בשבוע הקרוב, אם תרצו בכך, תוכלו לראות על מסכים גדולים ארבעה סרטים של כמה מהוותיקים והבכירים בבמאי צרפת: ״שעה של שקט״ של פטריס לקונט יוצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הזה; ״ערכו של אדם״ של סטפן בריזה יעלה בסוף השבוע הבא; ו״בצילן של נשים״ של פיליפ גארל ו״זיכרונות נעורים״ של ארנו דפלשן יוקרנו בסוף השבוע הזה בפסטיבלון ״סרטים בערבה״ המתקיים בפעם הרביעית במושב צוקים, באמצע הדרך בין ים המלח לאילת.

שלושת הסרטים האחרונים ברשימה הוצגו בבכורה בפסטיבל קאן האחרון: "ערכו של אדם" התחרה בתחרות הרשמית וזכה בפרס (לשחקן ונסן לנדון); ״בצילן של נשים״ ו״זיכרונות נעורים״ הוקרנו במסגרת "השבועיים של הבמאים" (הראשון היה סרט הפתיחה של המסגרת שנראית היום כפסטיבל הקולנוע הכי טוב של השנה עם סרטים כמו "חיבוק הנחש" ו"ילדות הפרא"). שני הסרטים הללו אמנם נקנו להפצה בארץ, אבל נכון לעכשיו אין כוונה להפיץ אותם מסחרית מעבר לסיבוב הפסטיבלים (ונקווה שגם סינמטקים). דווקא ״שעה של שקט״, שמגיע ללא עיטורי פסטיבלים, הוא המצליח מבין ארבעת הסרטים האלה במולדתו. יש להניח שהוא יצליח גם בישראל.

מפתה לנצל את ארבעת הסרטים האלה, שמגיעים אלינו באופן רנדומלי ובצירוף מקרים, כדי לבדוק את מצבו של הקולנוע הצרפתי (התשובה, אגב, היא "בינוני ומטה"). מפתה ומתבקש לא פחות לקחת את הסרטים, להלביש עליהם טקסט אקטואלי שיחבר ביניהם ובין אירועי פיגועי הטרור בפריז שאירעו השבוע, ולדבר על השאננות ועל הזחיחות שעולות מהסרטים ומה זה אומר מבחינה סוציולוגית. את כל זה לא נעשה – בעיקר כי זה נורא שרירותי. אז מה כן נעשה? נתלונן על מצבו של הקולנוע הצרפתי בישראל.

הקולנוע הצרפתי הוא הקולנוע הבינלאומי הכי נוכח באופן סדיר על מסכי הקולנוע בארץ אחרי הקולנוע האמריקאי. אם ספרתי נכון, ב-2015 הוקרנו בישראל באופן מסחרי 16 סרטים צרפתיים (לא כולל ״ילדות פרא״ הצרפתי-גרמני-טורקי). אבל האם היה ביניהם סרט אחד באמת טוב? לא. את ״הצרפתי״ חיבבתי; אהבתי שוט אחד מפתיחת ״משפחה לא בוחרים״; ולהפתעתי הרבה חיבבתי, באופן קצת אינפנטילי, את ״משפחת בלייה״, שהיה בידור טוב (והוא אכן, כך מסתמן, הסרט הצרפתי הכי מצליח השנה בארץ). אבל איפה יצירות המופת?

זה הגיע למצב שאני כבר יכול להכתיב לעצמי כלל אצבע: סרט צרפתי שמגיע להקרנות מסחריות בישראל יהיה (ברוב מוחלט של המקרים) סרט רע. שמישהו יציג לי סטטיסטיקה אחרת. אני באמת חושב פעמיים לפני שאני הולך לראות סרטים צרפתיים, מתוך תחושה שהמפיצים בארץ בוחרים לנו באופן מיוחד רק את הגרועים ביותר. את הטובים, המעניינים, המאתגרים והקולנועיים שולחים לפסטיבלים ולסינמטקים, אבל חלילה מלהפיץ אותם מסחרית. ולראיה: כדי לראות את ״זיכרונות נעורים״ המקסים – הסרט היחידי מבין הארבעה שבאמת ראוי לתשומת לב – צריך לנסוע למדבר.

הקהל הישראלי אינו חף מפשע; ההיענות הישראלית לקומדיות הצרפתיות הבורגניות והמאוסות ביותר לא מפסיקה להפתיע אותי. ״שם פרטי״, ״למה זה מגיע לי״, ״משפחה לא בוחרים״ ועכשיו ״שעה של שקט״ - כולם הצליחו במידה כזו או אחרת בארץ, עם נוסחה דומה ועקבית שעובדת כבר שנים אצל הצרפתים (ובבית לסין): חבורת בורגנים שאננים יושבת ומתווכחת על זוטות, על הדברים שמפריעים לה לחיות חיים של נוחות וזחיחות. אין קולנוע, אין תובנות, בדיחות מקוריות יש רק לעתים נדירות, הכל נדוש וממוחזר – אבל הקהל מתמוגג, מריע ומבקש עוד, ומפיצי הקולנוע רצים להשביע את תיאבון הקהל.

ואכן, הנה מגיע ״שעה של שקט״ והכרזה שלו מכריזה שמשתתף בו השחקן הראשי מ״למה זה מגיע לי״ (שהיה להיט היסטרי בארץ, תהרגו אותי אם אני מבין למה). הציון הזה על הפוסטר הפתיע אותי, כי מי העלה על דעתו שכריסטיאן קלבייה האלמוני לישראלים הוא שם שראוי לשים על פוסטר? הייתם מצפים שתוזכר שם דווקא קרול בוקה, נערת ג׳יימס בונד בעבר ומי שזכורה מסרטים כמו ״יפה מדי בשבילך״, או אולי פטריס לקונט, אחד הבמאים הצרפתיים הכי מוכרים בישראל. ובכל זאת - כריסטיאן קלבייה.

אחרי הצפייה בסרט הבנתי למה: זו הזמנה מפורשת עבור 130,000 הצופים של ״למה זה מגיע לי״ וניסיון לרמוז להם: הנה, יש עוד אחד כזה, סרט על אב נרגן שצועק על כולם. ויודעים מה? בעולם האידיאלי שלי, מפיצי סרטים אינם סתם אנשי עסקים הלהוטים אחרי מכירות כרטיסים, אלא גם מחנכים, אנשים בעלי שליחות תרבותית. ויש להם תפקיד: להביא (לצד השלאגרים העממיים) גם את הסרטים המעט מורכבים יותר. לחנך את הקהל, לעדן את חיכו. יש מפיצים שעושים את זה, ומדי פעם אנחנו באמת נתקלים בארץ בסרטים וביוצרים שראוי להכיר: ז׳אק אודיאר, עבדלאטיף קשיש, ארנו דפלשן. אבל הם הולכים לאיבוד מתחת לרעש השקת כוסות השמפניה והצחקוקים שבעי הרצון של מבול הסרטים האינסופי על אנשים אטומים ומנותקים.

"שעה של שקט": הסרט הגרוע של השנה

״שעה של שקט״ הוא שברון לב מבחינתי. פטריס לקונט, במאי שאני כל כך אוהב את סרטיו (״סודו של מר היר״, ״בעלה של הספרית״, ״משהו מגוחך״), מציג את מה שהוא עבורי הסרט הגרוע של השנה. איום ונורא. השם, כמובן, אירוני: ״שעה של שקט״ הוא שעה וחצי של רעש והמולה. לקונט, לצד יוצרים מעט מבוגרים ממנו, כמו אנדרה טשינה וקלוד סוטה, הוא במאי שהיה חלק מדור שהגדיר את הקולנוע הצרפתי לא כמהפכני אלא כאלגנטי, אינטליגנטי, אנושי וגדוש תובנות על טבע האדם. ״שעה של שקט״, ביחס לרוב סרטיו הקודמים (לקונט מספיק חרוץ כדי להיות במאי לא אחיד באיכותו), הוא סוג של חלטורה. הסרט הזה הוא זיוף מראשיתו ועד סופו. עד כמה ששנאתי את ״למה זה מגיע לי״, לפחות אני יכול להעיד שאני מכיר אנשים כאלה - גזעניים ובורים, מבוהלים ומלאי חרדות. הגיבור של ״שעה של שקט״, לעומתם, הוא קריקטורה. גם אם זה היה סרט מצויר הוא לא היה נהיה יותר אמין.

זהו סיפורו המצומצם של רופא שיניים ביום החופש שלו, שמוצא (במקרה, כי כתיבת מופת אין כאן) תקליט ויניל נדיר, מגיע איתו הביתה ורוצה להקשיב לו במערכת השמע המאוד יקרה שלו. רק קצת שקט ומנוחה, זה מה שהוא רוצה. אלא שהמאהבת שלו מחכה לעשות לו סצנות מתחת לבית, ואשתו הדיכאונית חייבת להתוודות בפניו, וחברו הטוב ביותר צריך ממנו הלוואה, ובנו משכן בדירתם פליטים, ופועלים זרים באים לשפץ את אחד החדרים ומפוצצים צינור ביוב, והשכן מלמטה מארגן מסיבת שכנים - והכל בבת אחת, ברגע שבו הוא מניח את המחט על התקליט.

כל האלגנטיות והרגישויות של לקונט מסרטיו הגדולים ב-30 השנים האחרונות מתעופפים דרך החלון בשעה שהוא שב אל הקומדיות העממיות שאיתן התחיל את דרכו בקולנוע בשנות ה-70, קומדיות מעושות ומאוסות על אנשים איומים שאנחנו באים אל הקולנוע לא כדי להזדהות איתם ולצחוק איתם, אלא כדי לצחוק עליהם, מתוך חוסר מודעות נוראי שהם גרסה איומה של עצמנו.

"ערכו של אדם": מייגע ובינוני

״ערכו של אדם״. באופן גס, הקולנוע בכל העולם מתחלק בין ״עממי״ ל״איכותי״. העממי מוכר כרטיסים, האיכותי מביא את הפרסים. העממי מביא תשואות מהקהל ועיקומי אף מהמבקרים, האיכותי - להיפך. האמת היא שהסרטים הטובים באמת, המהדהדים, המשפיעים והנצחיים, הם אלה שמצליחים להיות גם וגם. אבל כל כך קשה להצליח לעשות סוג אחד של סרט - כמה כבר במאים מספיק מוכשרים יש בעולם כדי לעשות סרט שהוא גם וגם?

״ערכו של אדם״ הוא ההפך הגמור של ״שעה של שקט״. הפכים מושלמים בכל. ולכן, הייתם מצפים שמבקר זה, שקילל את האחד, יריע לשני. ובכן לא: ״ערכו של אדם״ מייגע ובינוני כמעט כמו ״שעה של שקט״, והדבר היחיד שעומד לזכותו הוא העובדה שיש לו מצפון. אבל בשורה התחתונה, הוא לא פחות צבוע מ״שעה של שקט״. זהו שיתוף הפעולה הרביעי של בריזה עם השחקן ונסן לנדון (שזכה כאמור בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון – כנראה בזכות כשרונו הגדול להגיע ליום צילום כשהוא לא מסורק).

מוטיב חוזר עובר בסרטיו של בריזה: אורח חייו השגרתי והמונוטוני (והמשעמם) של האדם הפשוט. ובהתאמה, הקולנוע בו עושה בריזה שימוש הוא כזה שנראה אפור, חיוור, כזה שמחפש תמיד את הזוויות הכי פחות מחמיאות לחיים. ״ערכו של אדם״ הוא סרט על איש שאין לו נחת או נחמה בחייו, ואפילו הבמאי שלו לא מספיק אדיב בשביל לתת לו שוט אחד עם רושם.

תיירי (לנדון) הוא אדם פשוט, רגיל. אבל מרגע שהוא מאבד את עבודתו כשהמפעל שבו הוא עבד נסגר, חייו נכנסים לסחרור כלכלי. הוא מנסה לשמר אורח חיים נורמלי - שיעורי ריקוד עם אשתו, טיפול בבנו הסובל מפיגור שכלי - אבל בבנק חובותיו הולכים ונערמים. ובלשכת התעסוקה הוא נמצא במלכוד: מציעים לו תפקיד, אבל עליו לעבור קודם הכשרה, אלא שבסופה כבר לא צריכים אותו, אז מציעים לו תפקיד אחר, אבל יהיה עליו לעבור הכשרה חדשה, וככה הזמן עובר. כשהוא מתחיל לעבוד בתור איש אבטחה במרכול ענקי - וכמו במאי הסרט, גם הוא עוקב במצלמות האבטחה אחרי בני אדם בזוויות ובתאורה הכי פחות מחמיאים - הוא מגלה שהוא לא לבד במצוקתו. בכל יום הוא פוגש אנשים רגילים, נורמליים, קולגות, כאלה שצריכים לפלח משהו קטן כדי לשרוד כלכלית, ועליו להיות הקלגס.

הבעיה עם סרטים כמו ״ערכו של אדם״ היא שהם מעלים אל פני השטח מציאות אנושית שראויה לדיון חברתי, מציאות שבה לא מעט אנשים שחיים חיים נורמליים וסבירים, עם הכנסה מספקת, נמצאים כפסע מהעוני, כשתקלה אחת בחייהם עלולה לשבש להם את החיים. לכן נדמה שאם אתה יוצא נגד הסרט, אתה למעשה יוצא נגד תפיסת העולם החברתית שהסרט מציג. ובכן, לא. ויותר מזה: אני חושב שזו חכמה קטנה מאוד להגיד ״החיים קשים״ בסרט שבו אנחנו מתבוננים במצוקתו, בסבלו ובחוסר האונים של הגיבור. בסופו של דבר, זה אפילו פועל נגד המטרה שלשמה נעשה הסרט, כי ככל שהסרט נמשך, הפסיביות של הגיבור הופכת אותו לאדם שמעורר בנו פחות ופחות הזדהות ומרחיקה אותנו מהמשל החברתי שהגיבור אמור לייצג. גם משלים מבקשים קתרזיס. סרטים כמו ״ערכו של אדם״ אולי חשובים כדי להפנות זרקור למלכודות שהממסד מטמין בסבך הביורוקרטיה שלא מבחינה באדם הקטן, אבל זה לא הופך אותם לסרטים טובים. למעשה, ״ערכו של אדם״ הוא כמעט סרט רע.

"בצילן של נשים": שוב אני, אשתי והמאהבת

פיליפ גארל הוותיק (בן גילו של לקונט) ממשיך לנסות להחזיק את הגל החדש הצרפתי בחיים גם בסרטו החדש. אולי זו הטרגדיה של הקולנוע הצרפתי: בגלל גודאר וטריפו ושברול וריווט ורנה, אנחנו כל הזמן רק מצפים ליוצרים שיהיו בקליבר שלהם ומתאכזבים כשזה לא מגיע. אבל ״בצילן של נשים״, שהוא בסופו של דבר סרט קטן ובינוני, הוא לפחות ניסיון יפה. הוא לא מאוד מעניין או מקורי, אבל הוא לפחות נראה כמו קולנוע. בעיקר כי הוא בשחור-לבן (מצחיק איזה סאקר אני כשזה מגיע לשחור-לבן. זה באמת עובד עליי. אני לא מכיר סרטים מכוערים בשחור-לבן, זה תמיד יפה בעיניי).

״בצילן של נשים״ הוא לא ממש הומאז׳ לגל החדש, אלא יותר הומאז׳ לאופן שבו וודי אלן היה מחקה את סרטי הגל החדש. ההבדל הוא שוודי אלן היה משתמש בחיקויים הצורניים כדי להעביר תסריט מבריק, ואילו גארל - שנעזר בסרט הזה בארבעה תסריטאים, ביניהם ז׳אן-קלוד קארייר הגדול, לסרט שנמשך שעה ורבע - מביים תסריט שיש בו משהו די בנאלי. זהו סיפורם של בעל ואשה העובדים יחד על סרט תיעודי על מלחמת העולם השנייה. הגבר מנהל רומן עם אישה אחרת, שהולכת ונהיית תלותית, אבל הוא נשבר כשהוא מגלה בצביעותו שגם אשתו מנהלת רומן. כן - אני, אשתי, והמאהבת הוא עדיין הנושא הכי נפוץ ונדוש בקולנוע הצרפתי. אבל מה? יש לסרט הזה שארם. ומתחת לרדידות הקלה שהוא לוקה בה, יש בו גם משהו שמדבר על זיופים והעמדות פנים, שלקוחים היישר מ״פשעים ועבירות קלות״ של וודי אלן.

"זיכרונות נעורים": כבד אך מתגמל

השנה כבר הוקרן בארץ סרט של ארנו דפלשן, ״ג׳ימי פ.״, שהגיע למסכים באיחור של שנתיים אחרי שאר העולם וירד משם בזריזות. ״ג׳ימי פ.״ היה הוכחה שגם כשדפלשן מפשל (בסרט דובר אנגלית) הוא עדיין יותר אינטליגנטי מרוב הבמאים האחרים. לא ברור האם הכישלון של ״ג׳ימי פ.״ גרם למפיצים להימנע מהפצת סרטו החדש, או ש״ג׳ימי פ.״ צריך לעודד אותנו שאל לנו להתייאש - עוד שנה, עוד שנתיים, אולי גם הסרט הזה ייצא להקרנות מסחריות.

ב״זיכרונות נעורים״ חוזר דפלשן לדמותו של פול דדלוס, גיבור אחד מסרטיו המוקדמים. דדלוס (השם סמלי, כמובן) נזכר באפיזודות מנעוריו, כולל מעין פרשיית ריגול בזעיר-אנפין, בה דדלוס הצעיר עוזר לחברו היהודי להעביר אשרות יציאה מזויפות ליהודים מסורבי עלייה בברית המועצות של שנות ה-80. בזכות הראיון של אבנר שביט גיליתי שאלה לא זיכרונותיו האישיים של דפלשן, אלא מעין ביוגרפיה מומצאת שהוא כתב, מלווה בפסקול עם השירים שהוא אוהב.

בשעה שלקונט וגארל הם מומחים בתמציתיות, דפלשן הוא במאי שאוהב להכביר מילים. סרטיו כמעט תמיד חוצים את רף השעתיים, ויש בהם משהו כבד. אבל גם אם הם לפעמים דורשים ריכוז ומאמץ לצלוח את כל המילים ולעקוב אחרי אנסמבל הדמויות שלו, סרטיו תמיד עשירים בקולנוע נבון שבסופו של דבר, מבין כל הסרטים האלה, הוא היחידי שמשאיר חותם, הדהוד ורצון, אחרי כל זה, לחזור ולצפות בסרטים צרפתיים.