ישראל אהרוני הוא איש חשוב. מאוד חשוב. אם צריך לסמן אדם אחד שהוביל את ישראל מימי האוכל הדלוח לעידן המעצמה קולינרית שהיא היום – אהרוני הוא האיש. הבעיה היא שאנשים חשובים הם בדרך כלל נפוחים, או שלפחות נסוך על פניהם בקביעות מבע שכולו הוד והדר. לאנשים חשובים אין צמה, גבות מצחיקות, זקן ושפם מיוחדים, ובעיקר - הם לא לובשים בגדים שהם תמיד קצת צבעונים מדי.

אבל ישראל אהרוני כן. הוא מסתובב בינינו תמיד עם חצי חיוך, תמיד בתחושה שהוא קצת מרחף מעל האדמה. הופ! הוא חזר ממסע קולינרי עם גידי גוב בין שבטים אוכלי אדם. הופ! הוא חזר מארוחה במסעדה החדשה הכי נחשבת בניו יורק. בדרך כלל הוא חוזר משני המקומות בו זמנית, ואז בדיוק מצלם פרסומת למשהו. אז איך תתייחס אליו כאל איש חשוב? 

בעידן שבו אוכל הוא הענף התרבותי הכי פעיל בישראל, הכי אהוב, הכי מצליח והכי מתוקשר, קצת קשה יהיה להסביר לבני ה-25 שכשאני הגעתי לתל אביב בסוף שנות השבעים, לא היו כאן בכלל מסעדות שוות. האוכל היה חרא. היו שתי מסעדות צרפתיות יקרות ונפוחות, כאלה שבהן אוכלים פוליטיקאים ומה שקראו אז "תעשיינים", וזהו בערך. השאר היה אוכל ביתי, פלאפל, חומוס ושיפודים (טעימים ככל שיהיו). בכלל, רק באמצע שנות השבעים, כשיצא הספר הראשון של רות סירקיס, התחילה לרעוד כאן האדמה, כשאנשים הבינו שקציצות, שניצל ופירה זה לא האוכל היחיד (לפחות אצל אשכנזים). סירקיס היא האם המייסדת, האישה שפתחה לעקרות הבית את הראש. ואז בא אהרוני.

האיש שהעביר את ישראל מאטריות לפטוצ'יני

אהרוני פתח את "יין יאנג", המסעדה הסינית הראשונה, והמסעדה הראשונה המודרנית בתל אביב. אם רוצים להיות ממש ויקיפדיה, אז שאול אברון עם "הקיוסק", קרן הנדלר ועירית שנקר עם "קרן" הקדימו אותו קצת. חיים כהן הוא כמעט בן דורו, אבל זה לא העניין. "יין יאנג", ובעיקר האישיות שלו, סימנו אותו מיד כדמות מרכזית. במשך שנים ארוכות הוא היה השף היחיד שכל ישראלי הכיר. הרבה לפני שהפריים טיים התמלא בתחרויות בישול, אהרוני היה האיש הזה שאם צריך לדבר על אוכל, אז מביאים אותו. 

אהרוני
צילום: באדיבות המצולם

מה גם שאהרוני היה זה שנתן דחיפה גדולה למדורי אוכל בעיתונות הכתובה, במיוחד כשעבר בניינטיז מ"חדשות" והתנחל ב"שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות". חוץ מזה הוא איש ידידותי במיוחד, מה שקוראים רכז סצנה, ולכן אפשר לומר שהוא אחראי לכך ששפים ישראלים משתדלים תמיד להיות חברים ולפרגן אחד לשני. הרבה לפני שהם חלקו את המסך בתוכניות ופרסומות, אהרוני בעל הכישורים החברתיים המשובחים דאג שכולם ירגישו טוב ביחד. שתהיה תחושה של חבורה. ובעיקר שיבינו שההצלחה של אחד טובה מאוד לשני. ויש לזה גם הגיון. שלא כמו זמרים, נניח, שמתחרים על מילוי פארק הירקון, במסעדה נכנסים במקרה הטוב 200 איש בערב. כך שבאמת יש מקום לכולם.

אחרי שהאוכל הסיני שהביא לארץ כבש כאן כל פינת רחוב, חבר אהרוני לאברון ולימד ישראלים לבשל בשר (בספר לא כשר, רחמנא ליצלן) ולאהוב פסטה ואוכל איטלקי. במילים אחרות, אהרוני הוא גם זה שהעביר את ישראל מאטריות לפטוצ'יני. אני עוד זוכר את השנים שבהן הייתי מביא בגאווה בערבי שישי לארוחה אצל הוריי בחדרה פסטה טרייה מתל אביב, ואמא שלי היתה ממלמלת כל הערב "נו, בסך הכל אטריות. מה? גם אני יודעת להכין". הוא גם היה הראשון שפתח מכולת סינית למי שרוצה לבשל כמו בספרים שלו, שהייתה הפעם הראשונה שהבינו כאן שאפשר למכור סויה בסופר. היום קצת קשה להבין את זה, אבל בלי אהרוני אולי לא היו ארז קומרובסקי ואייל שני, ובלעדיהם לא היה אסף גרניט. ואנה אנו באים?

אני מכיר את אהרוני מאז האייטיז, ומשלב מאוד מוקדם אנחנו גרים באותה שכונה וחולקים את אותה מכולת של שמשון. אפשר לומר שאנחנו מיודדים. אני זוכר אותו מכל מיני תקופות. למשל כשריכלו עליו שבספרי הבישול הסיני, הוא לא נתן במדויק את המתכון למנה האהובה של בקר וחצילים, שהייתה מנת הדגל שלו ב"יין יאנג". טענו שהוא השמיט משהו, כדי שאיש לא יצליח להעתיק אותה למסעדות האחרות. והיה ברור שכולם מנסים. האמת שעד היום אני אפילו לא יודע מה אהרוני אומר על השמועה הזאת, בכל מקרה ממרחק השנים היא חמודה ומשעשעת. 

אהרוני
צילום: באדיבות המצולם

כשהוא פתח בסוף שנות השמונים את מסעדת "תפוח זהב" הצרפתית בבניין מקסים בלב תל אביב, ליוויתי אותו במסגרת מדור שהיה לי במוסף של עיתון "חדשות" ונקרא "אוחובסקי בדרכים". הייתי איתו כמעט שבוע במטבח, לפני הפתיחה, כשיונתן רושפלד היה הסו-שף הצעיר שכרגע חזר מצרפת, וראיתי איך הוא מנהל בנועם את העניינים. ב"תפוח זהב" אכלתי מלא פעמים, כולל בסילבסטר אחד שבו השתכרתי כל כך שביליתי את כל המשך הלילה עם הראש בתוך האסלה.

לאורך השנים לקחתי ממנו המלצות למסעדות בערים מובילות בעולם. יאמר לזכותו שהוא תמיד ישמח לתת המלצות כאלה, ולא יתעצל ויסביר בפירוט מה בדיוק צריך לאכול בכל מסעדה ולמה. כי אהרוני הוא ידען עצום בענייני אוכל, ומרגיש תמיד אחראי לכך שכולם ידעו קצת יותר. אבל מעבר לכל הרעש והצלצולים, ולמרות כל השנים, לא באמת הכרתי את סיפור חייו המוקדם. 

לא מפחד מכלום

עכשיו אהרוני מוציא ספר חדש "תחנות חיי באוכל" (גילוי נאות: את הספר ערך תומר קמרלינג, עורך במאקו). הספר הוא בעצם אוטוביוגרפיה שמחולקת ל-24 פרקים, לכל אחד מהם מצורף גם מתכון. והספר הזה, כמו האיש עצמו, מצליח לספר בקלילות כמעט בלתי נתפסת, את סיפור נעוריו המרתק כולל סיפור עליית משפחתו מבוכרה (אוזבקיסטן של היום) וסיפורי ילדותו בחיפה. כשקוראים את זה מבינים מה משך אותו בסופו של דבר לדרך המשי, ולנסות להבין את הקשר בין פסטה איטלקית לאטריות סיניות. כן "אושפלאו" זה דבר שמוזכר בספר יותר מפעם אחת (ויש גם מתכון).  

אהרוני כאילו בא מאיזה סוג של ישראל השנייה, אבל לא באמת. ועדיין, הוא מתאר באופן נוגע את ההלם שקיבל בגולני, את המפגש הראשון עם קיבוץ והשנים כמדריך נוער, ואת ההלם שקיבל כשנפגש בפעם הראשונה עם תל אביב התרבותית. יתכן שאנשים אחרים היו מתארים את כל זה באופן יותר טראומטי. אבל אהרוני הוא מסוג הטיפוסים האלה שמתייחסים לכל מכשול בחיים כאל משהו שפשוט צריך לעבור. וכך גם סיפורים קשים מהדרך, מקבלים טיפול מכיל ומקבל, שזה די נדיר בעולם החדש שבו הכל הוא טראומה איומה ש"פותחים" ומדברים עליה. ועדיין כשאתה קורא את תיאורי הזוועה שלו כחובש במלחמת ההתשה, אתה מבין למה הוא מסתובב בעולם כאחד שלא מפחד מכלום. את הנורא מכל הוא כבר ראה. 

כריכת הספר 'אהרוני תחנות אוכל בחיי' הוצאת אחוזת בי
צילום: כריכת הספר 'אהרוני תחנות אוכל בחיי' הוצאת אחוזת בית ספרים

תיאורי עולם הקולינריה הם כמובן השיא. מהראיון הראשון בערוץ 1 המיתולוגי, בתור "האיש עם הצמה שמבשל אוכל סיני" ועד הידידות עם השף הצרפתי המוביל בניו יורק דניאל בולו. אהרוני כמובן מקדיש פרקים יפים לזוגתו גיגי ולהתאהבות שלהם, לילדים שלו, ומספר איך ומדוע הפך בגיל 53 פתאום לדיג'יי, מה שגרם להרבה אנשים לפתוח עליו עין. באופן מפתיע, דווקא הפרקים לקראת הסוף על המסעות עם גידי גוב הם הפחות מרתקים בעיניי. אולי זה בגלל שהתוכניות האלה כל כך אהובות ומדברות בעד עצמן. בעיניי זה המקום היחיד שבו הספר אינו שופך אור, מעבר למה שנראה על המסך.

הפרקים בספר קצרים יחסית וכמעט בכל פרק בא לך לשמוע עוד ולדעת יותר, אבל בשביל זה כנראה אהרוני יצטרך לכתוב עוד ספר. בינתיים, אני בטוח שהספר הזה יהיה להיט. אהרוני מפורסם, ישראלים מאוד מתעניינים באוכל. אבל גם מי שיגיע לספר מהסיבות הלא נכונות, ישבה מיד בקסמו. כי אהרוני הוא באמת יחיד ומיוחד, והוא באמת אדם שמה שקוראים "תרם לחברה הישראלית", או "הזיז פה דברים" או איך שלא תקראו לזה. משואה? פרס ישראל? מישהו? ישראל אהרוני יחגוג בקרוב שבעים, ועד אז זאת הזדמנות טובה להגיד לו את זה בפנים, וברוח הזמן: אהרוני, אתה מהמם!