לפני קצת פחות מחודש זכה אניו מוריקונה באוסקר הראשון בחייו, עבור הפסקול שכתב ל״שמונת השנואים״ של קוונטין טרנטינו. אבל יומיים לפני כן מוריקונה הפסיד את פרס הסזאר, המוענק על ידי האקדמיה הצרפתית לקולנוע, בו התמודד עם פסקול לסרט אחר שהלחין בשנה שעברה: "בחודש מאי תעשה מה שתרצה", סרט צרפתי תקופתי של כריסטיאן קריון. צריך לזכור את זה כי גם בגיל 87 מוריקונה עדיין רחוק מפרישה, והוא ממשיך להלחין מוזיקה להמון סרטים שלא שמעתם עליהם (הטריילר לסרט החדש של ג׳וזפה טורנטורה - שעבד עם מוריקונה על ״סינמה פרדיסו״ ו״מלנה״ - כבר מציין בגאווה שהמוזיקה היא מאת זוכה האוסקר). בסוף השבוע הקרוב ייפתח בישראל פסטיבל הקולנוע הצרפתי, ובו תוכלו לצפות בסרטו של קריון ("הסנונית שמבשרת את האביב״, ״חג שמח״), המתרחש בימי הכיבוש הנאצי בצרפת (דיברתי על הסרט ועל הפסקול בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה, החל מהדקה ה-48).

לחובבי סרטים צרפתיים שגרים בישראל אך לא דוברים צרפתית יש רק שתי דרכים לנסות להבין איך נראתה השנה החולפת של הקולנוע הצרפתי: עיון ברשימת הסרטים שזכו בסזאר בפברואר, וצפייה בסרטים שמגיעים לסינמטקים בפסטיבל הצרפתי במרץ. המעקב הזה נותן לנו תמונה של מצב הקולנוע הצרפתי בישראל, שהרי צרפת היא המדינה השנייה הכי אהובה על מפיצי הקולנוע בארץ (אחרי ארה"ב). ו-2015 הייתה שנה מצוינת לקולנוע הצרפתי בישראל. אני מביט ברשימת הסרטים הבולטים בסזאר השנה, ורואה שכמעט כולם הגיעו בנסיבות כאלה או אחרות ארצה: ״פאטימה״, הסרט הזוכה, הוקרן בסינמטקים במסגרת המחווה שערכה מכללת ספיר למסגרת ״השבועיים של הבמאים״ בפסטיבל קאן; ״זכרונות נעורים״ של ארנו דפלשן, זוכה פרס הבימוי, הוקרן בפסטיבלים שונים בשנה החולפת; "מרגריט" ו"ערכו של אדם", זוכי פרס השחקנית והשחקן, הוקרנו מסחרית; ״ילדות פרא״, אחד הזוכים הגדולים בטקס (כולל פרס הפסקול, על חשבונו של מוריקונה), הוקרן מסחרית ובהצלחה גדולה; ״הנסיך הקטן״, הזוכה בפרס לסרט אנימציה, הוקרן מסחרית ובהצלחה סבירה. ועכשיו, בפסטיבל שייפתח השבוע, נזכה לצפות בארבעה סרטים בולטים נוספים מהיבול הצרפתי של 2015: ״בראש מורם״, סרטה של עמנואל ברקו, שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן וזכה בשני פרסי סזאר (שחקן המשנה והתגלית); ״מלך שלי״, סרטה של מייוואן, שבו משתתפת ברקו כשחקנית ושעליו זכתה בפרס המשחק בפסטיבל קאן; ״גלימת השופט״, שזכה בפרס הסזאר לשחקנית משנה; ו״עמק האהבה״, שזכה בפרס הסזאר לצילום, ומן הסתם ימשוך אליו הכי הרבה תשומת לב בגלל העובדה שמשחקים בו ז׳ראר דפרדייה ואיזבל הופר, שהם כנראה עדיין השחקנים הצרפתיים הכי מפורסמים בעולם.

מסקנות:

א. אם אתם מאמינים שפרסי הסזאר אכן מייצגים את המיטב של הקולנוע הצרפתי, הרי שכל הסרטים שזכו השנה בטקס הוקרנו או יוקרנו בארץ.

ב. שימו לב לנוכחות הנשית בקולנוע הצרפתי. שלושה מהסרטים הכי בולטים שם השנה בוימו על ידי נשים: ״ראש מורם״, ״המלך שלי״ ו״ילדות פרא״. שני הראשונים הם של שחקניות שעברו לבימוי.

ג. קומדיות צרפתיות יצאו לחלוטין מהאופנה בישראל. עיון בטבלת הסרטים הצרפתיים הכי מצליחים של 2015 מגלה שיש קומיקאי צעיר בשם קוו אדאמס שכבש את הקופות עם שני סרטים שמכרו יחד כשמונה מיליון כרטיסים: ״ההרפתקאות החדשות של אלדין״ ו״מורים סדרתיים 2״. לא שמעתי עליו מעולם, לא ראיתי אותו ולא ראיתי את סרטיו. אם בעבר סרטים כמו ״סיפור בזיגזג״, ״איזה מין מורים״ ו״שיגעון של מסיבה״ היו הופכים להצלחות גם בישראל, כיום קומדיות צרפתיות מצליחות כמעט ולא מגיעות לישראל (אני אניח שזה בגלל שהסרטים האלה גרועים ולכן אף אחד לא מצא לנכון להביא אותם ארצה).

ועכשיו מגיעה השורה התחתונה והטרגית: מבין כל הסרטים שכבר ראיתי ברשימה הנ״ל, אני חייב להגיד שלא באמת אהבתי אף אחד מהם (כולל ״הנסיך הקטן״). וזה נמשך כבר כמה שנים: הקולנוע הצרפתי הפסיק לרגש ולהסעיר, והוא נע בין שני קטבים מדכאים. צד אחד הוא זה של הקולנוע הריאליסטי. זו התקופה האפורה בתולדות הקולנוע הצרפתי, שהסרטים הכי בולטים בה הם כאלה שמצולמים במראה נטורליסטי עם מצלמות כתף, תאורה לא-מורגשת, ותחושה כללית שמדובר בסרטים ללא איפור, החיים כפי שהם. בין אם אלה דרמות חברתיות כמו ״ערכו של אדם״ ו"בראש מורם״ או דרמות משפחתיות כמו ״מלך שלי״, כל הסרטים האלה נראים דהויים. זו תקופה שבה הבמאים עבדלאטיף קשיש, ז׳אק אודיאר ולורן קנטה הם היוצרים הכי גדולים ומשפיעים בקולנוע הצרפתי (שלא לדבר על האחים דארדן הבלגיים), ונדמה שכל הסרטים שתראו השנה מצרפת הם חיקויים שלהם. בצד השני נמצאים סרטים כמו ״מרגריט״ או ״בחודש מאי תעשה מה שתרצה״, שיש בהם משהו מלאכותי, כמעט קיטשי, שמנסה להיות מסוגנן, מלא רגש וסנטימנטליות - אבל גם בו יש משהו עקר. לא מצאתי את האמצע - סרט שיש בו יופי, פיוט ורגש, סרט שלוכד אותך מראשיתו.

הנה שלושה מהסרטים הבולטים השנה בפסטיבל הצרפתי שייערך בסינמטקים בין ה-19 במרץ ל-7 באפריל:

״עמק האהבה״

בפסטיבל הצרפתי לפני שנתיים הוקרן הסרט (הבלתי נסבל) ״החטיפה של מישל וולבק״. כעת חוזר הבמאי, גיום ניקלו, עם סרט חדש. האטרקציה: הסרט מחבר שוב את ז׳ראר דפרדייה ואיזבל הופר, 35 שנים אחרי ששיחקו יחד בסרטים של מוריס פיאלה וברטרן בלייה. בשנים שחלפו, דפרדייה הגיע לממדים (פיזיים) של מישהו שטרף שתי איזבל הופריות. אני בטוח שניקלו, שיש משהו ציני, מעושה ויומרני בסרטיו, התמוגג מהמפגש הוויזואלי בין מידות הפטיט של הופר ובין הר האדם שהוא דפרדייה כיום.

דפרדייה והופר מגלמים זוג גרוש שמגיע לארצות הברית (לעמק המוות, כדי שמשחק המילים של שם הסרט יהיה ברור) בעקבות מכתב ההתאבדות של בנם - מכתב שמוציא אותם למסע במדבריות קליפורניה. ברמה הוויזואלית והרעיונית, אני יכול לדמיין את ניקלו חושב על משהו כמו ״פריז, טקסס״ - סרט מסע מדברי קוואזי-פילוסופי. אבל נדמה לי שמודל ההשראה הוא יותר מישהו כמו מייקל ווינטרבוטום (שיצר סרט דומה בשם ״29 דקלים״): יש תחושה של סדנת משחק מאולתרת בסרט, בו דפרדייה והופר הם גם דמויות, אבל הם גם קצת מגלמים את עצמם ומתמודדים עם הפרסום ועם הפרסונות שלהם.

״בראש מורם״

השחקנית עמנואל ברקו (שתהיה אורחת הפסטיבל ותשתתף בהקרנות סרטיה) ביימה סרט שעוסק בניסיונות השיקום של נער שוליים על ידי צוות של אנשים טובי לב, ביניהם עובד סוציאלי (בנואה מז׳ימל) ושופטת נוער (קתרין דנב). העובדה שרוב הסרט נסוב סביב מפגשיו של הנער במשרדה של השופטת גרמה למבקר של ״וראייטי״ להשוות את הסרט הזה, שפתח את פסטיבל קאן ב-2015, ל״גט - המשפט של ויויאן אמסלם״ של שלומי ורונית אלקבץ, שהוקרן בקאן ב-2014. ״גט״, הוא הוסיף, היה טוב יותר. והוא צודק לחלוטין, חוץ מהעובדה שאין שום קשר בין הסרטים. אם כבר, ״בראש מורם״ הוא גרסה מעיקה ולא נעימה של הסרט האמריקאי ״Short Term 12״, שמתרחש בעולם דומה של בית אמנה, בו מנסים אנשי מקצוע ללוות את חייהם של בני נוער שמשפחתם וקהילתם התייאשו מהם.

יש ל״בראש מורם״ כמה בעיות בולטות - למשל, כתיבה דלה וחשיבה קולנועית בנאלית. אבל הבעיה הכי חמורה היא העובדה שהדמות הראשית בסרט, של הנער מלוני, היא באמת בלתי נסבלת, כזאת שגורמת לנו לתהות למה להמשיך לעקוב אחריו כשכל מה שהוא עושה זה לצעוק, לכעוס, לגנוב מכוניות ולרסק אותן, להכות, ללעוג, ואז גם לתקוף מינית ולאנוס. אבל כל הצוות כל כך דבק בו ומסרב להרים ידיים, עד שהייתי חייב להמשיך איתו עד סוף הסרט ולתהות בשביל מה זה היה טוב, ולמה סרט כה אפרורי ונטול חגיגיות (וקולנוע) נבחר לפתוח את פסטיבל קאן.

״מלך שלי״

הבשורות הטובות: עמנואל ברקו היא שחקנית הרבה יותר טובה מאשר במאית. ב״מלך שלי״ היא מופיעה בתפקיד הראשי בסרט שביימה שחקנית אחרת, מייוואן. הסרט נקנה להפצה בישראל, ולמרות שהוא דורש סבלנות רבה, יש לו סיכוי קטן להצליח בקרב אלה שחיבבו את ״חלודה ועצם״ (שהיה טוב בהרבה).

כבר בסרטה הקודם, ״פוליס״ (שהוקרן בפסטיבל הצרפתי ב-2012), מייוואן הראתה שיש לה כישרון עצום לדרמות אינטנסיביות וסוחפות בתוך קבוצות מהודקות. ״מלך שלי״ אולי מציג מהלך עלילתי צפוי, אבל יש בבימוי שלו תנופה מאנית, איזשהו טירוף שזורם מתחת לפני השטח ושהופך סיטואציות נדושות לכאלה שיש בהן עניין.

ברקו מגלמת אישה שסוקרת לאחור את חייה, אחרי שתאונת סקי מחייבת אותה לתהליך שיקום ארוך ומנטרל. היא נזכרת איך פגשה את בן זוגה המסעדן, ג׳יורג׳יו (וינסן קאסל), וההתאהבות הפרועה שלהם, וכל העליות והירידות בחיי הזוגיות והנישואים, שהובילו אל ההתרסקות שלה. זה סרט של במאית, על דמות נשית ראשית חזקה ועצמאית (עורכת דין במקצועה), שלעיתים קרובות מדי הרגשתי שהיא מתנהגת בילדותיות גחמנית - מהסוג שהייתי מצפה למצוא בסרט של במאי שמנסה לסגור חשבונות עם האקסיות שלו, ולא של במאית שחשה אמפתיה למצבה. אבל למרות קלישאות של סיפורי אהבה מטורפת ושברון לב מצמית, יש בסרט הזה ביטוי קולנוע משכנע למניה-דפרסיה של האהבה, שמרוממת אבל גם מסוגל לשרוף הכל.