אני מפחד לחשוף פרטים רבים מדי, אבל עשיתי את הטעות והגבתי תגובה שמאלנית בעמוד פייסבוק ימני. אולי כזאת שקשורה לביבי ואולי לא. זה לא משנה כרגע. אבל כבר מעל יממה שאני נתון למתקפת רשת של ימנים עליי בפייסבוק, בהודעות לפרטי, בתגובות, אפילו קיבלתי כמה הודעות נאצה בוואטסטפ ממספרים לא מזוהים, והאמת שזה נהיה קצת מפחיד. כרגע אני מנסה לענות לאנשים ולהשתלט על מבול התגובות, אבל עושה רושם שזה לא ממש עוזר. מה עושים במצב כזה?
מ'
אז הסתבכת בתגובות אצל הצל? לא בקטע של האשמת הקרבן או משהו, אבל למה? אתה חדש באינטרנט? אז קודם כל תגיד תודה, מצבך קל. בסך הכל קטטת רשת זערורית, יש אנשים שחטפו הרבה יותר קשה. אני, למשל. השיימינג הכי מצלק שלי התחולל לפני כשבע שנים. אייטם עליו הייתי חתומה עלה לאוויר, וכלל עקיצה על ג'סטין ביבר. אני אפילו לא זוכרת באיזה הקשר, עברו המון שנים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה – לצערי לא האחרונה – שחוויתי את מה שעובר עליך עכשיו, ונקרא גם "לינצ'טרנט", לינץ' באינטרנט. שיימינג, רק בלי שאף אחת מהמילים האלו היו קיימות אז. חוויה מערערת ובונת אופי.
תוך שעות ספורות ניתח עליי מבול תגובות של מה שהיה מכונה אז "בליבריות" (האם הן עדיין קיימות היום? האם ג'סטין ביבר עדיין קיים?), שלאט לאט הלכו והסלימו. בהתחלה בתגובות לאייטם – לא רציני, אף אחד לא מתייחס לטוקבקי נאצה, ואחרי זה הן עברו לפרטי. במקביל, מבול טלפונים הגיע למאקו בדרישה לפטר אותי, וגם תמונות שלי במסנג'ר עם עיניים גזורות (!) החלו לפקוד את תיבתי. כח הטבע המפחיד בעולם התאגד נגדי: ילדות בנות 11 שנשבעו למרר את חיי. והצליחו. הן השיגו את הטלפון הפרטי שלי ואיימו עליי, יומם וליל, כל תמונה פומבית שלי בפייסבוק או באינטסגרם זכתה לאלפי נאצות, אפילו התארגנה הפגנת מעריצות נגדי מול משרדי מאקו, שבסוף בוטלה כי האמהות לא יכלו להסיע אותן. זה היה נורא מצחיק, בדיעבד, בזמן אמת זה היה סיוט בלתי נתפס. אתה בטח אומר לעצמך – איזה שטויות, מבוגרים אלימים מפחידים הרבה יותר מחבורת ילדות כועסות, אתה כמובן טועה. אין מפחיד יותר ממההוריקן ההורמונלי והמוצף רגשית שהוא ילדות כועסות.
אבל גם במקרה שלי וגם במקרה שלך, העצה היא אחת: אל תענה לאף תגובה ותתרחק באיטיות מהזירה. אנחנו מדברים פה על המקבילה הוירטואלית של להיכנס למיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה. להתעלם, להפוך את כל החשבונות לפרטיים, לסגור את המחשב. כשתחזור, תגלה שזה נגמר. שכבר אין קללות בפרטי, שהנוטיפיקציות הן כבר לא ברמת יום הולדת עגול, שכולם עברו הלאה לאדם הבא שאמר משהו שהם לא אוהבים. מישהו אחר חוטף עכשיו חרא במקומך, איזו הקלה. זה קטן, נכון, ואולי אתה חושב שהדבר האצילי הוא להמשיך לענות למגיבים, להסביר את עצמך ולשכנע, אבל זה לא יעזור. לפי מחקר שהמצאתי, לאורך ההיסטוריה ויכוחי רשת הצליחו לשנות את דעתו של אחד הצדדים בדיוק אפס פעמים, רוב הסיכויים שרק תלבה את האש. אם אתה מתעקש, לפחות תנהל את העימותים האלו בפומבי ולא בפרטי, כי ידוע שויכוחי רשת כיפיים רק לאנשים שעוקבים אחריהם מהצד, תן לאנשים את ההזדמנות לחוות את קלאסיקת הגיפים 'מייקל ג'קסון אוכל פופקורן'.
וזה עלול להשאיר צלקת, ברור, מדובר בטראומה. אתה מוזמן לקרוא גם את ספרו של רון ג'ונסון "so you've been publicly shamed" שחוזר לכמה ממקרי השיימינג והלינצ'טרנט המפורסמים שהתרחשו בעת הנוכחית, בעיקר על מנת להתעודד. כי אתה מתמודד עם מאתיים אהבלים, הם חטפו על הראש ממאות אלפים וצולקו, ככל הנראה לתמיד.
עכשיו תראה, לא ניכנס לעניין המוסרי של השיימינג עצמו כי אנחנו מדור מעשי. וכי שיימינג, בוא נודה, הוא לעתים הפתרון היחיד עבור אדם שנעשה לו עוול ואין לו למי לפנות, בין אם זה בעל מוגבלויות שהתייחסו אליו מגעיל בבית עסק, או כל אחד מאיתנו בהתמודדות עם חברת סלולר. אבל בהנחה שלא מדובר פה במקרה של הטרדה מינית אפורה או הבעת דעה על הספקטרום הגזעני, כנראה שפשוט נקלעת לסיטואציה שכל אדם שפעיל ברשתות החברתיות ו/או מחבב קטטות בריכה חווה, או עוד יחווה. זה יעבור מעצמו ואתה תצא מהצד השני. מובס, מעורער ועם יוזר נעול מכל הכיוונים, אבל תצא.