לטייל כיום בשדרות ירושלים ביפו זה לא בדיוק חוויה מרוממת. הזכר היחיד לימיה היפים של השדרה הם עצי הפיקוס המפוארים שנשתלו לאורכה, אבל גם אותם מתכננת העירייה לעקור במסגרת עבודות הרכבת הקלה שתעבור פה בין בת ים לתל אביב. בינתיים אין הרבה מה לחפש כאן.

מאחורי החלונות המלוכלכים בבית מס' 53 לא מסתתר דבר מלבד מבנה נטוש. עד לפני כשנה הייתה כאן חנות לחומרי בניין, אבל בעלי עסקים לא ממהרים לשכור אותה שוב. הלקוחות כנראה לא באים בהמוניהם לבניין הזה שחולל מהפכה קולינרית ותרבותית. הבית של "סמי בורקס" המקורי שנפתח בשנת 1953.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה היה האזור מוצף בהמונים שבידיהם בורקס חם ממולא בתרד, גבינה או תפוחי אדמה. הם היו עומדים בתור כדי להוריד את המאפה המהביל עם שוט של "איירן", יוגורט מומלח, וממשיכים לדרכם - למשחק כדורגל בבלומפילד או להצגה בקולנוע "אלהמברה" שהומר בינתיים למרכז הסיינטולוגיה.

אורית רונאל ליד (צילום: יונתן בלום)
צילום: יונתן בלום

"בורקס סמי ובניו" אמר השלט באותיות אדומות, שמנמנות כמו לקוח מרוצה מדי. מי שעמד על התנור וחילק בורקס להמונים היה האיש שהעניק לעסק את שמו, סמי אלקולומברי. "בתור ילדה הייתה באה לכאן ומשחקת בחוץ עם הבנות דודה שלי", משחזרת אורית רונאל, שסמי היה הסבא רבא שלה. "היינו שומעות על העבר של הבולגרים ברחוב ששלטו פעם בשדרות ירושלים. זו הייתה הממלכה שלהם".

בילדותה, בשנות ה-70 וה-80, רונאל ראתה מקרוב את האגדה העממית צומחת לממדי אייקון ואת הלוגו של סמי בורקס מגיע לכל סופרמרקט בישראל. כשהייתה בת 20, ב-1996, האימפריה נמכרה, נסגרה ונהפכה להיסטוריה.

שוט מהסרט (צילום: באדיבות סינמקס הפקות)
להם היו לפחות קצת חסכונות. פפו ועדנה בצילומי הסרט | צילום: באדיבות סינמקס הפקות

רונאל, עיתונאית וקולנוענית, מעולם לא חפרה יותר מדי בהיסטוריה של העסק המשפחתי. זה השתנה לפני ארבע שנים: "סבא פפו וסבתא עדנה, שהיא הבת של סמי, עברו דירה ובאתי לעזור להם. כשראיתי את האלבום  הלבן עם התמונות של סמי בורקס קלטתי איזה סיפור גדול היה להם והבנתי שזה פצע שלא נסגר. זה מצחיק, כי אני אוהבת נוסטלגיה ושנים הייתי יושבת בבית אריאלה ומחפשת בארכיון נושא לסרט. רק אז הבנתי שיש לי את הסיפור הכי גדול כאן, ממש בבית".

כשהחליטה לפתוח את ארכיון הבורקס במשפחה, הטלפון הראשון שקיבלה היה מבנו הצעיר של סמי, איציק. "הוא התקשר אליי והדבר הראשון שאמר היה 'אורית, אני רוצה שתדעי שסמי בורקס לא פשטו אף פעם את הרגל'. לא ידעתי את זה. הסיפור היה אחר לגמרי ממה שחשבתי".

בשבילי רק מוצר בולגרי

כשהחלה בתחקיר שלה פתחה רונאל קבוצת פייסבוק שקראה לציבור לחלוק זיכרונות מסמי בורקס, ליקטה קטעי ארכיון וראיינה אנשים רבים, ביניהם חברי המשפחה מיכאל שטראוס ושלמה שרף. אבל כמעט מהרגע הראשון היה ברור שגיבורי הסרט המתהווה הם שלושה: סבא פפו, סבתא עדנה ודוד איציק. שלושה אנשים שראו את המפעל המשפחתי הופך לאימפריה שלבסוף קרסה והותירה אחריה רק שביל של פירורים.

אורית רונאל ליד (צילום: יונתן בלום)
צילום: יונתן בלום

אחת הטעויות הנפוצות שחשפה רונאל בשלב התחקיר היא בנוגע לזהותו של סמי: האופה השמנמן שמופיע בלוגו החברה הוא סמי המקורי, הסבא רבא, אבל הוא לא היה מעורב ברשת אלא רק בסניף המקורי בשדרות ירושלים. מי שהיה מזוהה יותר מכל עם הרשת הוא בנו איציק, ששימש מנכ"ל החברה. כל כך מזוהה שרבים חשבו ששמו סמי.

הם היו שלושה שותפים. שני בניו של סמי, ניסים ואיציק, וחתנו פפו דקלו, בעלה של עדנה. ניסים נפטר לפני שנים; פפו נפטר לפני שנה וחצי אך הספיק להופיע בסרטה של רונאל, שזכה לשם הצפוי-אך-מעולה "סרט בורקס". לצדו מופיעים עדנה ואיציק, האח והאחות. שניהם גרים כיום באותו דיור מוגן בחולון, מדברים בולגרית, שומעים מוזיקה, מעלים זיכרונות. הרבה מטענים יש ביניהם, תהום שנפערה אחרי הנפילה, אבל הקשר קיים. אולי זה קטע בולגרי. "אני גדלתי עם האגדה שאיציק הוא הדוד הרע שהרס את העסק, אבל עדיין דיברו איתו", אומרת רונאל. "גם כשהם עבדו ביחד הם היו רבים, היית שומעת צעקות אימים ואז הם היו מתחבקים ומתנשקים".

בורקסים (צילום: רחל הירש)
הרגישו ביפו כמו בבית בבולגריה. סמי וסולטנה | צילום: רחל הירש

סמי וסולטנה אלקולומברי נולדו בעיר פלובדיב, בולגריה, להורים שהיגרו מטורקיה. הם וכל יהודי האזור עלו ארצה כאיש אחד בשנת 1948. "הם הגיעו בשבט ענק", מספרת רונאל. "זה לא כמו אנשים שברחו מאנטישמיות או ממדינות ערב, שהיו שם יחסים טעונים. עד היום הם נוסעים לבולגריה ומאוד אוהבים אותה".

הקהילה הבולגרית השתקעה בנווה צדק וביפו ("הם היו אוכלים אצל בולגרים, קונים מבולגרים, היה להם ספר בולגרי ורב בולגרי שנסע למשחקי כדורגל עם אופנוע בשבת"). לאחר שהערבים ברחו או סולקו הם הפכו לבעלי בתים. סמי וסולטנה השיגו בית בנווה צדק, אבל גם להתפרנס צריך. סולטנה ידעה לאפות בורקס תרד עגול בנוסח טורקי, סמי היה סוחר. הם קנו תנור, חיממו עליו את המאפים ובשאר הזמן השכירו את הלהבה לשכנות כדי לחמם את הסירים שלהן. סמי לקח עגלת תינוק ויצא החוצה למכור את הבורקס שלו.

אורית רונאל ליד (צילום: יונתן בלום)
צילום: יונתן בלום

"אני זוכרת אותו טוב", מספרת רונאל. "הוא היה איש פשוט שאהב את החיים, אהב לשתות עראק. מספרים שהיו לו מאהבות בכל השכונה, שהוא אהב את המרוקאיות. סבתא סולטנה הייתה אישה קטנה, מטופחת מאוד, הייתה מכינה לו את המרק שעועית שלו כשהיה חוזר מכל הבילויים". אולי גם זה קטע של בולגרים.

להכות בבצק החם

כשסמי התחיל להצליח עם העגלה, הוא פתח את העסק בשדרות ירושלים 53. "זה ישר הצליח", מספרת רונאל. "הוא וסבתא סולטנה אפילו עזבו את נווה צדק ועברו לדירה ליד המאפייה".

הבנים של סמי עבדו איתו בסניף השוקק. בתו עדנה התחתנה בינתיים עם פפו, שהכירה עוד בבולגריה. "סבא פפו היה קונדיטור, הייתה לו מאפייה בפינה לא רחוק מסמי בורקס", מספרת רונאל, "הוא דווקא לא בא משושלת של אופים, ההורים שלו היו חייטים, אבל הוא למד לאפות מבולגרי אחד ביפו והיה מכין עוגות סברינה, דברים כאלה. ככה זה היה אז בשדרות ירושלים: כל אחד עבד במה שהוא ידע, מי שידע לתפור תפר, ומי שידע לעשות בורקס, עשה. ואז יום אחד ניסים ואיציק באו לפפו ואמרו לו, בוא ניקח את הכסף מהקונדיטוריה ונפתח עוד סניף של הבורקס. כאן זה התחיל בעצם, כשהסניף השני נפתח בתחילת שנות ה-70".

 

ואיפה הייתה סבתא שלך בכל זה?
"הבולגרים של אז היו תרבות מאוד שוביניסטית ופטריארכלית. הם פנו לסבא ולא לאחותם, אבל עם הזמן הבנתי שגם סבתא עושה לא מעט מאחורי הקלעים, יושבת בישיבות הנהלה, מוצאת דרך להשפיע בדרך שלה".

עם פתיחת הסניף השני ברחוב מקווה ישראל ביפו, העסק החל להתפוצץ. "זו הפעם הראשונה שהאליטות של תל אביב הגיעו ליפו", מספרת רונאל. "היום כולם מדברים על אוכל מנחם, אבל זה בעצם התחיל שם. הבצק הזה שאתה אוכל בעמידה, הוא מאוד תפס. האשכנזים לא ידעו איך זה לאכול אוכל מהרחוב, הרי גפילטע את לא יכולה לאכול ברחוב".

המהפכה הראשונה של "סמי בורקס" הייתה שיטת הזיכיונות. איציק, שהתחיל להתערבב עם הברנז'ה, היה מביא כדורגלנים לסניף ומשכנע אותם לפתוח זיכיון של סמי בורקס. "הוא חילק להם את הזיכיון בחינם, הם לא היו צריכים לשלם. ככה הם הפכו לרשת הראשונה בארץ עם סניפים בזכיינות, זו הייתה הברקה", אומרת רונאל.

Sami new brother (צילום: עסיס נחום)
מימין לשמאל: ניסים, איציק ופפו | צילום: עסיס נחום

הצעד הבא היה פתיחת מפעל בבת ים: אחרי שכבשה את ישראל עם בורקס חם וטרי, המשפחה החליטה לספק לה אפשרות לחמם בורקס קפוא בתנור. האב המייסד סמי לא אהב את זה, אבל לא היה לו קול בעניין. "הם בעצם בקבקו את הבורקס, אבל לבורקס מוכן אף פעם לא יהיה טעם של טרי", אומרת רונאל. "משהו חייב ללכת לאיבוד. סבתא שלי מספרת שסולטנה בכלל הייתה עושה את הבורקס בהתחלה עם חמאה ולא מרגרינה, אבל את זה אני לא זוכרת".

לאחר תחילת הייצור של הבורקס הקפוא הגיעה גם יוזמה של תנורים בתוך סופרמרקטים, שנהוגה בארץ עד היום. "משם הגיע הכסף הגדול. זה היה רעיון של ניסים", אומרת רונאל. "זה עדיין מדהים אותי, איך אנשים פשוטים חשבו על כל הרעיונות האלה ויישמו אותם ודהרו קדימה". אבל באופק כבר אפשר היה לראות את המהמורות.

אומרים שהיה פה שמח

המפעל הצליח, המשפחה שגשגה והאחים עזבו את יפו. ניסים ואיציק היכו שורשים בהרצליה פיתוח עם נשותיהם וילדיהם, ואילו פפו ועדנה עברו לבת ים. בתם, סימה, נישאה לאביה של רונאל, שגדלה בראשון לציון. "אמא שלי לא רצתה לעבוד בעסק המשפחתי, אבל אני הייתי מסתובבת גאה עם החולצה של סמי בורקס ועובדת שם בחופשים. בתור ילדה עשיתי הנהלת חשבונות וגלגול קרואסונים והייתי סוחבת ארגזים ועוזרת ליוז'י באחזקה. סבא שלי היה שולח לנו ארגזים והייתי זוללת את הבורקס. היום אני מעדיפה קינואה".

 

אורית רונאל ליד (צילום: יונתן בלום)
צילום: יונתן בלום

אם את חובבת בריאות, צריך להיות לך קונפליקט עם המורשת המשפחתית שלך.
"זה באמת מאוד משמין. בסרט רואים שכולם היו שמנים, ניסים ופפו ואיציק. וזה לא רק מהבורקס, זו הנהנתנות הזו שלהם, חוסר הגבולות".

וכאן, לשיטתה של רונאל, נעוצה הסיבה לכישלון. ככל שאימפריית הבורקס תפחה, כך התבטא היעדר הגבולות של האלקולומברים גם בחוסר אחריות כלכלי שהלך וסיבך את המשפחה. בסביבה של סמי בורקס לא היו השקעות לטווח ארוך, לא תכניות עסקיות. רק הרבה רגשות - והמון המון הוצאות.

בסרט הולכת רונאל לאיציק כדי לחפש אצלו תשובות למה שקרה. המצלמה שלה אוהבת את הדוד הצבעוני ומלא ההומור ומדגישה את הפער בין הימים הזוהרים של פעם למציאות שלו היום - בודד, חולה, חי לבדו עם מטפל הודי. אשתו השנייה, ליאת (כיום ליאת ישורון) הייתה דוגמנית, ויחד הם היו זוג מדובר ומסוקר במדורי הרכילות של התקופה. אבל ליאת עזבה, אחרי שלדבריו גם היא התאכזבה ממנו.

"נכון טורטל מארץ נהדרת? זה היה איציק. תמיד חייב לשלם על כולם, חייב הכל בגדול", מתארת רונאל. "הוא ידע איך להתחבר לאנשים, כריזמטי בטירוף, אבל אנחנו לא הערצנו אותו בתור ילדים. להפך. היה לנו קשה לראות את השופוני שלו. כולם היו מדברים על איך הוא הצניח את ליאת מהליקופטר ביום הולדת שלה, על הבית הענק שלהם. הם חיו בעולם אחר. איציק מאוד רצה להיות חלק מהאליטה, אבל הוא לא היה באמת חלק ממנה. כדי להתאים את עצמו, לרכוש את החברים וההשפעה, הוא השתמש בסממנים חיצוניים".

זה נבע מרגשי נחיתות?
"הוא אומר שלא ואני מאמינה לו. זו פשוט הייתה הדרך שבה הוא התחבר אליהם, ככה הוא הרגיש שווה. אצל סבא וסבתא שלי זה היה שונה. היה להם פנטהאוז עם שבעה חדרים, אבל הם נשארו בבת ים, לא ניסו להיות מה שהם לא. איציק כן ניסה, או שככה אני רואה את זה. הרבה אנשים כועסים עליו, אבל הוא משלם את המחיר הכי כבד היום".

גמל (צילום: באדיבות סינמקס הפקות)
חופשות קיץ בין ארגזי בורקס. רונאל בילדותה | צילום: באדיבות סינמקס הפקות

עד הלקוח האחרון

איציק לא היה היחיד שנסחף. "כולם במשפחה חיו בבועה שהם עשירים מאוד, אבל תכלס כדי להיות עשיר אתה צריך נכסים, זה לא רק מה שנכנס לקופה", אומרת רונאל. "כולם לקחו משכורות גדולות, הייתה אווירה של הפקרות, של תפוס כפי יכולתך. מלא נסיעות לחו"ל, לכל אחד הייתה חייבת להיות וולבו מהשנה הנוכחית. אני זוכרת שסבתא הייתה באה עם האוטו לאסוף אותי מבית ספר ושמה לי מוזיקה של צביקה פיק. היה כיף איתה. היו לה מיליון חליפות ותיק איפור, זה היה גלאם, כמו דמות מ'שושלת'".

אבל חיית חיים רגילים?
"תראי, הייתי בת של מורה ואיש צבא בראשון לציון. הייתה תקופה שגם הם קנו זיכיון לחנות בורקס, אבל זה לא החזיק מעמד. היינו רגילים, אבל מאוד קרובים לסבא וסבתא העשירים. סבתא שלי הייתה לוקחת אותי לכל מקום, נסענו יחד לנופשים באילת וטבריה וקלאב הוטל. סבא וסבתא לקחו אותי בגיל 12 לארה"ב לחודש וחצי. הם לא ידעו מילה באנגלית ואני תרגמתי להם הכל. זה בנה את הקשר ביננו, תראי איך אנחנו היום".

 

אורית רונאל ליד (צילום: יונתן בלום)
צילום: יונתן בלום

אז כולם בעצם הלכו עם הפזרנות של איציק?
"הם ניסו לרסן אותו ולא הצליחו, אז הם זרמו. ניסים ופפו היו מבקשים ממנו שלא יסע בוולבו, והוא לא הסכים וקנה וולבו, אז גם הם קנו וולבו כי למה שהם יוותרו. כשגדלתי כבר הבנו שזה עומד להיגמר, כי לא היה מבוגר אחראי. היו מביאים להם יועצים כלכליים והם לא היו מקשיבים, או שהיו בטוחים שכולם גונבים מהם. היה משהו אמוציונלי בהתנהלות שלהם, כמו ילדים שמנהלים עסק. הדור השני כבר התחיל לכעוס על הדור הראשון שמתנהל בחוסר אחריות. שוב, צריך להבין: הם לא הפסידו כסף, העסק עבד מצוין ואנשים עדיין אהבו בורקס. אבל נעשו גם טעויות בניהול".

כמו מה?
"איציק היה שולח למפורסמים מגשים ענקיים של בורקס, בלי כסף. היה רוצה להגיע אליהם דרך הקיבה, אבל זה היה אבדן של הכנסות. יכולנו גם להרוויח מהמכונות שסבא שלי תכנן. הוא עצמו תכנן עם חברה שוויצרית את המכונות לייצור בורקס המוני, אבל הסתפק בבלעדיות לשנה על ההמצאה הזו, וכשהיא עברה - הם נתנו את הידע שלהם לשופרסל. וצצו מתחרות כש'בונז'ור' ו'מעדנות' נכנסו לשוק. בשלב מסוים המתחרות ניסו לקנות את סמי בורקס, אבל איציק לא הסכים. הוא לא רצה לאבד את השם, זה כל מה שהיה לו. סבתא שלי עדיין כועסת עליו בגלל זה".

בסופו של דבר הכריעו ההוצאות וההתנהלות הכושלת את המשפחה. בשנת 1996, עם חובות של 11 מיליון שקל, הם קיבלו הצעה ומכרו את החברה לאיש העסקים שלי שלהב, שפירק אותה לאחר קנייתה. "היום אני יודעת שזה לא היו חובות בשמיים, שאפשר היה לצאת מזה, אבל הבנקים הלחיצו אותם והם אנשים פשוטים שלא יודעים להתמודד עם זה. לא היה מי שייתן להם הלוואה ויעזור להם".

איך הרגשת כשהרשת נסגרה?
"אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי קרטון של סמי בורקס בסופרמרקט, זה עשה לי צביטה בלב. אחר כך המשכתי עם החיים שלי, כי בגיל 20 את לא כל כך מעורבת ביום יום של המשפחה המורחבת שלך. עכשיו אני סוגרת את הפצע הזה".

וזאת לתיעודי  

ההחלטה לסגור את הבסטה צילקה את המשפחה. סמי נפטר זמן קצר אחריה; רונאל אומרת שלא יכול היה לשאת את הסגירה. פפו ועדנה הסתדרו כלכלית, היו להם חסכונות, אבל איציק שקע יותר ויותר עמוק בחובות. פפו ואיציק סבלו גם מבעיות בריאותיות. "כל אחד מהם הסתגר במכאובים שלו", אומרת רונאל.

בהיעדר האח ניסים שיפשר ויאזן, פפו ואיציק מתחפרים כל אחד בעמדתו ב-20 השנים האחרונות. כל אחד משוכנע שהצד השני אשם במה שקרה. איציק כועס שפפו מנע ממנו להפוך לאימפריה בינלאומית; פפו משוכנע שאם היו מוכרים בזמן, היו מרוויחים יותר.

 

_OBJ

איך את רואה היום את הסיפור המשפחתי?
"לפחות הם נהנו מהחיים. סבתא אומרת שהיה יותר טוב פעם, כשהכל היה פשוט, אבל אני חושבת שהם נהנו תקופה ארוכה, גם אם זה היה מלווה במתח וריבים. יש המון תמימות בסיפור הזה. האנשים האלה נשארו אופים פשוטים ולא הצליחו להתפתח יחד עם העסק, הם לא הפכו לתעשיינים".

הם ראו את הסרט?
"כן, ומאוד נהנו. יש הכרת תודה על זה שעשיתי קלוז'ר לנושא שכל הזמן ישב עליהם. כשאיציק ראה את הסרט הוא אמר שסוף סוף הוא מקבל את ההכרה שמעולם לא קיבל. אחרי הכל הם עשו דברים מדהימים. פעם הרגשתי שיש לנו משהו להתבייש בו, והיום אני יודעת שלא. חשוב לי שהסרט ירים לאיציק, אני אוהבת אותו, התחברתי אליו וגיליתי בו הרבה צדדים. גם מי שכועס עליו מבין שזו בסך הכל חולשה אנושית. הוא לא איש רע, אבל הגאווה הרסה אותו".

סבא שלך נפטר במהלך הצילומים. עצוב.
"כן, אני מתגעגעת לסבא. עברה שנה וחצי מאז שהוא נפטר בגיל 85, ולהיפרד ממנו היה להיפרד מהילדות שלי. אבל היום הילדים שלי גאים בזה שהם מהמשפחה הזו, ממש כמו שאני הייתי בילדות. הם אומרים, 'איזה מזל יש לנו שאנחנו מהמשפחה של סמי בורקס'".

"סרט בורקס", בהפקת "סינמקס", יוצג השבוע בפסטיבל דוקאביב

צילומים אורית רונאל: יונתן בלום | איפור אורית רונאל: שירה קמרי