יגאל שילון, כמו רבים מאזרחי ישראל, קיבל השנה חיסון נגד קורונה. עבור רובנו זה כרוך בהזמנת תור, אולי נסיעה, אולי חניה, בטח המתנה, וזהו. אבל שילון משותק. נפל בדרכו למקלחת, נפגע בראשו ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים. כדי לאפשר לו להתחסן היה צורך להזמין מונית מיוחדת שתאסוף אותו, לא דבר שקל למצוא. וכשכבר נמצאה המונית, למעשה רכב מסחרי גדול, פתחו את הדלת האחורית, דחפו לתוכה את הכיסא - ורק אז הבינו שתקרת הרכב נמוכה מדי. אז שילון פשוט ישב כל הדרך מכווץ בכיסא כדי שראשו לא ייחבט בתקרה.

"אני נוסעת איתו מאחורה כי חלילה שהדלת לא תיפתח, הרי יש את המשקל של הכיסא ואת הגובה של הכיסא. ככה בן אדם נוסע להתחסן, ואני לא מדברת בכלל על כמה עולה הנסיעה", מספרת מיכל, בתו של שילון. "ככה זה בארץ - בן אדם מעל גיל 70, בפנסיה, כבר לא זכאי לרכב וכבר לא זכאי לסבסוד לכיסא ממונע. אני גרה חמש דקות ממנו, פעם אחת הוא בא אליי. אתה יודע כמה זה עלה? לא פחות מ-700 שקל. אני אשלם את זה, כי אין מחיר בעולם שלא אשלם אם אבא שלי רוצה לבוא אליי, אבל איך זה הגיוני?".

"והיו גם המשקופים שצריך להרחיב כדי שהכיסא ייכנס", מוסיף אייל, אחיה של מיכל. "נאבקנו גם למצוא כיסא שמתאים ליגאל ונכנס למעלית, וכשכבר מצאנו התברר שברגע שבן אדם יושב, וגם הרגליים שלו תופסות נפח, אז המעלית בכל זאת לא נסגרת. הבאנו כל כך הרבה כיסאות לטסטים. זה הכול חדש לנו, צריך להבין מחדש איך פותרים את הלוגיסטיקה של היומיום הכי פשוט. אתה יודע מה זה להתעורר בבית חולים ארבע פעמים בלילה ולשמוע 'תעזור לי', 'כואב לי', 'תסובב אותי'?".

ליד מיכל ואייל שילון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

מיכל: "היום כשכואבת לאבא הרגל, אייל ואני יודעים בדיוק איפה ללחוץ. אבל בהתחלה לא ידענו שצריך להזיז מדי פעם, לא ידענו מה זה פצע לחץ, לא ידענו איך אוכלים. כלום. עכשיו תוסיף לזה את היחס של המדינה, דברים שאם לא הייתי מסתירה בזמנו היו גורמים לי להפוך לאקטיביסטית. להיות נכה בישראל זו בושה וחרפה".

אולי עכשיו, בעקבות הסרט, הנושא יקבל תהודה.
אייל: "אני מקווה, כי לא מקילים. התחושה היא של 'לך תמות בבית, יהיה בסדר'".

הסרט המדובר, "הפספוס של חיי", שודר השבוע בקשת 12. הוא חשף לפני הצופים את הקשיים שעימם מתמודד שילון בשנתיים וחצי האחרונות - החל בנפילה, עבור בהסתגלות לנכות הקשה ולתהליך השיקום, וכלה במאבק לחיות לצד המגבלות והכאב. על מה שלא תפסו המצלמות סיפר שילון בשיחות פתוחות עם ארז טל.

משפחתו של שילון טיפלה בו מאז הנפילה, טיפלה והסתירה את מה שקרה. שילון פשוט לא רצה שירחמו עליו. "נורא פחדנו שדברים ידלפו", מספרת מיכל. "לא העברנו בווטסאפ אפילו הודעות על מה קורה איתו או סרטונים שצילמנו בבית החולים. פחדנו שמישהו יגלה, התנהגנו כאילו אנחנו בפנטגון".

ופתאום, ממעטה של סודיות, אנחנו מדברים על סרט בשעת צפיית שיא. של מי היה הרעיון להפיק אותו?
מיכל: "של אבא. הוא איש שיודע בדיוק מה הוא עושה וחושב לפני שהוא עושה, וגם הדבר הזה נעשה מתוך מחשבה עמוקה שלו. כמעט שנה וחצי אחרי מה שקרה הוא הציע שנעשה את הסרט מהמקום הזה שנמאס לו להתבייש. גם הוא רוצה כבר לשתף, גם הוא רוצה להראות שאפשר להתנהל אחרת. זאת אומרת, שהוא אותו בן אדם. יושב על כיסא, אבל עדיין יש לו מה להגיד. הוא עדיין יכול לעשות הכול, חוץ ממה שהוא לא יכול. היה לו מאוד חשוב להראות את זה ולהגיד את זה".

את אומרת שנה וחצי, אבל הוא התחיל לצלם את עצמו בערך דקה אחרי שהגיע לבית החולים. בסרט יש הכול מלבד צילומים שלו על הרצפה עם הראש פתוח.
אייל: "יש גם את זה, דרך אגב. חסכנו מכם".
מיכל: "יש תמונה מבית החולים שבסרט הופיעה בגרסה מטושטשת, כי כשצפינו בתוך הבית ראינו שהתגובות קשות, אז לטובת האנשים טשטשנו. בכלל לא ידענו שהתמונה הזו קיימת, אחותנו תמר צילמה את זה כשהגיעה לבית החולים. אבל כן, כבר בסוף הניתוח שהוא עבר התחלנו לצלם. בהתחלה הוא נורא לא רצה לראות איך הוא נראה, אבל ביום שהגענו לשיקום הוא כבר אמר לאייל, 'תוציא מצלמה, אני רוצה לדבר'. שם היה המונולוג הראשון שלו".

בכמה וכמה רגעים בסרט הוא נראה במיטה, מדבר למצלמה כאילו הוא מצלם סלפי. אלה בעצם אתם, מצלמים אותו מלמעלה?
אייל: "כן, פעם אני ופעם מיכל. רוב הסרט צולם בטלפונים שלנו".

מעטים האנשים שהיו מעיזים להראות את עצמם ככה

עד לפני כעשור היה יגאל שילון כוכב ענק, איש קולנוע וטלוויזיה עם רקורד עצום. בשנות ה-80 ביים רצף של סרטי מתיחות מצליחים בכיכובו של יהודה בארקן ולצידם סרטוני פרסומת, למשל "המרדף אחר המילקי", שנכנסה לפנתאון הפרסומות הישראלי. ב-1989 עבר לצידה השני של המצלמה וקיבל פינה בתוכנית האירוח של הערוץ הראשון, "סופסופ". הפינה, שבה הציג קטעי פספוסים מפרסומות ותוכניות שביים, קיבעה את שילון כאיש המתיחות והפספוסים של ישראל. ב-1994 הפך הקונספט לתוכנית שלמה בשם "פספוסים", ששודרה בערוץ 2 במשך 14 שנים. ב-2013 חזר שילון אל מאחורי הקלעים והיה אחראי, בין היתר, ליצירת התוכנית "אמבוש" עם עופר שכטר.

אדם מאוד פעיל.
אייל: "מאוד, לא נח. יום לפני האירוע עוד ישבנו בחדר עריכה, ערכנו פרק של 'אמבוש'".

אייל (47), בנו הבכור של שילון, פיתח גם הוא קריירה של במאי ועורך. "פעם ניסיתי להצניע את זה שאני הבן שלו", הוא מספר. "מגיל 20 עד 25 יצאתי להוכיח שאני יכול לבד, ואכן הוכחתי לעצמי ולתעשייה ש'הלו, אני לא פה בגלל שאני הבן של מישהו, אני פה כי אני מוכשר, כי אני עובד קשה וכי אני מביא תוצאות וזוכה בפרסים וכל מה שאני עושה זהב'. אבל אם תשאל אותי היום, אני מעדיף להקריב את הכסף שאני יכול לעשות ולהיות 'הבן של יגאל'. יש הרבה במאים, הרבה עורכים, הרבה שחקנים, הרבה מגישים בטלוויזיה. שילון, זה משהו שרק אני יכול להיות. אני באופן כללי הבן של יגאל".

ליד מיכל ואייל שילון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

מיכל (35) היא בת הזקונים של שילון ואשתו, זהבה. כמו אייל היא רווקה, וכמוהו הלכה גם היא בעקבות אבא לטלוויזיה, שם צברה קרדיטים של מפיקה, תחקירנית ועוזרת במאי. "הלכתי ללמוד תעשייה וניהול, אבל לא מצאתי את עצמי, ואז אבא שאל אם מעניין אותי להיכנס לטלוויזיה", היא מספרת. "התחלתי בשעשועון שהוא עשה, הלכתי וצילמתי אנשים שואלים שאלות טריוויה. משם התקדמתי".

20 שנה עבד אייל בשלל הפקות של שילון, מיכל עבדה תחת אבא בתחילת דרכה, אבל לעבודה על "הפספוס של חיי" הכינו אותם דווקא החיים עצמם. "אנחנו תמיד מצלמים את עצמנו, יש לנו המון סרטים משפחתיים ויגאל מתעד הכול כל הזמן, אז מהבחינה הזאת היה טבעי לצלם אותו גם אחרי האירוע", מספר אייל. "מצד שני, לא האמנתי שזה יגיע ללב הפריים טיים, בייחוד שהוא כבר שנים לא בפרונט של הטלוויזיה. גם אבא בהתחלה אמר, 'אולי נעשה איזה בלוג'. עידית, המפיקה שלנו שהפיקה גם את 'פספוסים', הייתה זו שאמרה 'אתם חייבים לעשות עליו סרט'. אמרתי לה, 'את מי זה יעניין? האיש מבוגר, החבר'ה הצעירים לא מכירים אותו'. כך שבעצם צילמנו בשבילנו. לא האמנתי שעוד מישהו יתעניין בזה".

נתוני הצפייה השבוע הוכיחו את ההפך, אבל מה היה הרציונל מבחינת המשפחה? מה עמד מאחורי ההחלטה להוציא את זה כסרט אחרי כל ההסתרה?
מיכל: "חששנו בעיקר שזה ידלוף כרכילות זולה. ברגע שזה סרט שהוא בוחר מה מוצג בו, ברגע שהשליטה היא אצלו, אז הרבה יותר קל לקבל את זה. אבל הוא גם לא חסך מעצמו, אבא הראה ואמר ונחשף ברמה הכי מביכה שיש. מעטים האנשים שהיו מעיזים להראות את עצמם בסיטואציות שהוא הראה".

הייתה גם הרגשה שהוא מתנגד לעצבות בכל צורה אפשרית. שום דבר לא עצוב, אני לא עצוב. יכול להיות שהוא מציב חומות?
אייל: "הוא לא עצוב, כואב לו. פיזית - הכתפיים, הרגליים, הידיים. זרמים, חשמל, התכווצויות".

הוא לא עצוב על אובדן החירויות, אובדן הכוחות?
אייל: "לא. אנחנו לאט-לאט משקמים את החיים, מנסים להגיע חזרה למצב הנורמלי. לנסוע בערב לאכול גלידה, לקפוץ לפה, ללכת לשם. אתה יודע, הרי בהתחלה אתה נופל מ-100 אחוז ל-0. אחרי שהוא נפל שאלתי אותו, ממש לפני הניתוח, 'אתה רוצה ללחוץ על 'איג'קט' כמו בכיסא מפלט? אתה רוצה למות?'. הוא אמר, 'מה פתאום. בוא נחיה'".

הסרט לא רוצה להיות עצוב

אנחנו יושבים בבית של אייל, דירת שלושה חדרים עמוסה מסכי וידאו, לוחות עריכה, ציוד. כאן ערכו הוא ושילון את "הפספוס של חיי". "הסרט השתלט לי על החיים המקצועיים והאישיים", מספר אייל. "כמה שיגאל פרפקציוניסט, אני עוד יותר. ואת זה עוד עשיתי מאהבה, אז בכלל. בבית הפקה נורמלי היו עובדים על זה חמישה אנשים - איש סאונד, איש גרפיקה, איש כותרות, איש צבע, ואני הייתי בא ואומר 'יופי יופי יופי'. אבל יגאל תמיד ערך וביים בעצמו את 'פספוסים', היה וואן מן שואו כזה, אז פה אמרתי 'לא, אני רוצה לעשות את זה כמו שהוא לימד אותי. זה סרט של יגאל ושלי, ואנחנו נעשה אותו כמו שאנחנו יודעים'. זאת המורשת שלו. אגב, קשת אמרו שמבחינתם מספיק לראות אותו יושב על כיסא הגלגלים ומדבר. אבל יגאל אמר 'לא, כזה סרט אתם לא תקבלו ממני. אני יגאל שילון, איש הטלוויזיה, ואני עדיין מסוגל לספק לכם בידור וצחוקים'".

מיכל: "הסרט לא רוצה להיות עצוב, הסרט לא רוצה להתמסכן. אף אחד לא אוהב להיות קורבן. אחת הסיבות שאני לא סיפרתי לאנשים סביבי מה קורה היא שלא רציתי רחמים, לא רציתי שיהיו לידי רק כי אני מסכנה, וככה גם אבא. הוא לא מעוניין להתקרבן, הוא מעוניין לחגוג את החיים".

אייל גר ברחוב שבו חיים אביו ואימו. מיכל גרה עד לא מזמן בעליית הגג של ההורים, וכיום חיה במרחק חמש דקות הליכה מהם. כששילון נפל היא הייתה הראשונה שהספיקה להיענות לקריאת המצוקה של אימה. "היא התקשרה אליי ואני ירדתי מעליית הגג והגעתי לשם עוד לפני שח"ל", היא מספרת. "ראיתי מראות מזעזעים שחזרו אליי בפלאשבקים במשך תקופה ארוכה, אני זוכרת את ההרגשה האיומה שאני אמורה לתפעל משהו שאין לי מושג איך לתפעל. ברגע הראשון, כשירדתי במדרגות וראיתי את הראש שלו במסדרון, התגובה שלי הייתה להילחץ. אמרתי לעצמי 'שקט, לא משדרים לחץ, תהיי רגועה'. באמת הצלחתי לדבר ברוגע, אבל מבפנים נגמרתי".

מה עושים במצב כזה?
"פעלתי לפי ההיגיון והצלחתי להיות חזקה. התיישבתי לידו בתוך שלולית דם, ניגבתי את הדם, שאלתי אותו 'כואב לך?', התחלתי לבקש ממנו שיזיז את הרגל. ברגע שראיתי שהרגל לא זזה, הבנתי שקורה פה משהו גדול. בדרך לבית החולים נסעתי איתו באמבולנס וישר הכניסו אותו לטיפול נמרץ. אייל הגיע ולא החלפנו אפילו מילה. פשוט ישבנו ביחד בארבע בבוקר, שותקים, מחכים. נרגענו רק כשההכרה של אבא חזרה והוא התחיל לדבר".

בין אייל ומיכל נולדו ליגאל וזהבה שילון שני ילדים נוספים - ירון (43), במאי "ארץ נהדרת", ותמר (42), בעלת עסק למאפים בריאותיים. לשניהם יש ילדים קטנים, ומטבע הדברים, עיקר נטל הטיפול באבא מונח על המרואיינים שלי. "אנחנו עושים הכול", אומרת מיכל. "גם את המנוף שמרים אותו אני מתפעלת בעצמי. אני חצי מהגודל שלו, אבל אני מתפעלת אותו".

אייל: "לאבא יש מטפל סיעודי, אבל אנחנו תמיד בכוננות. ערב לפני השידור של הסרט אני יושב פה, עורך, כשצריך בשבע בבוקר להגיש את הסרט הגמור לקשת. בשלוש בלילה נכנס טלפון מיגאל, 'אייל, בואו, אני רועד, אני בצמרמורות במיטה'. עזבנו הכול והלכנו אליו. הוא לא מפסיק לספק לנו דרמה, אני אפילו לא יכול להתקשר יותר למיכל, כי בכל פעם שהייתי מחייג אליה היא הייתה ישר 'מה קרה?! מה קרה?!'".

מיכל: "עכשיו יש לנו קוד. כל התקשרות מתחילה עם 'היי' בווטסאפ, ככה אנחנו אומרים אחד לשני שזה לא מקרה חירום".

ובטח יש מחשבות על מה שיקרה אם יום אחד לא תכתבו "היי".
אייל: "מאז השיקום יגאל היה עוד חמש-שש פעמים בבית חולים. יש לו בעיות לחץ דם, הוא מתעלף, היומיום שלו הוא ברמה של הישרדות. זה לא שהוא נכה וזהו, הוא עובר דברים. אנחנו בחרדה קיומית עם כל מיני התקפים שהוא חווה".

ליד מיכל ואייל שילון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

איך אתם מתמודדים עם כל זה?
אייל: "אמרתי בסרט, אני עיוור לנכות שלו. אני לא עצוב בגלל מה שקרה, אני שמח שאני עדיין איתו. במרכז השיקום שהוא היה בו יש המון אנשים שנפגעו מוחית ואין עם מי לדבר, ועם יגאל אני מדבר וזה אותו בן אדם. גם קודם הייתי איתו כל הזמן - קמנו בבוקר, נכנסנו לאוטו, הגענו לאולפני הרצליה, ישבנו עשר שעות, ערכנו, דיברנו. גם עכשיו אנחנו יושבים ועורכים. אני רק רוצה שלא יכאב לו, שנוכל להמשיך, כי מה זה חשוב אם אתה יושב על כיסא כזה או כזה. גם לכיסא במשרד יש גלגלים".

אנחנו מחוברים בנימים

מול האופטימיות של אייל בולטת הפגיעות של מיכל. היחידה מבין ילדיו של שילון שמכנה אותו "אבא" ולא "יגאל" מרגישה שגם חייה נחלקו בחדות לשניים – כל מה שקדם לנפילה וכל מה שבא אחריה.

ליד מיכל ואייל שילון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

"כל מה שאייל עושה, המסירות שלו לאבא - זה נראה לו נורא טריוויאלי, אבל בעיניי זה לא", אומרת מיכל. "יש לי רגעים של שבירה, רגעים שאני לא רוצה יותר. הרי אני הילדה והוא האבא, וילד צריך להיות מוגן עד היום שהוא מת. עכשיו אני חצי אחות סיעודית. אני זוכרת שחשבתי, איך אני אתחתן? הוא לא יבוא? הוא יבוא עם הכיסא ולא יהיה לו נוח לשבת? אנשים מרגיעים אותי, חכי, לאט-לאט. אז סבבה, עצרתי. אבל קשה לי החוסר חופש הזה. כשלא סיפרנו כלום לאף אחד הפסקתי אפילו לצאת לדייטים, כי מה יכולתי לספר להם, שהיום אני לא יכולה להיפגש כי אני עם אבא? גם חברים שלי נפגעו מזה שהם לא במקום הראשון שלי, שיש סיכוי שבכל רגע נתון אני קמה והולכת".

השתנית?
"לגמרי. הייתי בנאדם מאוד רגיש ומוחצן רגשית, אחת שאומרת הכול ומספרת הכול, פגיעה. מרגע שזה קרה, כל הרגש שלי נסגר כלפי מי שהוא לא בן משפחה או חבר מאוד קרוב. אני עדיין אדם מלא רגש, אבל זה כאילו שניקזתי אותו אך ורק כלפי המשפחה".

למה?
"הרגשתי שאין לי מה לתת יותר לעולם, שאין לי אנרגיה לתת. בהתחלה לא אפשרתי לעצמי אפילו לחייך או לעשות דברים שעושים לי טוב, כי אמרתי – 'אם הוא לא יכול ללכת לים, אז גם אני לא אלך'".

אי אפשר להפסיק לחיות לשנתיים וחצי.
"בשיקום הייתה פעם שחברים שלי עשו לילה בזיכרון יעקב. חזרתי אחרי פחות מ-24 שעות מהרגע שנסעתי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי איתו בשיקום, ואני זוכרת שבדרך חזרה נכנסתי לאוטו ונסיעה של עשר דקות לקחה לי דקה וחצי. טסתי בכבישים, זרקתי איפשהו את האוטו ורצתי אליו כמו ב'אבא גנוב', חיבקתי אותו כמו תינוק והתחלתי לבכות. הוא לא הבין מה קרה. גם בלילה שלא הייתי שם היה לי כל כך קשה. חבר'ה מכינים אוכל וצוחקים ושרים ורוקדים ואני אומרת, באיזו זכות אני נהנית עכשיו? באיזו זכות אני חווה משהו שאני יודעת שהוא לא יכול לחוות?".

ליד מיכל ואייל שילון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אייל מדבר על המזל שהיה לכם לצד הטרגדיה.
"גם אצלי ההודיה קיימת. כל ערב אני אומרת, 'נכון, זה חרא, אבל יכולים לקרות דברים יותר גרועים'. כמו שאייל אמר, אתה עם הבנאדם וזה הדבר הכי חשוב. אז אנחנו כבר לא הולכים למסעדה כל המשפחה, אנחנו יותר מזמינים אוכל ולפעמים הוא מגיע קר, אבל אנחנו ביחד".

אתם גם מוותרים על עצמכם למענו.
מיכל: "אתה יודע, כשמישהו מביא ילדים אז הוא אומר, 'ויתרתי על העצמאות שלי ואני עכשיו לא אגואיסט, משכיב כל ערב את הילד'. גם אני רוצה להיות ילדה נורמטיבית שבאה להורים שלה, משאירה את הבלגן שלה ואומרת 'יאללה, יש לי מסיבה, אני הולכת'. אני חושבת שלכל אדם יש רגע שהוא מאבד את התמימות שלו, את הילדותיות שבו. אז אצלי האירוע הטראומטי הזה הגיע אחרי גיל 30, ואני מצד אחד מתבאסת שזה קרה ואני כבר לא חיה את שנותיי המדהימות והזוהרות, אבל מצד שני, עד עכשיו היה לי וואו. לא התמודדתי עם חרא בחיי. השינוי מבאס, לקחו לי את הלעשות מה שבא לי, אבל היה לי כל כך הרבה מזה".

אייל: "אני חושב שיגאל כובל אותנו אליו כי הוא כל כך אוהב שאנחנו איתו, או שהוא סתם נהנה להתעלל בנו (צוחק). אבל אני חייב להגיד משהו: לא הייתי זוכה לכזה קשר פיזי איתו אם זה לא היה קורה. אנחנו אנשים קרים, פולנים, לא משפחה חמה. פתאום כמות החיבוקים והנשיקות, הלשבת שלובי זרוע – זאת קרבה שלא הייתה נוצרת בלי האסון הזה. גם מיכל ואני מעולם לא היינו כל כך קרובים, כל כך קשורים. יגאל בעצמו אמר לי, 'אנחנו גוף אחד. בנימים אנחנו מחוברים'".