1. פליטים ומיעוטים
אמנם מדובר בחיבה שמתקיימת בעיקר ברשת ובהפגנות למען ילדי פליטים, אבל תל אביבים רבים מתעקשים להחזיק גם מכר סודני, לא לגלות שהוא המנקה שלהם ולזרוק לחלל האוויר משפטים כמו "ישבתי עם עמנואל לקפה" (אני שתיתי קפה בזמן שהוא שטף כלים), "אני ועמנואל ממש התקרבנו לאחרונה" (יצא לנו לעמוד בצפירה ביחד והיה סופר מביך) ו"הייתה לנו שיחה עמוקה על זכויות" (הסכמתי לשלם לו נסיעות). תופעה נפוצה בקרב אקטיביסטיות קשות היא לצאת עם פליטים. רובן בתחרות סמויה עם החברות שלהן על מי השיגה בחור כהה יותר, אבל גם ערבי לוקח.
2. לראות סלבס ולהתנהג רגיל
נינט עברה מולך עם העגלה ברחוב וכמעט התעלפת? התחשק לך נורא לחבק אותה, לבקש סלפי, להעניק לה במתנה חיתול טטרה מ"טפליא", להחליף איתה טלפונים של יועצות מנשאים ולשיר איתה את כל האלבום "יחפה"? ברור. אבל במקום זה חלפת על פניה בנונשלנטיות, לא הסגרת את התרגשותך מעגלת הבוגבו אנדי וורהול שלה והבטת קדימה באדישות מתנשאת. תל אביבים מחבבים סלבס בדיוק כמו בכל עיר אחרת, אבל על פאסון אנחנו חולים ממש.
3. מוניות, בדגש על גט טקסי באשראי
וגם לצלם את התחביבים של הנהג ולהעלות לאינסטגרם. בונוס: לקבל את הנהג הסלב שלמה סדן (ולא להסגיר בפניו את התרגשותנו). מוניות הן כורח (למי יש אוטו בתל אביב?), פינוק (לחכות לקו 5 יכול לקחת גם שבע דקות) ודרך מצוינת לבזבז כסף שאין לנו בלי לשים לב. עכשיו שמישהו ירים את הקבוצה "קודים לנסיעות חינם באובר בין חברים לפני שנצטרך לעלות על מונית שירות קו 4 בשלוש בבוקר כמו פשוטים".
4. להתלונן על זה שאין צל בכיכר הבימה
ועדיין לרבוץ שם עם הילד כל יום אחרי הגן. כי יש חול ופרחים ואת הבריכה הקטנה שהוא יכול לשכשך בה (לפני שהשומר מגיע לצעוק עליכם ש"יש שם חשמל") ואז לחזור לארגז החול כדי לתת פיניש בוץ אחרון לפני שחוזרים הביתה שרופים ועייפים. סביר להניח שמבחינת נוחות, צל ומתקנים יש לילדים יותר מה לחפש בגן מאיר ובגינת קריית ספר, אבל להורים יותר נוח לשבת בבימה עם הקפה מהשדרה (וחלילה לא מלנדוור או ארקפה), לתת לפעוטות להתקוטט על פתי בר ולחזור הביתה עם מוצץ של ילד אחר.
5. משפחות אלטרנטיביות
מי אוהב את השבת? אמא ואמא. זה הנוסח המקובל בשלל קבלות שבת בגנים ובמשחקיות ברחבי העיר, שגורמים לאלו מאתנו שנקלעו למערכת משפחתית הטרונורמטיבית להרגיש קצת נחותים. העיר מפוצצת בהומואים עם תאומים ולסביות עם ילדים בלונדיניים מזרע נורווגי וילדי "הורות אחרת" שיש להם שני אבות ולפחות אמא אחת. וכולם - בלי להיכנס לדיונים על פונדקאות וזכויות ורישומי מדינה – מה זה מאושרים.
6. לדבר על "הסמויה"
ורגע, אמרתם "הסמויה" אבל לא אמרתם איזו עונה! הרי כולם שונאים את העונה השנייה חוץ מאלה שמבינים באמת ויודעים שהיא למעשה הטובה מכולן. ומדי פעם, בעוד איזה מירוץ לילה של דיאדורה, הכי כיף זה להיאנח ולהגיד שחבל שנתקענו עם חולדאי במקום עם קרקטי.
7. להתמוגג מרחוב מיכ"ל
"הרחוב הכי יפה בתל אביב!" טוענים אנשים שגרים על קינג ג'ורג' ומתרגשים מסמטה הולנדית נסתרת שכולם חונים בה כמו חארות ולא אוספים את הקקי של הכלב שלהם. רחוב מיכ"ל הוא אכן נאה (דיבור על יריבות עם רחוב הגלבוע) ויש בו ספרייה קטנה, חתולים קבועים ותושבים ידידותיים מהממוצע, אבל האמינו לנו - כל מי שניסה להרדים תינוק בעיצומו של קרנבל פורים המסורתי, היה מת לעבור לחיים ואלישע.
8. להתאבל על בתי עסק שנסגרים
קפה נוח היה פנינה אמיתית, קפה תמר הוא מיתולוגיה וכשהשסק נסגר איבדנו בית. תל אביבים אוהבים נוסטלגיה מוניציפלית כי זה יוצר את הרושם השקרי שהם לא הגיעו לכאן לפני שנה וחצי מהקריות. כמות ההספדים הנוגים להם זוכים בתי עסק שנסגרו עומדת ביחס הפוך לעובדה שאף אחד לא באמת ישב בהם וזאת הסיבה שהם נסגרו.
9. מסעדת "בית תאילנדי", גם אם שלשלתם
טוענים שהיא אותנטית והאמת שאין לנו מושג, אבל נשמח לשבת לנצח בכוך הבמבוק הכעור הזה ולרדת על פאד קפאו.
10. לשתות מצנצנות
כוסות? מה אנחנו, איכרים?
11. חנויות pop up
הצורך התל אביבי להיות תמיד עם האצבע על הדופק ולדעת מה נסגר / מה נפתח / מה פשט רגל כי הבעלים התמכר לקוק, הקצין מאז חדרו לעולמנו חנויות ה-popup – אותן יציאות שיווקיות חמודות שמופיעות לחודש ואז נעלמות. כלומר, מתארכות לעוד חודש, כלומר, הופכות לחנות קבועה של מארק ג'ייקובס בקניון רמת אביב. חנויות הפופ אפ מנסות להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את הריגוש לחווית הקנייה הפיזית, בעידן בו יותר ויותר תל אביביים קונים בגדים און ליין. ואם עדיקה מוכנים לצאת מהמחשב לרחוב, גם אנחנו נגרד את עצמנו מהמזגן.
12. הורות היפית
אף אחד לא באמת יודע אם שרשראות ענברים עוזרות לייסורי הוצאת השיניים של עוללים, אבל כולם יקנו אותם בכל זאת ב-120 שקלים. וזה בלי קשר לגנים האנתרופוסופיים (ומעלה. עדיפות למונטסורים, דו לשוניים ושיטת רג'יו אמיליה), לדיונים בנושא הכותנה האורגנית של מנשא התינוק ולילדים הלא נימולים (אידיאולוגית) שיצטלמו בעוד כמה שנים לשער של טיימאאוט. רגע, יש גם הנקה פומבית עד גיל שלוש, לינה משותפת והורים שבוחרים להשתמש בחיתולים רב פעמיים (פמפרס? שואה אקולוגית). פעם היו קוראים לזה הורות היפית, היום זאת סתם עוד דרך להתעליין על הזולת.
13. מוצרים ללא גלוטן
מה שהתחיל כצורך בסיסי של קהילת חולי צליאק (שאכילת גלוטן יכולה לזלול אותם מבפנים), הפך בשנים האחרונות לטרנד. הקטע כולל הימנעות ממאפים, גועל מלחם ותפיסת מחסה מבורקס. התוצאה: המסעדות מציפות במנות גורמה ללא גלוטן, בתי הקפה מציעים תחליפים ברמות משתנות של יובש. תודה לכם, שקרני דיאטות, שגררתם את כולנו למטה איתכם.
14. הופעות של להקות נורא חשובות מחו"ל שרק הם מכירים
סמנו כמה מהאמנים הבאים אתם מכירים ונאמר לכם מאיפה אתם בארץ: מק דמרקו, אריאל פינק, אלט ג'יי, טורו אי מואה, ג'וליאן קזבלנקס וטימבר טימבר. תל אביב מתרגשת מגל ההופעות שעתיד לפקוד אותה בקיץ הזה, לשאר המדינה אין מושג על מה הם מדברים. הדבר היחיד שמחבר את המרכז והפריפריה: כולם מתפללים שלא תהיה מלחמה בקרוב (ושונאים את רוג'ר ווטרס, כמובן).
15. טקסים אלטרנטיביים
גם תל אביביים רוצים להרגיש שייכות: לזכור ולא לשכוח (אבל לא לגיטימציה לכוחנות!), להרכין ראש לזכר הנופלים (אבל לא לשכוח את השלום!), להתייחד עם הקורבנות (של שני הצדדים!). איך הולכים בלי אבל עדיין מרגישים עם? לשם כך הומצאו טקסי הזיכרון האלטרנטיביים לשואה וליום הזכרון לחללי מערכות ישראל (ישראלים ופלסטינים כאחד) - חוויה תל אביבית מזככת ולא מביכה יחסית, ואחת מזירות הפיקאפ האותנטיות האחרונות שנשארו כאן.
16. מרפסות
זה לא משנה אם הנוף הוא מאורת נרקומנים ברחוב צ'לנוב או חוף הים - דירה עם מרפסת תמיד תהיה שווה הרבה יותר בסטנדרטים תל אביביים. קודם כל מחפשים דירה עם מרפסת, משם מתחילים להתפשר על מרפסת סגורה, ובסוף מסכימים פשוט לצאת לחדר המדרגות כשמתחשקת בריזה. ככה זה שהחלום התל אביבי כולל קודם כל מרפסת קטנה שבה אפשר לגדל עציצי תבלין ולעשן ג'וינט בלי להסריח את כל הבית.
17. לקנות בבוטיק יקר שמלות של 200 באט מתאילנד / קולקציות קפסולה
מצד אחד להסתער על הקולקציה של אלכנסדר וונג ב-H&M כי למי יש כסף לבגדי מעצבים אמיתיים, אבל מצד שני לרכוש ב-470 ₪ שמלה שיוצרה בסווט שופ בבנקוק, עלתה ליבואן ארבעה שקלים ומי שהיה מתרגם את הוראות הכביסה שלה מהתווית היה מגלה שכתוב "פחות". ככה זה, כולם רוצים לחוש מיוחדים עם איזה פיס בארון, אבל בסוף נראים כאילו נקלענו למונסון בקופיפי.
18. בתי קפה על השדרה
אמנם תמיד התור יהיה ארוך יותר וגם אין איפה לעשות פיפי, אבל אם לא תשב על כרבולית על הדשא עם ההפוך שלך, יש סכנה שלא יראו אותך אנשים שאתה מכיר. תל אביבים אוהבים להגיד שהם מיזנתרופים, אבל אז לשבת במקום שבו כולם יודעים את שמם. זה שמנוגד לחלוטין לניכור האורבני הנחשק שאותו, באופן אירוני, יוכלו למצוא רק במקום היחידי שלא יעזו להכנס אליו לעולם – ארומה.
19. מספרות טבעיות שבהן יסרבו לצבוע לך
היי, אצלנו במספרה האקולוגית אנחנו לא מאמינים בפן, צבע, גוונים או החלקות, גם לא משתמשים בשום מוצר כימי. בגדול אנחנו עומדים לעשות לך תספורת עקומה ולקרוא לה "א-סימטרית" שלפניה נחפוף לך עם בוץ. את תשלמי על זה המון ותיראי נורא כשתצאי.
20. ערבי סטנד אפ של היפסטרים
כולם רוצים להיות לואי, אף אחד לא רוצה להיות קטורזה. התוצאה היא היפסטרים שמתחלקים לחבורות ומופיעים במקומות קטנים ברחבי העיר ומדברים על ההומור שלהם כ"אחר", מה שלפעמים נכון ומקורי ואמיץ, ולפעמים הוא סתם עוד בדיחת שואה. אל חשש, אחרי זה הכל יעלה ליוטיוב וכולם ירימו להם בפייסבוק ללא הבחנה, מה שיקשה עליהם לשפר את החומרים במקרים מסוימים או להפיק לקחים ולפרוש במקרים אחרים. והנה כמה קטעים מצחיקים באמת: מאיה פז, שיר ראובן, עמית הרשקוביץ.
21. עסקים "כשרים מרצון"
תל אביביים שונאים את הממסד הדתי, בטח את מנגנון הכשרות המושחת שלו. מה הם כן אוהבים? עסקים כשרים מרצון. כמו תיקון ליל שבועות בבלוק, כמו חתונה שבה גל אוחובסקי הוא הרב, עסק שבוחר בכשרות ברצון הוא התגלמות הנאורות והמגניבות, במיוחד כשלא מעורבת מרגרינה.
22. מוזיקת אינדי מזרחית
רביד כחלני, דיקלה, שי צברי, ויקטוריה חנה: האינדי המזרחי היום לתל אביב הוא מה שהחציל בטחינה היה עבורה ב-2013: ניסיון לספוג קצת אוריינטליזם מבלי באמת לצאת מהקומפורט זון. תוסיפו גלביה, כוס פלודה וכרטיסים למופע של A-WA בבארבי ותקבלו זן חדש של תל אביבים שרוצה להתחבר למקורות, גם אם הם לגמרי אינסטנט. או איך שמרגול מתארת את זה: "כפרה, הופה, פה זה לא אירופה פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן".
23. לקחת את הכלב לשחק בגינת ילדים בלילה
ביום זהו מתחם משפחתי שוקק פעילות בניחוח מגבונים לחים ועוגיות חיוכים, בלילה זהו שטח הפקר בו מתאספים כל רווקי העיר וכלביהם כדי לנקום. הכירו את גינת המשחקים השכונתית: זירת מלחמה שקטה בין צעירים בפיג'מה שלא רוצים ללכת עד גן מאיר בשביל שהכלב ישחק ויתפנה, לבין הורים צעירים שנאלצים לנקות למחרת את יהלי ורומי משלשול של פקינז. אל דאגה, זה ייבנה להם מערכת חיסונית.
24. לעבוד בתקשורת
המשכורות נמוכות יחסית, התנאים שוחקים אבל בארוחת החג עם הדודים מהפריפריה הם מסתכלים עליך בהערצה כמי שתפס את החיים בביצים. אם עשיתם בשכל ובחרתם להיות עיתונאי "תרבות" גם תיהנו מכרטיסים להופעות, פרמיירות, ספרים ופעם בשנה איזו נסיעה מפוקפקת לחו"ל. לא פלא שגם ב-2015 תל אביביים אוהבים לעבוד בתקשורת (ולהתלונן מהבוקר עד הלילה על כך שהם עובדים בתקשורת).
25. אוהבים את הסנטר, שונאים את עזריאלי
האיזון העדין הזה לא מופר למרות שבעזריאלי יש H&M (זה הזמן לחדש את העצומה לסגירת האוזן השלישית ופתיחת סניף ענק של H&M במקומה). דיזנגוף סנטר הוא מבחינתם עדיין הקניון היחידי בעיר ולמרות הבדיחות השחוקות עליו, אף תל אביבי לא באמת הולך בו לאיבוד. אמנם הצד הפחות אופנתי שלו מריח קצת מוזר, אין מה לקנות בסניף של מנגו והמשחקייה עם המגלשה שיוצאת מהתחת של הפיל נראית מזוהמת יותר מסמטה בג'ייפור, אבל הסנטר זה בית. עזריאלי, לעומת זאת, מפוצץ בחיילים, לא ידידותי להורים ואם תשאלו אותנו, בכלל לא בעיר.
26. לצאת ברביעי
רביעי זה החמישי החדש, שהוא בכלל השישי החדש שהוא בכלל היום שאסור לצאת כי "כל אשקלון מגיעים לעיר". יותר משתל אביבים אוהבים לצאת בימי רביעי הם אוהבים לא לצאת בימי שישי ולזיין על זה את השכל.
27. להתנשא על: נמל ת"א, שרונה, התחנה, ברלין
כל דבר שמוכרז כ"מתחם" מיד מתויג כמלכודת תיירים נובורישית. תל אביבים אוהבים להתנשא על גטאות אורבניים רשמיים ומעוצבים ויעדיפו להתרכז באלו הישנים והמוזנחים שהם יצרו באופן טבעי לעצמם. וברלין? כל כך 2007, אי אפשר לזוז שם מרוב ישראלים (ולמרות זאת הם יסעו לשם פעם בשנה, "כי עם כל הכבוד לבלוק, אין כמו הברגהיין").
28. לשנוא מגדלים
יו? דאבליו? גינדי? שייהנו עם איל גולן ובר רפאלי, תל אביבים מעדיפים את בניין שלוש הקומות המוזנח שלהם בלב העיר. בלי ממ"ד, עם מרפסת מתפוררת והומלס בכניסה. ברור שהוא לא עומד בתקן 413 (רעידות אדמה) אבל חכו, יום אחד יעשו בו תמ"א. ואז הם יעזבו אותו כי הוא יפסיק להיות אותנטי.
29. לקחת כסף מההורים
עוד רגע, ממש עוד קצת, וסופסוף יגלו אותך כפליני/וולבק/דוד אבידן הבא. עד אז תשב בנחמה וחצי, תתכנן את הסמסטר הבא שלך בבית ספר לאמנות בפריז ותמשיך לבזוז את החסכונות של הוריך המפא"יניקים. עוד לא סגור מה לעשות עם החיים שלך? אולי עבודה זה מקום טוב להתחיל בו.
30. הפגנות ליד הבית
ה-פ-ג-נ-ה! לא חשוב על מה! העיקר שהיא תהיה ליד הבית במרחק הליכה! סוד ידוע הוא שהפגנות המחאה החברתית בקיץ ההוא היו מוצלחות כל כך רק בגלל בורקס עמיקם שכולם תקעו בסוף כל סשן, וגם הפגנת האתיופים בשבוע שעבר זעזעה את העיר בעיקר כי גרמה ללנדוור על הכיכר להכניס את כל הכיסאות פנימה. הכיבוש לא נגמר? תעבירו אותו לגן קריית ספר, כבר נרים שם איזה רייב מחאתי.
31. ציפרלקס
סמל סטטוס תל אביבי. כי להיות עצוב זה להיות עמוק אבל זה גם לא כל כך כיף. מה עושים? נוגדי דיכאון! לירושלים יש את בורא עולם, לתל אביבים יש כדור קטן שהפך בתוך עשור לתרופה הכי פופולרית בעיר.
32. הומלסים קבועים
זה עם השיער הלבן, זאת שליד הסנטר, הזקן עם העטים או החמודה עם הדובדבנים מחוץ לרוטשילד 12: התל אביבים נורא אוהבים את ההומלסים של העיר, אבל לא תמיד מספיק בשביל לדעת איך קוראים להם, או לתת להם כסף. אמור לי הכמה הומלסים אתה מקפיד להתעלם בקביעות ולא סופר כבני אדם, ואומר לך כמה שנים עברו שהתמקמת בעיר.
33. לאכול משהו אותנטי בנווה שאנן
להשאיר טיפ "רגשות אשם" גבוה, להתבדח שבטוח תקבלו קלקול קיבה, להעלות תמונה עם המוכר האסייתי/ אריתראי/ אתיופי לאינסטגרם ולספור את הלייקים. אמנם רק חמש דקות משדרות רוטשילד, אבל כולם מתייחסים לעולם הקולינרי שליד התחנה המרכזית כסוד שמור שרק הם מכירים. מה תקבלו כשבכל זאת תכנעו ותגיעו לכאן? באן עסיסי אצל הסיני במדרחוב נווה שאנן, פול במסעדה הסודנית ואפילו שווארמה בשווארמת ראש העיר הוותיקה. הכניסו כאן בדיחה על אופניים גנובים.
34. נטפליקס
בניגוד לאספסוף שמשלם הון תועפות על יס או על הוט, מעדיף התל אביבי להתחכם לו, לשנות את ה-VPN ולשלם כמה דולרים בחודש על פלטפורמה חו"לניקית מתוחכמת שכוללת אלפי סדרות וסרטים. הבעיה מתחילה כשאתה פותח את הטלוויזיה ומגלה ש-99 אחוז משעממים רצח. שלא לדבר על כך שאין שם שום דבר של HBO. וכך אדם מוצא את עצמו עובר מתקציר לתקציר, מחפש המלצות ברשת, מגגל ומקלל ובסוף גומר מול קומדיית מצבים של אדם סנדלר. מחיר הקידמה.
35. יפו
אין כמו יפו בלילות. כלומר, ככה אומרים. לא בטוח בכלל שהתל אביבי הממוצע ביקר לאחרונה ביפו אחרי החשיכה, או במשך היום, אבל זה עדיין לא מונע ממנו לאהוב את יפו, או להגיד שהוא אוהב את יפו, או להתלונן למה לא משקיעים מספיק כסף באזור שסובב את אבו חסן. חוץ מזה יפו היא הפתרון המושלם לכל משבר זהות שמאלני (יש ערבים), לתחושה המכרסמת שאתה חי בבועה (יש דוכן מלבי) או מחשבות חשוכות על כך שאתה לא חוגג מספיק (יש בית על הים).
36. סמים
התל אביביים לא המציאו את החיבור לסמים: בכל הערים הגדולות, איפה שהכסף, הנגישות, הסטרס ותחושת "מה הטעם?" מתערבבים להם יחדיו, יש צריכה מסיבית של מלא חומרים משונים. ועדיין, גם לעומת קולגות בניו יורק ובלונדון, התל אביבים ידועים ככאלה שלוקחים הכל צעד קדימה. וכשאנחנו אומרים קדימה אנחנו מתכוונים להסנפה מביכה של ריטלין גנוב מהילדים או חיקויי חגיגת פגי תוקף של 4 ב-100. השלב הבא: לשאוף אלתוש.
37. לצאת למסיבות
"הרזידנט מהברגהיין", "ילד הפלא מדטריוט", "אגדת ההאוס משיקאגו" - מיטב הדי.ג'ייז שוטפים את ישראל, אבל תל אביבי אמיתי עדיין מעביר את מיטב שנותיו בגעגוע לסצינה של הניינטיז, אז אלנבי 58 היה נוצץ ושירזי המציא את חיי הלילה הגאים. נוסטלגיה היא אופציה חמודה, אבל אנחנו מעדיפים להרים עם עומר אדם.
38. להשיג חינמים
לא משנה כמה טוב תל אביבי ירוויח, עצם הידיעה שהוא משלם על הופעה/ כניסה למועדון בזמן שאחרים לא, תותיר אותו לנצח עם חור בלב (ראו ערך: "תל אביבים אוהבים לעבוד בתקשורת"). המרדף אחרי החינם כולל לא מעט רגעי שפל (שליחת הודעה למישהו שלא דיברת איתו 12 שנה כי שמעת שהוא יצא עם מישהי שאחיה הוא עושה את עמוד הפייסבוק של חברת ההפקה שמביאה את אלט ג'יי לישראל) אך גם רגעי גאווה ( לעקוף את כל התור בכניסה לבלוק ישר אל הכניסה של החינמים). למיטיבי לכת: להתעקש על חינמים גם בהופעות של הרכבי אינדי מקומיים שרעבים לחומוס בקופסה.
39. לדבר על דרכון זר
תל אביב כידוע מתחלקת לשניים: אלו שיש להם דרכון זר, ואלו שמפנטזים על דרכון זר. לא מטעמי פוסט ציונות חלילה, יותר כדי להכין את הקרקע ליום שאחרי איילת שקד וחבריה יחסלו את מה שנותר מהציונות (ראה ערך: שמאלנים). כל שצריך לעשות הוא למצוא עורך דין ממולח, לפשפש קצת בארכיון המשפחתי ולהתפלל לגלות שסבא שלך נמלט מאוסטריה בעור שיניו. עוד אפשרות: להנעל בקפה בתיה ולהרגיש בגליציה.
40. כרטיס הנחת שכן בבתי קפה
בתי הקפה התל אביביים, אפילו השכונתיים והברנז'אים, הם כבר מזמן שטח כבוש ולא נחלת התל אביביים בלבד, בטח בסופי השבוע. איך מחזירים את תחושת הבידול והעליונות? כרטיס שכן. כוס קפה קבועה עם שמך עליה, הנחה קבועה ומבט מתנשא על כל אלה שנדרשו לצעוד לכאן יותר משני בלוקים. ככה נלחמים על הבית!
41. טחינה
או: אל ארז וכל השאר.
42. תקרות גבוהות
נכון שהן מגיעות יחד עם היעדר שיפוץ, צנרת מקרטעת ופטריות כל כך גדולות במקלחת שהן עוד שניה מתחלקות אתכם בשכר הדירה, אבל איזו תחושה מדהימה של חלל! הוא אמנם לא יתקרר בקיץ ולא יתחמם בחורף ותעדיפו לעבור דירה מאשר להחליף נורה, אבל לפחות תזכו לגור בפיסה תל אביבית אותנטית וסוחטת קריאות התפעלות ממבקרים. וגם תוכלו לתלות את התמונות ממש גבוה.
43. להתעצבן על שבילי אופניים
למה הם צריכים כל כך הרבה מרחב? ולמה רק עליהם יש צל? ולמה לא מחייבים אופניים חשמליים לנסוע רק על הכביש? ולמה הוא נוסע על הכביש כשיש איתו תינוק? ולמה שני כיסאות תינוק? זה נורא לא בטיחותי. יחסית לעיר שכל כך קשה להחזיק בה רכב, תל אביבים מקפידים לשנוא את רוכבי האופניים באדיקות. ז'אנר אהוב: תמונות פייסבוק של עגלות ילדים שלא יכולות לעבור על המדרכה בגלל אופניים שמונחים ברישול, פח ירוק ורכב חונה. אם זה נשמע לכם קטנוני, אתם מוזמנים לבוא כל בוקר ולקחת את הילד שלנו לגן.
44. לצאת מהעיר
כשאתה תל אביבי וצעיר אתה לא טורח לצאת מהעיר מלבד לנתב"ג. אבל ברגע שאתה הורה, פתאום תמצא את עצמך מגיע למקומות כמו קדיתא כדי לראות פרות, גבעות עלומות בדרום כדי לראות כלניות והוד השרון כדי לקטוף תותים. מה שמדהים זה שכל התל אביבים, כפי הנראה בעזרת תשדורת טלפתית, יודעים בדיוק לאן לנסוע ומתי. וכך כל פיד האינסטגרם שלך מתמלא, בדיוק באותו שבוע, בתמונות של ילדים שבוכים בגלל פרה ותמונות פרופיל עם כלנית.
45. להתלונן על הלילה הלבן והמרתון
"שוב חולדאי מוכר לנו את העיר", מתמרמרים תל אביבים בכל מירוץ ג'ילט או נייקי שבו סוגרים רחובות בשביל שכמה נודניקים עם סיבולת לב ריאה יוכלו לרוץ בטייצ כתום. והלילה הלבן? "הראשל"צים נוהרים בכמויות אל עבר שדרות רוטשילד!" הם מכריזים בבעתה, מגיפים תריסים ומזמינים באירוניה סינג לונג. ובאמת לא נעים לגלות שההסעה ממאקו שוב שינתה מסלול כי אבן גבירול חסום, אבל גם לשמוע את אותן תלונות כל שבוע זה מעייף. הניחו.
46. לעקוף אחד את השני בשמאלנות
נחמד שעשיתם לייק לזהבה גלאון בפייסבוק, אבל שמאלני אמיתי יודע שזו מפלגה לבנה ושבעה ולא מבין איך לא הצבעתם לרשימה המשותפת. הוא כמובן לא יאמר לעולם "הרשימה המשותפת" אלא יגיד "הצבעתי למשותפת". התחרות על השמאלנות מתבטאת גם במספר ההפגנות שעשיתם להם אטנד בפייסבוק (אין צורך באמת להגיע, אבל אם אתם כבר שם אז עדיף שתצייצו פלוס תמונה) ובאם אתם אומרים שלום לגדעון לוי כשאתם רואים אותו על שינקין בשישי בבוקר גורר עגלת שוק.
47. להעתיק פרויקטים/פורמטים מאתרים בחו"ל באיחור של 5 שנים ובאדפטציה מקומית
כמו זה, נגיד.
לכל כתבות המגזין