אופיר קותיאל עבר מזיכרון יעקב לתל אביב, ומשם לקיבוץ צאלים בדרום. בערוץ היוטיוב שלו הוא מציג את עצמו בתור קותימן. סמנתה מונטגומרי עברה משיקגו לניו אורלינס, ומשם לאטלנטה. בערוץ היוטיוב שלה היא מציגה את עצמה בתור פרינסס שו. קצת כמו קומדיה רומנטית מוזיקלית, שני הזרים משני צדי העולם - שניהם מתחבאים מאחורי שמות במה, שניהם מפיצים את היצירות המוזיקליות ביוטיוב - ייפגשו באופן מקרי, ומשהו חדש וקסום ייוולד מתוך המפגש הזה.
זה מה שקורה בסרט התיעודי הישראלי ״פרינסס שואו״, שעולה השבוע להקרנות מסחריות בישראל רגע לפני הפצתו המסחרית בארצות הברית. זהו סרט שכולו אהבה - למוזיקה, לבני אדם - ושמכיל כמה מהרגעים המרגשים ומעוררי ההשראה שנראו לאחרונה בקולנוע (בוודאי בקולנוע הישראלי). בתקופה שבה סרטים ישראליים נשלחים לאולמות הקולנוע כדי למות מבדידות, אני מהמר (ומקווה) ש״פרינסס שואו״ יתגלה כאחד הלהיטים הגדולים של השנה. זה סרט שכל מי שייצא ממנו נרגש ונלהב, ימחה דמעה מעיניו ויסמס לחבריו שהם חייבים לראות אותו. אני משוכנע בכך.
בביתו במדבר
מונטגומרי היא אחות בבית חולים גריאטרי, אבל היא חולמת להתפרסם כזמרת וכמוזיקאית. היא מקליטה שירים ומעלה ליוטיוב, שם היא זוכה למספרי צפיות זעומים. כשהוא הולכת לערבי מיקרופון פתוח במועדונים, היא מופיעה מול חדר ריק. נראה שהחלום שלה עומד להתרסק. וככל שאנחנו מכירים אותה ואת סיפור חייה העגום, חיים של עוני וניצול, מתחילה להיות מובנת הכמיהה שלה לזכות בפרסום והצלחה: היא רוצה שישמעו אותה, היא רוצה להפוך מדמות שולית ורמוסה לכוכבת. מאדם פשוט לאצולה. לפרינסס.
אבל יש מישהו אחד ששומע אותה: קותימן. ב-2009 יצר קותימן פרויקט רימיקס גאוני בשם ״Thru You״, בו הוא לקח קטעים מוזיקליים שאנשים העלו ליוטיוב, ערך ובנה מהם קטעים חדשים. מעין פרויקט פאונד-פוטג׳ מוזיקלי. הרעיון הזה הפך ויראלי והקפיץ את קותימן לפרסום עולמי, שכלל הופעות ב"טיים מגזין" ומחווה במוזיאון גוגנהיים בניו יורק. חמש שנים אחר כך יצר קותימן את פרויקט ההמשך, ״Thru You Too”’, שבו עוסק הסרט.
כשם שקותימן עוקב אחרי הדברים של סמנתה/פרינסס שו, כך יש גם מי שעוקב אחר שניהם ועורך מהסיפור מיקס משלו: הבמאי עידו הר (״מלון 9 כוכבים״). להר יש סבלנות ואינסטינקטים של צייד: הוא עקב אחרי שתי הדמויות האלה במשך חודשים, עמד והתבונן וצילם ואסף וחיכה עד שהסיפור הזה יבשיל מול מצלמתו. וממש כמו קותימן עצמו, הוא כמעט יחידת יצירה עצמאית - הוא מצלם ועורך בעצמו.
על פי הקומוניקט של הסרט, הר הכיר את קותימן (בתיווכו של מפיק הסרט, לירן עצמור). כשהמוזיקאי התחיל ללקט את החומרים ואת הדמויות לפרויקט היוטיוב השני שלו, החליט הר להתחיל במקביל לעקוב אחרי כמה מהאנשים שקותימן עוסק בעבודתם. המחשבה המקורית הייתה ליצור סרט פסיפס - לעקוב אחרי כמה מוזיקאים וסיפור חייהם, בשעה שבישראל, מבלי שהם יודעים, מישהו רוקח מהקטעים הביתיים שלהם משהו שיזכה לתהודה גלובלית. אבל עד מהרה נשבה הר - ממש כמו קותימן - בסיפור ובכישרון של פרינסס שו. וממש כמו שקותימן הפך אותה לעמוד השדרה של שיריו החדשים (שבהם פרינסס שו היא לא רק הסולנית, אלא גם התמלילנית והמלחינה), כך גם הר ויתר על הקונספט המקורי והתמקד בה. וכך, בעוד קותימן ממקסס וצורף בביתו במדבר, נדד הר במשך תשעה חודשים הלוך ושוב על ציר ישראל-ארה"ב כדי לצלם אותה ולחכות לרגע שבו קותימן יעלה את הסרטון שלו, והיא תגלה שגילו אותה.
השיר של פרינסס שו וקותימן, ״Give It Up״. 2.5 מיליון צפיות:
מה יהיו הסרטים הגדולים של קיץ 2016? ומה יהיו הפלופים הגדולים?
עוד ביקורות סרטים מאת יאיר רוה
אינסטינקט של צייד
כמעט כל מי שצופה ב״פרינסס שואו״ (או שומע על הסיפור) יוצא מהסרט עם שאלות קבועות. למשל, האם אף אחד מהמוזיקאים לא תבע את קותימן על כך שעשה שימוש ללא רשות בקטעים שלו. מתברר שלא. יש כאן מפגש רצונות שמותיר את המשתתפים בקטעים גאים על כך שנבחרו ושובצו בתוך פרויקט כזה. אבל זה עמוק יותר מזה: קותימן מציג תפיסת עולם עכשווית, מעין סייבר-סוציאליזם, שמנסה לייצר קהילה יצירתית שיתופית, בה אין בעלות אחת על התוכן, אלא בעלות משותפת. קהילה שחולקת תכנים בחינם, מתוך אינטרסים הדדיים.
השאלה הקבועה השנייה עוסקת בתהייה איך ידע הר לעקוב דווקא אחרי פרינסס שו. ״אינסטינקט״, מסביר הר בקומוניקט. אפשר להתפלפל ולתהות עד כמה היה הבמאי כן עם מושא הסיקור שלו, שהרי הוא ידע מה עומד לקרות אבל לא הסגיר את הסוד בפניה. ויש להניח שרצף הזמן המוצג בסרט (כפי שנהוג בסרטים רבים) אינו נאמן לחלוטין לרצף הזמן של הצילומים. גם האופן שבו הר בונה את גיבורי הסרט נראה כמו עבודה מתוכננת, כמעט מתוסרטת, של במאי המציג ניגודים אנושיים להדגשת האלמנטים הדרמטורגים. אל מול הדברנות הכמעט כפייתית של פרינסס שו, קותימן מוצג כמעין נזיר מתבודד, שקט כמעט לחלוטין, שקוע במחשב שלו, מביט בעדו אל העולם.
״פרינסס שואו״ הוא סרט על הכוח הגואל שיש באינטרנט, על הגלובליזציה ככוח ריפוי. אבל הוא בראש ןבראשונה זהו סרט על העוצמה שבמוזיקה. זהו סרט שכולו נבנה, תיבה אחר תיבה, הרמוניה אחר הרמוניה, לעבר קתרזיס נהדר שהופך אותו לסרט שקשה לעמוד בפני קסמו וחנו. אבל זה גם סרט שהשאלות שהוא מעורר אצל צופיו, הופכים אותו ליצירה עמוקה יותר. כי הרי הר עושה למציאות את מה שקותימן עושה לפראזות מוזיקליות: מאתר ועורך מחדש. כשם שעולות שאלות לגבי מהו המקור ומה השכתוב ביצירה של קותימן, כך גם הר מפנה את תשומת ליבנו לכך שיצירת סרט תיעודי, ממש כמו סרט עלילתי, היא תהליך של בחירה ותזמון.
״פרינסס שואו״ הוא מאותם סרטי תעודה חד-פעמיים שמספרים סיפור כה קסום ומציעים את האפשרות שלפעמים החיים הם הפנטזיה הכי גדולה, שהם האפקט המיוחד הכי אמיתי. זה סרט שגורם לנו להאמין, ולו ל-90 דקות, שסיפורי נסיכות וסינדרלות יכולים לקרות באמת - או לפחות עם קצת עזרה מבמאי מוכשר.