שם: דור ה-Z
מי אנחנו: ילידי סוף הניינטיז ותחילת שנות האלפיים (1995-2010) שהם הילדים שלכם, האחים שלכם, האנשים שמקבלים יותר לייקים מכם והעובדים הכי צעירים במשרד.
מה אנחנו: תיכוניסטים שמנהלים עסקים קטנים ברשת, חיילים משוחררים שהולכים לראיונות עבודה, אלה שבשנתיים האחרונות התחילו להעביר כרטיס עובד ומנמיכים את הממוצע הגילאי בכל פגישה.
סימנים מזהים: מוותרים על טיול אחרי צבא, קרייריסטים, לא מתרגשים בקלות מכלום, נטולי ציפיות מוגזמות מהעולם ובעיקר מהבוס.
פוזיציה מועדפת: מתעוררים מוקדם בבוקר, שמירת העובר ושב במצב חיובי, מציאת מנטורים ומודלים להזדהות, פזילה אל הכיסא של המנכ"ל.
אני: זו שבמקום להיות עכשיו בהודו, התחילה את העבודה הרצינית הראשונה. היי, אני בת 21 וככה נראית העבודה שלי.
"הילדים שיפטרו אותנו", "תשכחו מדור ה-Y, דור ה-Z נכנס לשוק העבודה"; "מעסיקים, זה מה שאתם צריכים לדעת על העובדים החדשים". כמעט כל התוצאות הראשונות שמופיעות בגוגל כשמחפשים את דור ה-Z מתעסקות בסוגיה הכלכלית: מה יביאו איתם הצעירים החדשים שמגיעים אחרי דור ה-Y שכולם כל כך התלוננו עליו. על אלה אמרו שהם מפונקים, לא נאמנים וממהרים להתפטר ברגע שמשהו קטן לא נראה להם. שהם יושבים במסעדות, מתלוננים שאין להם כסף ומאשימים את השיטה. ומה איתנו?
מצד אחד, היום אנחנו חיים בתקופה הכי טובה אי פעם. האבטלה בשפל, אנחנו מזמינים חבילות מאסוס מדי שבוע וכל הזמן טסים לחו"ל (בפסח עלתה תנועת הנוסעים בנתב"ג ב-17% לעומת שנה שעברה). מצד שני, גדלנו בשנים שבהן החדשות שידרו מדי ערב על משבר וקריסה: ב-2008 זה היה המיתון הכלכלי העולמי, כשבארה"ב אנשים איבדו את בתיהם; ב-2010 משבר החוב האירופי; ובקיץ 2011, המחאה החברתית בישראל. כשבני דור ה-Y הרימו שכונת אוהלים מגובה בהפגנה של שלושה מיליון משתתפים, אנחנו היינו ביסודי ובחטיבת הביניים ורשמנו בפנקס כמה הערות חשובות שאיתן אנחנו יוצאים ליום הראשון בעבודה ממש עכשיו. אז למה אנחנו כל כך רוצים לעבוד?
כי המציאות לא פשוט "תשתפר"
הנה נתון שישמע לכם כסותר את הכותרת: רק 17% אחוז מנציגי דור ה-Z מעוניינים לעבוד כשכירים. הרוב, 40%, שואפים לשלב בין עבודה כשכירים והכנסה של עצמאיים. כך עולה מסקר שערכו חברת דינמיקס וחברת הייעוץ תמורות יחד עם teenk. לעומתנו, 70% מבני דור ה-Y במדינות המפותחות אמרו שהם דווקא מעדיפים להיות שכירים פול-טיים. את הפער הזה אפשר להסביר בתהליך שעברנו: הפנמנו שתנאי העסקה גרועים, אי קביעות וזכויות סוציאליות שהולכות ומצטמצמות הם עובדה קיימת. מה שנשאר לנו לעשות זה למנף את המצב לטובתנו. אם בני דור ה-Y עוד ציפו לפתח קריירה, לנו נראה הגיוני לפצל את עצמנו בין כמה עבודות קטנות, שלא בהכרח יגדילו את המומחיות שלנו בתחום בודד, אבל יעניקו לנו יתרונות אחרים.
"השתחררתי לפני שנה ובמקום להתחיל עבודה אחת מתשע עד שש, שהייתה המסלול המתבקש, כיוונתי לכמה עבודות קטנות בכמה תחומים. גם במחשבים, גם בתקשורת וגם במוזיקה", מתארת שירה בת 21 מתל אביב, את מה שנשמע כמו המפגש של עולם העבודה עם קצת FOMO (פומו = פחד מהחמצה). "כשההורים שלי היו בגילי הם עבדו במשרה מלאה ועשו את כל הדברים האלה רק כתחביב, אבל היום זה ריאלי להתפרנס מכמה תחומים שאני אוהבת. הרי המשרות הן גם ככה של כמה ימים בשבוע ובשכר נמוך, אז רק שילוב בין כמה דברים יכול לעבוד".
"בא לי לעבוד עם חברות גדולות אבל לעשות איתן פרויקטים ולא ממש לעבוד בהן", אומר ירדן בריקמן, בן 22 מקריית חיים. "לאנשים בגיל של האחים שלי יש איזו מחשבה כזאת שבקרוב הם יעשו את הפריצה הגדולה. בינתיים הם ממלצרים, אבל עוד מעט יקרה בחיים שלהם משהו גדול, הם מחכים למשהו שלא יבוא אף פעם. אנשים בגילנו כבר מתחילים לעבוד בגיל צעיר, משכילים לקחת עבודות קטנות בחינם לתקופה קצרה וכבר להתבסס בתחום שהם רוצים לעסוק בו. לא לחכות לאף אחד".
"אני מרגיש שכמעט ואין מקצועות שגם אם תדבוק בהם, בסוף היום תחכה לך וילה עם בריכה", מחזק אסף, חייל משוחרר בן 22 מירושלים. "אפשר אפילו לעבוד במקום ספציפי כמה שנים, לצבור בו ניסיון מקצועי ואז הוא פשוט ייסגר. אני מעדיף שיהיו לי במקביל עוד אופציות פתוחות כרשת ביטחון".
אז כמה שעות בדיוק אנחנו מסכימים לעבוד? "הרבה, כמה שיותר", חורצת מלי אלקובי, מנכ"לית חברת דינמיקס, ומיד מסייגת. "רק שזה לא בהכרח אומר שהם יעשו את כל השעות האלה באותה עבודה. הם אומרים לעצמם שהם יכולים לעבוד בו בעת בכמה משרות, ואז גם הדחף להחליף מקומות עבודה, כמו שקרה אצל דור ה-Y, הוא כבר לא היסטרי. את העצמאות וההתפתחות הם מקבלים מכמה מקורות".
"כמו דור ה-Y, גם דור ה-Z יפגוש מקג'ובים, עבודות קטנות. אם למשל את רוצה להיות תחקירנית, אז יגידו לך, אחלה, קחי שלוש משמרות ותוציאי חשבונית, אבל אתם מתמודדים עם זה אחרת", מתארת צליל אברהם, כתבת תאגיד השידור "כאן", מגישת הפודקאסט הכלכלי "חיות כיס", ומי שכתבה ב-2016 סדרת כתבות על דור ה-Y במוסף זה. "למשל בעונה השנייה של 'האחיות המוצלחות שלי', נטלי מוצאת עבודה בתור מפיקת כנסים בעמותה, היא באה לעבוד שם כל יום אבל מוציאה חשבונית ונותנים לה צ'קים. פעם לא היה מצב כזה שבן אדם בא למקום עבודה כל יום, לא כעבודה חד פעמית, והוא צריך להוציא חשבונית ואין לו שום תנאים סוציאליים. שוק העבודה לא השתנה מהדור שלנו לשלכם, אבל ההבדל הגדול ביניכם לבנינו הוא שמבחינתנו התנאים האלו היו בלתי אפשריים, אמרנו שאי אפשר להתקיים ככה, יצאנו להפגין ודרשנו שיחזירו לנו את עולם העבודה הישן שהבטיחו לנו, ואנשים בגילך שכבר מבינים שזה העולם שאליו הם נכנסים, אומרים לעצמם 'אה יופי מעולה יהיו לי מלא משרות קטנות שלכל אחת אוציא חשבונית וככה אני אוכל להתפתח בהמון תחומים. זה לא מגביל אותי'".
"אי אפשר לבכות לנצח", היא ממשיכה, "מתישהו אתה מנסה להתאים את עצמך לעולם, לשנות ציפיות ולהמשיך הלאה. בשוק העבודה של פעם, לפני המשבר הכלכלי של 2008, היה עדיף להיות עם אופי של שכיר ועכשיו מי שיודע להסתגל לשינויים תכופים, לעבוד עם הרבה מעסיקים, להיות המעסיק של עצמו, לעבוד מהבית, לשווק את עצמו ולעבוד ברשתות חברתיות, הוא זה שישרוד יותר טוב מאשר מי שירקב באותו הקיוביקל".
כי להיות בזבזן ועני זה לא רומנטי או קול
דוכן לימונדה ביתית בשנת 2018 הוא עסק רשום שחלון הראווה שלו הוא פרופיל מצליח באינסטגרם. מהצד זה נראה כאילו צריך רק לבחור באימוג'ים הנכונים, מה שצעירים היום טובים בו ממילא, אבל זה דורש ניתוח שוק קפדני, הבנה של החוזקות שלך, שיווק עצמי ויכולת להמציא את עצמך מחדש כל הזמן. במילים אחרות, את כל מה שהולכים ללמוד בשבילו מנהל עסקים, אנחנו עושים בלי לדעת, והמספרים תואמים את האינטואיציה: 76% מבני דור ה-Z מעידים שעליהם להניע לבד את ההתפתחות שלהם, יותר מכל דור אחר שנבדק. 74% רוצים שלעבודה שלהם תהיה משמעות, ושתהיה עבורם יותר מרק מקור פרנסה, שוב – יותר מהדורות הקודמים (כך על פי סקרים שערכו חברות המחקר האמריקאיות Monster ו- TNS בקרב אלפיים משתתפים מדור הבייבי בום, ה-X ה-Y וה-Z).
אבל רגע, למה בעצם אנשים עם ציפיות כל כך נמוכות משוק העבודה, מתים להסתער עליו? איך זה שבכל יום שומעים סיפור על צעירים שמנהלים עסקים קטנים, מחנות בגדי-ים שמתופעלת דרך האינסטגרם, ועד לסטארט-אפ של גיימרים, ומה גורם לצעירים להכניס את עצמם למסגרת נוקשה של זמנים, ורצוי כמה שיותר מוקדם? התשובה נעוצה באותה קלישאה מתפנקת: מימוש עצמי.
לאור שפיץ בת ה-21 מחולון, יש כבר ארבע שנים עסק לעוגות וקינוחים שאותם היא משווקת באינסטגרם ל-70 אלף עוקביה. עוגה אחת עולה כ-300 שקלים ומדי שבוע היא מקבלת כמה עשרות הזמנות, תוסיפו לזה סדנאות שהיא עורכת בביתה ואת המוצרים שהיא מפרסמת - וקיבלתם הכנסה שלא מביישת אף מבוגר. "הייתי יכולה לחזור מיום בצבא ולעשות חמש עוגות, וגם עכשיו כשאני משוחררת אני לא רואה בעיניים, מתחילה בשמונה בבוקר והולכת לישון בשלוש לפנות בוקר. הרבה אנשים שמשתחררים מאבדים את עצמם, נוסעים לדרום אמריקה ואז שוב מאבדים את עצמם, ולי כבר יש כיוון ולקוחות קבועים. זה המאני טיים שלי", היא אומרת. "אני מאוד ממהרת, אומרים לי כל הזמן שאני חושבת כאילו אני נשואה עם ילדים. חושבת על המשכנתא, על החיים. כשטסתי לתאילנד אחרי הצבא, היה לי כיף להיות בחופש ולהצטלם, אבל גם אמרתי לעצמי שאני מבזבזת את הזמן ויכולתי בזמן הזה להרוויח כסף ובעצם במקום זה אני מפסידה אותו, אז למה אני פה?".
העדויות האלה עשויות להישמע כמו סיפורי סינדרלה אבל מלבד העובדה שהם משמשים כפורצי חסמים עבור צעירים אחרים (שפיץ מספרת על עשרות נערות שכותבות לה שהיא השראה עבורן ומנסות לפתוח עסק דומה לשלה), אלו סיפורים על קריירות מסוג חדש, שמדגישים תכונות כמו סגלתנות ויזמות ובעיקר מחדדות מיהו המוצלח החדש: זה שעובד קשה, אבל במה שהוא אוהב. חיפוש עצמי ארוך ותפרנות מרצון, זה כבר לא קול.
בעונה הרביעית של סקס והעיר הגדולה שעלתה בשנת 2001, מגלה קארי בראדשו לחברותיה עד כמה מצבה הכלכלי בעייתי. "בזבזתי 40 אלף דולר על נעליים ואין לי איפה לגור. אני אהיה האישה הזקנה שגרה בנעליה, באופן מילולי", היא מכריזה בפני חברותיה, סמנתה, שרלוט ומירנדה והן בתגובה צוחקות.
"כסף נראה טוב יותר בבנק מאשר על הרגליים שלך", כותבת יותר מעשור אחר כך היזמית האמריקאית והמנטורית סופיה אמרוסו בספר #גירלבוס, רב מכר של הניו יורק טיימס ותנ"ך המצליחנות של צעירות, שעובד בהמשך לסדרת נטפליקס. אימפריית האופנה שבנתה אמרוסו, המותג Nasty Gal אמנם עמדה על סף פשיטת רגל וכעת בכלל לא מנוהלת על ידה, אבל הרעיונות שלה ממשיכים להדהד בצעירות, ועמוד משפטי ההשראה 'גירל בוס' באינסטגרם נעקב על ידי 850 אלף משתמשים. "אל תחיי כמו מנכ"לית אם את מוכרת סנדוויצ'ים למחייתך", היא כותבת בספרה. "תלמדי לשלוט בהוצאות שלך, וככה לא תצטרכי להיתקע כל החיים במערכות יחסים ובעבודות שאת לא אוהבת. להיות עני זה הכי ישן שיש, תתחילי לחסוך".
כי העבודה שלך היא הזהות שלך, ואנחנו תמיד בתחרות
בכתבה הראשונה בסדרה ניסינו להסביר למה אנחנו לא מתלהבים מסקס. סיפרנו שאנחנו חייבים את התחושה שמה שמשקיעים בו אנרגיה מקדם אותנו במשחק. גורם לנו לבלוט, להרגיש ממומשים ולרשום הישג. סקס אי אפשר לצלם ולעלות לסושיאל מדיה ולכן מניותיו צנחו, אבל יש גם מנצח. תחום אחד בחיים שלנו שקיבל בוסט משמעותי והפך ממטלה שהיא כורח המציאות - להגדרת הזהות העצמית: העבודה. המטרה היא כבר לא לעשות הרבה כסף כדי לצאת לפנסיה מוקדמת. אנחנו רוצים לעבוד כדי שיראו אותנו, כי זה מרגיש שכולם מסביב עושים משהו חשוב או מעניין.
הילה תומר, סטודנטית בת 22, מתל אביב גייסה 16 אלף שקל בהדסטארט והרבה משאבים נפשיים כדי להוציא ספר עד גיל 21. היא עשתה הכל: פנתה להוצאות ספרים, לקוראים פוטנציאלים ואפילו למפורסמים כדי שיצטלמו עם הספר ויעלו לרשת. היצירתיות שלה הניעה אותה, אבל לא רק. "יש לי בפייסבוק 1,500 חברים וכל אחד משתף בכל רגע נתון איזה משהו שהוא עושה, או איך שהוא נראה. ואפילו שאני יודעת שפייסבוק ודומיו הם שקרנים, וכולם נראים שם Big shot, זה יוצר תחושה של מרתון ומדרבן אותך לעשות. אפשר להיות או הכי טובים ובולטים או בכלל לא במשחק וזה הופך אותך לאוגר על גלגל", היא מסבירה. "ולא מספיק להיות רק טאלנט, מהר מאוד מגיע השלב שצריך להיות מולטיטאלנט. "יש לחץ להיות בתוך התרחשות מתמדת וכולם מאמצים כל הזמן דברים צדדיים וחדשים".
אם לשמוע על הרעב של אנשים צעירים לעשייה או הרצון להתקדם בתוך שנה, גורם לקוראים שהחליפו כמה משרות בחייהם לחשוב שאנחנו חיים בסרט, זה בסדר."אנחנו חייבים היום לעוף על עצמנו", אומר החייל המשוחרר אסף. "כנראה שפעם לא היית שולח את קורות החיים שלך למשרות שאתה לא עונה על כל הדרישות שלהן, או פונה בפייסבוק למישהו ממש נחשב בתעשייה מבלי להכיר אותו, אנחנו כן. אין לנו ברירה. התחרות היא גדולה, כל אחד יודע לעשות הכל ומה שקובע זה הבולטות שלנו ומה אנחנו מוכנים לעשות בשביל זה. אלו הכללים החדשים וכשכולם עושים את זה אתה חייב לעשות את זה גם, אחרת תהיה בעמדת נחיתות".
כי מי שמתחיל מוקדם מתקדם מהר
הרגעים הכי לחוצים הם אלה שבין פירסום פוסט לבין הלייק הראשון שהוא מקבל. זה חייב להסתכם בחמש שניות, לא יותר, אחרת נרגיש לא מספיק טובים. אותו דבר גם בעבודה, אנחנו חייבים להרגיש מצויינים כבר מהשבוע הראשון, ושבכל יום יקרה משהו אחר מאתמול. זו תכונה שאולי לא ייחודית לזדים, אבל המוטיבציה האימתנית לכבוש יעדים וההתרגלות לסיפוקים מהירים, הופכות אותנו לתזזיתיים מכולם.
"עוד לפני שהם נקלטים, הם רוצים לדעת שיש אופק ניהולי, וכשהם נכנסים לעבודה הם רוצים לקבל קידום מאוד מהר", אומרת הילי כהן, סמנכ"לית אגף לקוחות פרטיים ב- AllJobs, המנוסה בגיוס צעירים. "כסף כבר פחות בולט ויש להם תוכנית מסודרת בראש של מה הם רוצים, לעומתי שידעתי שמתישהו בעתיד המעורפל אני בטח אתקדם. כשאנחנו עושים ראיונות, אנחנו מביאים סוללת מנהלים עם טייטלים שיספרו איך התחילו מהתפקיד הנמוך ביותר והלכו והתקדמו. הם אוהבים סיפורי הצלחה ונשענים על דפוסים כי מבחינתם מספיק שמישהו עבר מצוות א' לצוות ב', זה אומר שזה אפשרי".
אורית יחזקאל, סמנכ"לית חטיבה ב-Manpower ישראל, מחזקת אותה. "הם מצפים להתקדם תוך שנה, כשפעם הוקצב לתפקיד בערך שלוש שנים. וכשהם מחפשים עבודה, הם מבקשים מקום עבודה שבו הם יוכלו לעשות שינוים וייקחו בחשבון את מה שהם אומרים. והם לא מתפשרים, הם לא ילכו למקום שלא מספק את הצרכים שלהם".
"אם יהיה לי טוב במקום עבודה, המחשבה על לעזוב תעלה רק אם יחסר לי אתגר חדש, וזה כנראה זה יקרה לפני שיציעו לי קידום רשמי", מעיד אסף. "אני אחפש לבד איך להרחיב את גבולות האחריות שלי. אחפש איך להביא לקוח חדש או להרים פרויקט שלא ביקשו ממנו. אנחנו רוצים להיות בעמדת כוח גם כשאנחנו עדיין לא נמצאים בה".
"לא מזמן אמרתי למישהי שהיא בתפקיד של מספר שתיים שאין סיבה שבעוד חצי שנה היא לא תחליף את מספר אחד", מספר עורך באתר חדשות. "זה ממש העליב אותה כי היא אמרה, 'למה שאני אהיה באותה תחום שנה שלמה?'. יש עניין של been there, done that. לומדים את המקצוע, מתמקצעים, ואחרי זה עוברים הלאה, אבל כשהם בתוך הג'וב הם באמת בולדוזרים. הם נותנים הרגשה שהם באו לקחת כלים וללכת, וזה לא בהכרח רע לארגון אם הם לומדים צ'יק צ'אק, עושים עבודה טובה ואז הולכים למקום הבא שישלם יותר או ילמד משהו חדש. בעיני זה דיל לגיטימי וזה אתגר של שוק העבודה להשאיר אותם כמה שיותר זמן".
התרבות הפופולרית שאנחנו מושפעים ממנה כל הזמן מעלה את סף הריגוש: הציוץ של טראמפ יהיה פרובוקטיבי יותר מחר, הקליפ של קניה ווסט יהיה בוטה יותר, האמירה של אורן חזן תהיה מתסיסה יותר. גם בקריירות שלנו, אנחנו מחפשים את האקשן. מצד שני, עובדים שמצפים שמשרד רואי החשבון שבו הם התחילו לעבוד יהיה קזינו של ריגושים, יכולים למצוא את עצמם בבעיה.
"הם חייבים לחוות הצלחה מאוד מהירה וסף התסכול שלהם נמוך בצורה קיצונית. אנחנו המעסיקים הולכים על ביצים", מעידה כהן מ-AllJobs. "יש לי עובדים שביומיים הראשונים מצליחים אבל ביום השלישי מגיעים ל-80% מהמשימות שלהם וזה גורם להם לחשוב שהעבודה הזאת לא בשבילם והם עוזבים. זה דור מיידי שמחפש להצליח כאן ועכשיו, יום אחרי הקורס. אין להם זמן למשברים, הם רוצים להרגיש אלופים עכשיו וכשזה לא קורה, או כשזה לוקח שבוע, הם מתאכזבים. זה קיצוני ברמה שאני לא מצליחה להזדהות איתם".
"הם כבר לא הולכים לעבודות של פעם כמו לצבוע בתים, למלצר ולנקות, אלא רוצים לעבוד בתחום שלהם כבר בהתחלה", מאפיינת אלקובי מחברת דינמיקס. "הם נכנסים מהר לעולם הידע שלהם, ומה שהם למדו בצבא או באוניברסיטה גורם להם לבוא יותר מנוסים למקומות העבודה ולכן הם גם מצפים לקידום מהיר ולהכרה. המשפט 'אני שחוק' עולה אצלם כל כך מהר",.
וזאת אגב, פריווילגיה שלחלוטין לא שייכת לבני דור ה-Z שמתגוררים בפריפריה כלכלית או במגזר שסובל מאי שיוויון. הם רואים את המודלים שלהם באינסטגרם בדיוק כמו כולם, אבל עבורם, הזירה הזאת נראית יותר כמו פנזטיה או סיפור הצלחה שלעולם לא יהיה קשור אליהם. המדיה שגרמה לצעירים חזקים מהמרכז להתקדם מהר יותר, למעשה הגדילה את הפער בין האוכלוסיות, כי מטבע הדברים: כשהחזקים מתחזקים - דרכם של החלשים נהיית ארוכה יותר.