לפני כמה שבועות שאלנו ״מה קרה לנטלי פורטמן?״, ששלושה סרטים שהיא הייתה קשורה בהם נכשלו בזה אחר זה: ״סיפור על אהבה וחושך״ בבימויה לא נקנה להפצה בארה״ב; ״אהבה ודעה קדומה וזומבים״ בהפקתה נכשל בקופות; ו"לג'יין יש אקדח" בכיכובה, שיצא במקביל ל"אהבה", נכשל אף הוא. השבוע מגיע "לג'יין יש אקדח" לבתי הקולנוע בישראל, וסוף סוף אפשר לראות איך נראה הסרט שסביבו התחולל אחד מסיפורי ההפקה המשונים ביותר של השנים האחרונות.

זהו מערבון אמריקאי שהופק באופן עצמאי ומבוסס על תסריט מקסים שכתב בריאן דאפילד, ומספר על אישה, אי שם במערב הפרוע במאה ה-19, שצריכה להגן על ביתה מפני חבורת פושעים שרוצה לחסל את בעלה הפצוע. פורטמן בחרה את אחת הבמאיות הכי מעניינות בעולם כרגע, לין רמזי (״מוכרחים לדבר על קווין״, ״מורברן קלר״), לביים את הסרט. אני יכול רק לדמיין איך הסרט הזה היה נראה לו רמזי הייתה באמת מביימת אותו – במאית סקוטית מביימת מערבון אמריקאי שבו האישה היא זו שצריכה להגן על הבית. המשפט הזה לבדו נשמע כמו הגרסה האלטרנטיבית לאיקונוגרפיה הגדולה של המערבון, שבו הגבר יוצא להגן, והאישה נשארת מאחוריו.

אבל רמזי פרשה מההפקה לפני שלוש שנים, באופן שכתבי הבידור בהוליווד תיארו כ״חסר תקדים״: היא פשוט לא הגיעה ליום הצילום הראשון. הסט עמד וחיכה לה, והיא לא באה. בדיעבד התברר שהפרישה, או ההברזה, הגיעה אחרי שלושה ימים של ריב ואולטימטום בינה ובין מממן הסרט, סקוט סטיינדורף. שלושה ימים אחר כך התייצב על הסט במאי אחר, גאווין או'קונור. ג׳וד לואו, שהיה אמור לגלם את הנבל, פרש (בגלל שחתם על חוזה לשחק תחת בימויה של רמזי) והוחלף ביואן מקגרגור. גם צלם הסרט, דריוש קונדג'י, פרש עם רמזי, והוחלף במנדי ווקר האוסטרלית.

לא רע בשביל סרט שהיה אמור להיות רע

הדיווחים לגבי פרישתה של רמזי סותרים. גרסה אחת מספרת על ריב מתמשך בינה ובין המפיק סביב תקציבים ולוחות זמנים. אבל כמה חודשים אחר כך, סטיינדורף תבע את רמזי על תשלום פיצויים בסך 850 אלף דולר, וציין שהיא פוטרה אחרי התנהגות לא מקצועית: שהיא נהגה בגסות כלפי אנשי הצוות, שהיא הייתה שיכורה בזמן העבודה, ושהיא לא הקפידה על כללי בטיחות על הסט באופן שסיכן את הצוות. רמזי הכחישה את כל הטענות, ושנה אחר כך התביעה יושבה בשקט מחוץ לבית המשפט. הפרשה, אגב, הותירה את רמזי במשבר; היא לא ביימה מאז דבר.

כך קרה שבמאי וצלמת התחילו לעבוד על סרט בהתראה של ימים בודדים, מבלי שהם היו חלק מתהליך ההכנה שלו. כמה טוב זה יכול להיות? הרי במאי אינו רק סדרן עבודה או מכוון תנועה; הוא האיש שאמור להוביל את החזון ואת המסר של הסרט. לג׳ואל אדג'רטון, שמגלם את הדמות הגברית הראשית בסרט (גם הוא החליף שחקן אחר – את מייקל פסבנדר שפרש) בוודאי הייתה השפעה על ליהוק הבמאי שביים אותו שנתיים לפני כן ב״לוחם״. או'קונור, בתמורה, נתן לאדג׳רטון הזדמנות לשכתב את התסריט ולשנות לחלוטין את סופו. וכך, בין אוקונור ובין אדג׳רטון, הסרט הזה הפך מפרויקט נשי לפרויקט מצ׳ואיסטי לחלוטין.

והנה הטוויסט המעניין: אם לא הייתם יודעים כלום על הסיפור הזה ועל הברדק שהתחולל בהפקה, למשך חלק ניכר מדקותיו הייתם עשויים לחשוב ש״לג׳יין יש אקדח״ הוא סרט סביר לחלוטין, ואפילו מעניין לרגעים. בתור סרט שהיה אמור להיות גרוע, הוא לא רע בכלל. או'קונור נותן לסרט מראה אפל ויפה, ומפנה את תשומת הלב לתקריבים רבי עוצמה של פורטמן, שמגלמת אישה שהרכות והעידון נשדדו ממנה וכל מה שנשאר לו קשיחות נואשת. אישה שבשעת מצוקה, כשבעלה שוכב פצוע וגוסס וחבריו פורעי החוק מתקרבים כדי לסגור איתו חשבון, צריכה להתמודד עם השאלה איך היו נראים חייה אם צמתים מסוימים היו מובילים אותה למקום אחר.

אין תמונה
שיכתב את הסרט. אדג'רטון

חייבים לדבר על גאווין

אם ״לג׳יין יש אקדח״ היה אמור להיות גרסה פמיניסטית לז׳אנר המערבון, הרי שכמעט ואין לזה זכר. זהו סיפור גברי לחלוטין - מיוזע, מצולק, נקמני - שבשלב מסוים נותן לדמויות הגבריות להסתיר את מי שאמורה להיות גיבורת הסיפור. מהבחינה הזאת, מרתק לראות איך במאי - גם כזה שהוקפץ הרגע מביתו - הוא האחראי הבלעדי למראה, לטון ולמשמעות של הסרט, ואו'קונור לקח את זה לעולמו: גברים רבים ביניהם על נשים.

וכך המערבון נשאר נאמן לז׳אנר העתיק. זה בסך הכל סרט מתח ונקמה דינמי למדי, עם כמה הברקות, שמנסה לרגעים להיות גם רומנטי (גם אם מריר). הברק של התסריט המקורי אבד.

אז מה הסרט הזה מנסה להגיד? לשם מה הוא נוצר? זו הטרגדיה הגדולה בסיפור הזה: כשבמאי מגיע לעשות ג׳וב, להציל הפקה מקריסה, לחפות על ישבנו של מפיק, המחשבה ״למה אני עושה את הסרט?״ לא נכנסת לפעולה. זהו, בפשטות, סרט ללא פילוסופיה. לביים מערבון בימינו זו הכרזה - זה ז׳אנר אבוד ונשכח, ומי שחוזר אליו משתמש בכוח המיתי והמטאפורי של הז׳אנר כדי לנהל דיון על נושא מסוים, שההרחקה אל ימי העבר, אל עולם שהציוויליזציה עוד לא נאחזה בו ממש, מנסה להגיד משהו מודרני. לין רמזי היא מישהי שהוכיחה בשנים האחרונות שיש לה מה להגיד על דמויות נשיות ראשיות, מיוסרות, מרטיריות. לאו'קונור לא ניתנה ההזדמנות להתכונן, ולכן הוא יצר סרט בסיסי, אינטואיטיבי. בכל פעם שהסרט מגיע לשואו-דאון, הוא מצליח להיות מותח ומרתק. בכל פעם שהוא פונה אל עולמות של רגש, צער, אבל ונוסטלגיה, הוא פשוט הולך לאיבוד.