לפני שנעסוק ב״ספוטלייט״, צריך לדבר רגע על עניין האוסקרים. ראשית, הנה דוגמה טובה לחיוניות של האוסקרים מנקודת מבט גלובלית. אני משוכנע שאם ״ספוטלייט״ לא היה זוכה לשש מועמדויות ונחשב לבעל סיכויים טובים לזכייה, לא היינו רואים אותו מופץ בישראל. ״ספוטלייט״ הוא בדיוק מסוג הסרטים שהמפיצים בארץ גונזים בלי למצמץ: הוא אמריקאי מאוד, לוקאלי מאוד, ובעיקר - עוסק באינטריגות הפנימיות של הכנסייה הנוצרית. לכו תמכרו את זה לקהל הישראלי. אבל מרגע שהוא הפך לשיחה עולמית, יש איך לשווק אותו. מצד שני, שימו לב שאותו מפיץ מוציא את הסרט הזה בצמוד ל״האיש שנולד מחדש״, שאמור להיות הסרט הבכיר והבולט בבתי הקולנוע השבוע. זה אומר שהמפיץ לא באמת מאמין בו.
לפני כחודש, ״ספוטלייט״ זינק פתאום אל מרוץ האוסקרים והתחיל לעשות רעש של ״אני המועמד המוביל״. הסרט הזה מזכיר לי קצת את ״בית לחם״: לפני רגע אף אחד לא שמע עליו, ופתאום הוא הופך לשיחת העיר ולמועמד הבולט לזכייה שאיש לא יכול לעמוד בדרכו. בשני המקרים מדובר בסרט שכשרואים אותו מבינים למה הוא מפתיע לטובה, אבל יש גם קצת חשק להגיד ״תירגעו״. סרט טוב, אבל לא עד כדי כך. ״ספוטלייט״ הוא סרט מרתק ומעניין, אבל נורא בסיסי בקולנוע שלו - סרט שקל לאהובֿ, אפילו סרט חשוב, אבל לא מסוג הסרטים שהייתם מדמיינים שיהפוך לשגריר הוליווד לדורות הבאים.
העניין הוא שבחודש שחלף מאז קרו שני דברים: ״האיש שנולד מחדש״ יצא, הדהים, זכה בגלובוס הזהב והפך לסרט המוביל מבחינת כמות המועמדויות לאוסקר; ״מכונת הכסף״, סוג של אח תאום ל״ספוטלייט״, הצליח להפתיע גם הוא את צופיו. כך שהמרוץ השנה צמוד עם שלושה סרטים שונים מאוד זה מזה. אני מריע לטובת ״האיש שנולד מחדש״ ו״מקס הזועם״ - מה שאומר ש״ספוטלייט״ הוא כרגע הפייבוריט לזכייה.
- פודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. השבוע מדברים על ״ספוטלייט״ ועל ״האיש שנולד מחדש״
- לכל ביקורות הקולנוע של יאיר רוה
בנם של אנשי הנשיא
במהלך הצפייה ב"ספוטלייט" נזכרתי לא פעם בסידני לומט, שבוודאי היה מתלהב לביים את הסרט הזה לו היה עדיין בחיים. הסרט הזכיר לי מה אהבתי בלומט ומה לא. ללומט, בימיו הטובים, היה חוש על-טבעי להשיג את התסריטים הטובים ביותר ובאמצעותם לחדור עמוק לתוך החברה האמריקאית, קלקוליה והאבסורדיות שלה. לומט היה דרמטורג מעולה, אבל הוא עשה קולנוע מיובש. "ספוטלייט", כמו רוב סרטיו של לומט משנות ה-70, מתאפיין בתאורה גרועה. סרטים עם יותר מדי אור, סרטים ששמים דגש על המילה ולא על התמונה, סרטים שלפעמים נראים כמו פודקאסט. נורא מעניין, אבל אין מה לראות.
זו טקטיקה, ללא ספק. מעין בחירה בין העיקר (המסר) ובין התפל (הסגנון, הקישוטים). וככזה, טום מקארת'י מתגלה כסידני לומט לא רע בכלל. יש משהו מחודד, מושחז ומדויק מאוד ב"ספוטלייט", סרט שנאמן לחלוטין לז'אנר שלו וחותר תחתיו כל הזמן.
לכן, כל השוואה שנעשית בין הסרט הזה ובין "כל אנשי הנשיא" סובלת מראייה מעט שטחית. אלן ג'יי פאקולה, הבמאי של "כל אנשי הנשיא", היה אלוף הסגנון. המיזנסצנה שלו (באדיבות המצלמה של גורדון וויליס) סיפרה את הסיפור לא פחות מהמילים המופתיות שכתב וויליאם גולדמן. "ספוטלייט", אם כן, אכן יכול להיחשב כ"בנו של כל אנשי הנשיא" רק בשני מובנים: זהות הסיפור (עיתונאים שחושפים מעשה שחיתות של גוף בעל עוצמה כבירה – כזו שאמורה לגרום לעיתונאים ולמו"לים לשקשק מפחד); והעובדה שזה אשכרה הבן של "כל אנשי הנשיא". אחת הדמויות המרכזיות בסרט של פאקולה היא עורך ה"וושינגטון פוסט", בן בראדלי. אחת הדמויות המרכזיות ב"ספוטלייט" היא הבן שלו, בן בראדלי ג'וניור, העורך בפועל של העיתון (בגילומו של ג׳ון סלאטרי מ״מד מן״). כך או כך, בין אם חשבתם על לומט או על פאקולה, "ספוטלייט" הוא סרט שנסחף לחוף משנות ה-70 (ומהבחינה הזאת בלבד הוא דומה ל"האיש שנולד מחדש").
"ספוטלייט", אם כן, הוא סרט מעט בנאלי, עם משחק צולע, שעיקר כוחו טמון בתסריט המבריק וביכולת של מקארת'י (שהיה גם שותף לכתיבה, עם ג'וש סינגר) ליצור סרט ארוך וסבוך שיהיה מרתק ולופת לכל אורכו. אם הסרט הזה יזכה באוסקר (וכאמור, יש לו סיכוי מצוין), זה בזכות העובדה שיש לו קתרזיס מושלם. והעובדה שהוא מציג עיתונאים כגיבורי-על בוודאי לא תזיק לו בתקשורת.
"ספוטלייט" מבוסס על סיפורו האמיתי של תחקיר שפורסם בתחילת 2002 על ידי צוות ״ספוטלייט״, תחקירני ה״בוסטון גלוב״, וחשף את העובדה שהכנסייה הקתולית ידעה על כך שאלפי כמרים אשמים בניצול מיני של ילדים קטנים, והאופן שבו היא טיפלה בתלונות היה להעביר את הכמרים לקהילה אחרת, שם לרוב הם תקפו שוב, ואז להשתיק ולטייח את הפרסומים. התחקיר האמיתי נמצא כאן.
אם בסרט עיתונות סטנדרטי העיתונאי צריך להילחם נגד העורך, שחושש שהסיפור הרגיש בו הוא מטפל יפגע בעיתון, הרי ש״ספוטלייט״ מתחיל באופן שונה לחלוטין. ל״בוסטון גלוב״ מגיע עורך חדש (לייב שרייבר), והוא זה שמציע לתחקירנים נושא: לטפל במגפת התלונות המצטברות נגד כמרים מטרידים מינית. זה לא מקרי שהעורך החדש – אאוטסיידר ויהודי - הוא זה ששם זרקור על הנקודה העיוורת של העיתון: הכנסייה הקתולית. בוסטון היא עיר קתולית, ורוב העיתונאים בעיתון הם קתולים, גם אם רובם כבר לא מאמינים או לא עוסקים בפרקטיקה הדתית, כמו ללכת לכנסייה. אבל הם קתולים, ובני משפחותיהם קתולים, ובני הקהילה שלהם גם. לכן, באופן וולונטרי ואולי לא מודע, העיתונאים נתנו יד להשתקה ולהדחקה, ומיקמו ידיעות שנחשבו למביכות עבור הכנסייה בעמודים הפנימיים והנידחים של העיתון. עכשיו זה תפקידו של העורך הראשי לדחוף ולחמר בכתביו, שהחברה שבה הם גדלו מציבה בפניהם מכשולים בדרך ליצירת התחקיר.
המיסיונרים של כנסיית העיתונות
בסופו של דבר, זהו הנושא האמיתי של הסרט: התמודדות עם אמונה, עם היעדרה, ועם הפער שבין רוחניות ובין הממסד המתיימר לדבר בשמה. לכל אחד מהכתבים יש איזשהו חשבון עם הדת, ולכן כמעט כל אחד מהם ניגש לתחקיר הזה קצת מוטה. המעניין הוא שגם אלה שמצהירים על עצמם שהם נטולי דת לחלוטין, עדיין מתמלאים יראה כשמדובר בתחקיר שיכול להגיע עד לקרדינלים (ואולי אף עד הוותיקן). הם מבינים שיש דבר שנוצרי טוב - גם אם הא כופר - לא יכול לעשות. לכן, המתח האמיתי אינו רק בין הכנסייה ובין העיתון, אלא בעיקר בין הכתבים עצמם.
זה המקום שבו מרתק לדמיין גרסה ישראלית/יהודית אפשרית לסרט כמו ״ספוטלייט״, שיעסוק בצמד תחקירנים - האחד דתי, השני דתל״ש - שצריכים להכריע מהם הם עושים עם מידע מפליל שהם מגלים על מי שהיה בצעירותם ראש הישיבה שלהם. בעוד שאלות של צדק, מוסר וחופש עיתונות אולי יהיו להם ברורות מאליהן, השאלות האישיות - ובעיקר רגשות האשמה - הן אלה שיהוו להם מכשול.
כשאני מביט בפילמוגרפיה של טום מקארת'י, זה מתחיל להיראות כמו נושא שמעסיק אותו: קונפליקט פינימי וחיצוני שעוסק במפגש בין תרבויות ודתות. ״האורח״ היה מפגש של אמריקאי לבן עם מהגר אפריקאי; ״הסנדלר״ עסק במעין תיאולוגיה ומיסטיקה מסוג אחר - זה היה סרט יהודי מאוד, שגם הוא מעמת עולם ישן עם עולם חדש, מסורת מול ג׳נטריפיקציה. ואילו ב"ספוטלייט" יש לעיתונאים שתי דתות: הנצרות והעיתונות עצמה, עם מערכת המוסר האינהרנטית שלה, והדילמה הפלפולית על מה הדבר שצריך לעשות: לחשוף את הסיפור או לקבור אותו.
וכדי שלא נטעה לחשוב שעיקר הסרט הוא לבטים תיאולוגיים, ״ספוטלייט״ הוא בעיקרו מותחן עיתונות אולד-פאשן עשוי היטב, ומבוים בדחיסות סוחפת, שבו צוות עיתונאים רץ קדימה אל הדדליין, ובדרך עליו להתחמק מכל מי שמנסה להכשיל אותו. בתור מי שעבד שנים במערכות עיתונים, אני מודה שהסרט הזה גם מעורר גאוות יחידה. בעולם שבו נדמה שעיתונות (בוודאי עיתונות דפוס) נהיית פחות ופחות רלוונטית או בת קיימא, בעולם שבו סרטים על עיתונאים הם לעיתים קרובות סרטים על נוכלים, יש משהו משמח, אופטימי, אולי נאיבי, בסרט שבו עיתונאים אכן נלחמים בממסד הכל-יכול, ומצליחים – פשוטו כמשמעו - להציל נפשות.