גבול עד כמה סרטונים וקידום עצמי יעזרו עד שתיחשב לחופר ולנואש מדי, ופוליטיקאי שמתחת לשמו כתוב "ספונסרד", שזה הרוב המוחץ, משדר דווקא אנטי-פופולריות, חוסר אמינות והתמסחרות. ופה נכנסים לתמונה הסלבס. סלבס ברמת איי-ליסטים הם קלף עוד לא נשלף על ידי פוליטיקאים כאן בישראל, ורואים אותו מאוד בחו"ל. את הקמפיין של אובמה ליוו ביונסה, אופרה ווינפרי, ליידי גאגא, ג'יי זי. פה הסלבס מפחדים להתבטא בנושאי פוליטיקה, אלא רק בנושאים אזרחיים יחסית קטנים. מחאת הלהט"ב למשל בקיץ האחרון תיזכר כמשהו גדול מאוד שקרה פה בגלל הפוסטים שהיא קיבלה באינסטגרם, בניגוד לארועים גדולים מאוד אחרים, כמו מחאת הנכים, או אירועים בטחוניים בעזה. אין מה לעשות, כשסטטיק כותב שהוא בעד פונדקאות לחד מיניים, משהו זז בנו.
7. אז למי נצביע?
המורה שאנחנו הכי אוהבים הוא זה שבא לצחוק איתנו, להריץ דאחקות על כמה קשי תפיסה התלמידים של הכיתה המקבילה, להכתיב את החומר מהר-מהר ולוותר על שיעורי בית ומבחנים קשים. אבל מורה טוב חייב להשאיר לנו גם ערך אחרי 45 דקות של שיעור (או 12 שנים ושתי קדנציות). פוליטיקאים עם אג'נדה מפלגת, שמקדמים אותה באמצעות רטוריקה של משפטים קצרים, הם רק שלב הביניים. אל תתבלבלו, אנחנו לא כאלה קלים לקנייה. השלב הבא הוא החיפוש אחרי פוליטיקאים רציניים, עם משנת עולם סדורה ודעות מנומקות, שיודעים להגיש אותה ככה שגם נקשיב. מבלי לעשות הנחות אבל גם מבלי לסכסך. ושום מילה על שלום. הבא שיבוא יצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע אותנו שלשלום מותר לשאוף, ושתקווה מצטלמת יפה.