החיים הם קלישאה. כולנו עוברים בדיוק את אותם השלבים: מרדנות, בורגנות, טרחנות. הכתבה הזו שייכת לשלב השלישי. כשאתה טינאייג'ר אין לך איך להימנע מלהיות קלישאה, כשאתה בן 70 אתה מדבר בקלישאות. 50 השנים שבאמצע הן הזמן לנסות להתנער מהן. השלב הראשון הוא לנסות להשיל מעצמך את כל אותם המשפטים האוטומטיים והביטויים המשוכפלים, שאנחנו נמשכים אליהם כי הם נוחים, ביתיים, ומוכרים – וכי כולנו קצת עצלנים. השלב השני הוא לפתח אישיות מרתקת - אבל זה כבר לא תלוי בנו. כדי לא לשעמם את הזולת ואת עצמכם, אלה הקלישאות שכדאי שתיפרדו מהן בכל עשור.
משפטים שצריך להיפטר מהם כשאתה טינאייג'ר
עקרונית, לבני נוער מותר להגיד הכל. זה הגיל להיות מביכים ואיומים ומלאי קלישאות, משם צומחים להיות בני אדם. ועדיין, הנה כמה דוגמאות שעדיף להיזהר איתם אם אתם מתחת לגיל 20: "נולדתי זקנה", "אני נשמה עתיקה", "נולדתי בעשור הלא נכון" – תראי, זה מצוין להתבוסס בעצב ובחוסר שייכות, לזה נועדו הנעורים, אבל זה שאת בת 14 ולא אוהבת את נועה קירל לא אומר שאת נשמה עתיקה. את פשוט חלק מעדר אחר, ככל הנראה כזה שמסתובב בדיזנגוף סנטר עם ספטום (זה עדיין קורה?), את תצאי מזה ותביני שאת פריבילגית ותתגייסי לגל"צ.
יוצאי דופן: מרינה מקסימיליאן בלומין.
וגם: "זה שינה לי את החיים". תשמעו, אם איבדתם קרוב מדרגה ראשונה אז סבבה, אבל, נגיד, סדרת הנוער "כדברא" לא שינתה לכם את החיים.
משפטים שצריך להיפטר מהם בגיל 20
"איך הלחם של מרקו עושה אותי רעב" – ועוד אזכורים לתכניות ילדים פופולריות. נילס, מרקו, גברת פלפלת. כן, כולנו היינו שם, הלאה. בהנחה ואתה לא מקבל כסף על מנת להפעיל את עמוד הפייסבוק של החינוכית, אין שום סיבה שמאגר הרפרנסים שלך יוגבל לתכניות שראית בגיל שבע. יוצאי דופן: אתם בטיול בהודו ומנסים לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר על מנת להתחבב. אחרת, אל תפנו למכנה המשותף הנמוך ביותר.
"אתם תקראו לי המפקד ואני אקרע לכם את התחת". דיבור צבאי חדל להיות לגיטימי ברגע שהשתחררת. לדבר בראשי תיבות, קיצורים, להשתמש במילים כמו "הלמוט" או "שוקיסט". להיות המ"כית של החבורה, ללקות בסג"מת, כל זה עדיף שייפסק ברגע שגוזרים לך את החוגר (או לפני, האמת). אין סיבה להזדהות עם המערכת הצבאית כשאתה כבר לא חלק ממנה, והשינוי מתחיל בשפה. אגב, העלאת זיכרונות מהצבא חייבת להפסק עד גיל 23, עם חריגות לתקופות מילואים.
"וואו אני משוגע לגמרי". כן אתה שרוט ומופרע על כל הראש, הבנו. חייך הם מרד נעורים מתמשך, כפי שתוכיח לכולנו בתמונה שלך מצניחה חופשית שעשית כי אתה כזה מטורף וחי על הקצה, ואז מה אם כל בן שבעים מקבל את זה מהנכדים ליום ההולדת. יוצאי דופן: אם עברת לאחרונה התמוטטות עצבים שלוותה באשפוז. כל שימוש אחר שייעודו הבלעדי הוא להרשים את הזולת, לא באמת עובד.
"כל כיפור אנחנו עושים על האש עם בשר לבן". אתם כופרים וזה בסדר, רבים מאתנו נושמים לרווחה מדי פסח כשמתברר שבכל מקום אפשר לרכוש חמץ. העניין הוא שכהתרסה אנטי ממסדית זה קצת פתטי. יכול להיות שכבני נוער זה תרם להגדרה העצמית שלכם כאינדיבידואלים ובידל אתכם מקבוצת השווים שלכם, אבל בגיל 20 זה כבר לא מעניין אף אחד.
משפטים שצריך להיפטר מהם בגיל 25
"אין לי חברות בנות". גם "אני לא פמיניסטית" הוא משפט מחורבן, אבל לך תתווכח עם מישהי שהגתה באידיאולוגיה חברתית והגיעה למסקנה שהיא לא מעוניינת בשוויון זכויות. לעומתו "אין לי חברות בנות" הוא משפט שטומן בחובו הצהרות אחרות לגמרי – אני מגניבה, אני כמו בן, אני לא אעשה לך דרמות אחרי שנשכב. זאת פרקטיקה נפוצה בגילאים מוקדמים שבהן נשים מנסות להתנער מכל מה שלימדו אותנו שמסמן חולשה, אבל בשלב מסוים מבינים שזאת עוד דרך לאמלל את עצמך. כל אחת צריכה חברות בנות, לפעמים זה כל מה שצריך.
"אבא ואמא סגרו לי את המינוס". בשלב מסוים בחיים סגירת המינוס צריכה להפוך ל"הלוואה". מדובר בהבדל סמנטי בלבד, הרי רוב הסיכויים שלא תחזירו את ההלוואה הזאת, אבל היא מרמזת על היותכם אנשים בוגרים או לפחות בדרך לשם.
"אז מה זה נבדל?". אם היית אוהבת כדורגל היית יודעת עד גיל 25 מה זה נבדל. אם לא למדת עד עכשיו אז כבר לא תלמדי, ואם יסבירו לך את תשכחי אחרי שניה כי את לא אוהבת כדורגל ורק רצית ליצור אינטרקציה עם בן.
"הסופרנוס חרא סדרה". זה בסדר אם אתה באמת חושב ש"הסופרנוס" או "הסמויה" (או כל סדרת איכות אחרת) היא חרא סדרה, אבל לא כשאתה סתם מנסה להרשים על ידי התרסה. כי העניין עם לשנוא את מה שכולם אוהבים ולאהוב את מה שכולם שונאים הוא שברור לכולם מתי זה אותנטי ומדי זה דווקא. ודווקאיות הופכת, אחרי גיל 25, לסתם נודניקיות.
"אני כזה מיזנתרופ, יאללה אנושות תמותי" – "איזה חרא זה המין האנושי, הלוואי ותהיה שואה שניה וכולם ימותו". כולנו מרגישים ככה מדי פעם, אבל להפוך את זה לאישיות שלמה ומדכדכת קביל רק כשאתה טינאייג'ר דחוי שמכלה את ימיו בהסתגרות בקיטונו הצר ועמוס הפוסטרים של המקבילה העכשווית לטוקיו הוטל.
"אני עדיין ילד". לא, אתה סתם דוש.
"ג'קי בראון זה חלק מרכזי מהיצירה של טרנטינו, חבל שכל כך הרבה אנשים מתעלמים ממנו". למדתם קולנוע וזה נפלא, אתם יודעים המון על האחים כהן ושואפים להרעיף את הידע הזה על העולם, ככל הנראה גם הזמנתם את כל חבריכם לקבוצת פייסבוק שפתחתם בנושא. אבל שימו לב - ברגע שסיימתם את התואר ואתם מוקפים גם באנשים שלא חולקים אתכם תחומי עניין, אתם טרחנים איומים.
אפשר לחגוג על:
"כשאני הייתי בגילך". בעקרון, כל עוד אין פער של עשר שנים בינך ובין האדם לו אתה אומר את המשפט הזה, הוא לא לגיטימי באף גיל. על אחת כמה וכמה אם אתה בן 17 ולקחת אחיין לסיבוב בשרונה. אבל בגיל 25 אתה יכול להתחיל להתנהג כאילו יש לך ניסיון חיים, גם אם זה לא ממש מדויק.
משפטים שצריך להיפטר מהם עד גיל 30
"אז כמה קיבלת בפסיכומטרי?" או "אני במועדון ה-700". דיבורי פסיכומטרי, ממש כמו שיחות על לימודי נהיגה ויחידות במתמטיקה, מאבדים מתוקפם ברגע שאדם מגיע לגיל שלושים. הסיבה היחידה לספר על לימודי הנהיגה שלכם היא אם אין לכם רישיון כי לא עברתם 15 טסטים, לא אם עברתם טסט ראשון. לאיש לא אכפת, אתם זקוקים להישגים חדשים.
"לוק, איי אם יור פאדר". רפרורי חנונים זה נהדר, כל עוד הם לא חצו את הגבול והפכו לסתם קלישאות. הגעתם לגיל 30? הניחו לסטאר וורז, עברו ל"דוקטור הו".
"אני לא מאמינה שאנחנו צריכים לנסוע עד לשם, איזה inconvenience, כל כך annoying". יודעים מה הכי annoying? לשזור מילים באנגלית בכל משפט שני שאתם אומרים כאילו אתם בכלל לא נייטיב איזראליז והרגע חזרתם משהות ממושכת בחו"ל ולא סתם טחנתם שידורים חוזרים של "חברים".
"יום השואה זה המימונה של האשכנזים", "פסטירבין", "אני לא עומד בצפירה" – מדובר בהרחבות של "אני אוכל חזיר בכיפור", שכוללות הסתכלות עוקצנית וצינית על אירועים חשובים. כשאתה בן 14 זה מרד, כשאתה בן 28 זאת אינפנטיליות. אגב, גם עם בדיחות שואה מותר להפסיק, אלא אם כן יש לכם אחת חדשה ומרעננת. כמה כבר אפשר לרכב על הקישור בין "בגט" ו"בגטו", באמת.
"בגלל ההורים שלי אין לי מערכות יחסים בריאות". גיל 30 הוא הקיו להפסיק להאשים את ההורים בהכל. לך לטיפול ותתקן את האישיות שלך או שתשלים עם אינספור פגמיך, אבל תתקדם כבר.
אפשר לחגוג על:
"יואו אני כזאת זקנה". ולשמוע בתגובה "מה קרה לך, את תינוקת". את מתחת לגיל 30? סתמי את התחת שלך.
משפטים שצריך להיפטר מהם בגיל 40
"גוש, תרימי". דיבור הומואי, כשאת.ה לא הומו, די.ג'יי, איש חיי לילה או חלק מצוות ביוטי של סלב, מפסיק להיות חינני ברגע שאתה מתקרב לגיל 40, ונראה בעיקר כמו ניסיון נואש להישאר צעיר ומעודכן. בכלל, זה הגיל שבו אדם צריך להפסיק לאמץ כל ביטוי שמתגלגל לפתחו, להתייחס לסלנג בחשדנות ולהפעיל שיקול דעת וטוב טעם. בואו נזדקן בכבוד.
"אסיד לא דומה לאף סם אחר". אף אחד לא אומר שאתם צריכים להפסיק לצרוך סמים, אבל דיבור אובססיבי על קוק, אמדי ואסיד בהחלט יכול להפסיק להיות חלק מנושאי השיחה שלכם, ולא משנה כמה כיף היה לכם אמש בבלוק. סמים זה מרשים בגיל הנכון, זאת אחת הסיבות שכולם אהבו את "טריינספוטינג" ולא את "טריינספוטינג 2". הצורך להיאחז בעלומים נגוזים מובן, אבל רובנו נתעניין יותר בסיפורי זוועה מהוועד בגן מאשר בחוויות משנות התודעה שלכם מטקס האייווסקה האחרון.
"הפסיכולוגית שלי אומרת". זה הזמן להתחיל להעמיד פנים שכל התובנות הן שלך ולא של גורם סמכותי בחייך.
"אין על אבו אדהם, לא רואה ממטר את כל היתר". אין צורך לחזור על אותם ויכוחי חומוס/קפה שחור במשך חמישה עשורים, הבנו, אתה מושקע רגשית בחומוס או בקפה שחור וזאת הדרך שלך להגיע לאינטימיות עם גברים אחרים, לא צריך להפוך את זה לדת. בגיל ארבעים אפשר להמיר את פיקסציית הקפה או החומוס בוויסקי, אבל גם עם זה אל תגזימו.
"צריך להפוך את זה לאפליקציה!", גרסת בני ה-40 ל"זה סטארטאפ!" של בני ה-50, ו"תרשום על זה פטנט!" של בני ה-70. מעין ניסיון להגיד על משהו שהוא רענן כמו תחום ההיי-טק הפורח, שהופך אותך מיידית למיושן ואנלוגי. אגב, רוב הסיכויים שכבר יש אפליקציה כזאת.
"YOLO". לא. אגב, באף גיל.
"אני חייב לשמוע את החדש של נועה קירל". להישאר מעודכנים זה טוב, אין צורך להיות מעודכנים מדי. זה לא אומר שבגיל ארבעים אתם חייבים לשמוע רק רוק קלאסי, אבל גם לא כדאי לנהור באופן אוטומטי אחרי כל טרנד, בין אם הוא אביזר אופנתי או אפליקציה חדשה. השאירו את ה"מיוזיקלי" לקטנטנים.
משפטים שצריך להיפטר מהם בגיל 50
"זימנתי את הייעוד שלי", "צועקת את החלומות שלי" - האם גיל חמישים הוא הגיל המושלם? קיימת סברה כזאת. הילדים כבר גדולים, אפשר לממש את עצמך, להתעטף בבדים רכים ולחיות בזארה הום ובסדנאות מיינדפולנס. בגיל חמישים מותר לכולם להיות סחים וללבוש גלביות, מה שגורר לעתים זליגה לאזורי הניו אייג'. וזה אחלה, זכותכם, אבל כדאי להיזהר מדיבורי הרוחניות המוגזמת ולעצור פוסט פייסבוק אחד לפני שאתם הופכים לעול.
"איפה זה פוגש אותך". חלק מהדיבור הפסיכולוגיסטי של השנים האחרונות שגם איתו עדיף לא להגזים. לתקשר החוצה רגשות זה יופי, אבל לא חייבים לעשות את זה בכל רגע נתון. זכרו, העולם הוא לא הסשן שלכם.
"אני שונאת את הגוף שלי" – די, בשלב זה של חייכם אתם מה שאתם. השאירו את השנאה העצמית לצעירות, התענגו על גופכן שהביא חיים לעולם, עופו על חומצות היאלרוניות ותאהבו את מה שיוצא.
אפשר לחגוג על:
"וואו אני ממש מפגרת טכנולוגית". אם לא הגעת לגיל 50, אין סיבה שלא תדעי להפעיל טלפון סלולרי ומחשב, ככה חיים בעולם, זה לא חמוד. בגיל 50 כבר אפשר לתת לדור הבא לתפעל לך את הסמארטפון בלי רגשות אשמה.
משפטים שאפשר להתחיל להגיד (רק) בגיל 60
בגיל שישים ומעלה אפשר להתחיל להגיד את כל מה שמנעתם מעצמכם בעשורים הקודמים. לא בגלל שמעכשיו האישיות שלכם היא פח זבל שאפשר לדחוס אליו את כל מה שהיה מביך עד כה, אלא כי הרווחתם ביושר הסרת חסמים חברתיים מסוימים, גם אם לא את כולם. בכלל, רוב הסיכויים שבגיל שישים כבר לא תנסו להרשים אף אחד, ואתם מבוגרים מספיק על מנת לא להילחם בקלישאות, הן גם ככה תמיד נכונות.
"שאלו יהיו הצרות שלנו". מותר לכם להגיד את זה על כל דבר שאינו סרטן (אוקיי, שאינו סרטן קל), אבל שתדעו שזה הדבר שהכי מבאס לשמוע כשאנחנו מסיימים לפרוק בפניכם עוד דרמה קטנה וקטנונית מבית היוצר של חיינו.
"איזה אוכל פלצני" – ובכלל, שימוש במילה פלצני כדי לתאר כל דבר יקר או שאינכם מבינים. ראוי לגינוי כשאתם צעירים, אבל בגיל שישים ככל הנראה אתם אלו שמשלמים על המסעדה המולקולרית הזאת, ויש לכם זכות להתלונן.
איור: פייר קליינהאוז
"הפוך, גוטה" – ציטוטים מרקיבים יובילו לנידויכם החברתי בגיל שלושים, אבל בגיל שישים מותר לעשות להם ריקליימינג ולהסתובב בעולם עם כל ה"מה כמה? מה שבע?" שמתחשק לכם. עופו על "הלו, זה בלומפילד?" כמה שבא לכם.
"העבודה הזאת היא כמו משפחה". בסדר, אתה עובד ארבעים שנה באינטל ומותר לך. לכל היתר, זכרו – עבודה היא אף פעם לא משפחה, הזדהות רגשית איתה היא מיותרת.
ומשפט אחד שעדיין אסור לכם להגיד:
"הדור שלכם פשוט מפונק". לא, הדור שלנו פשוט לא זכה לתנאי העסקה הוגנים ומסוגלות לרכוש דירה. שלכם כן. אנחנו נעבוד קשה בדיוק כמוכם ולא תהיה לנו פנסיה, קצת אמפתיה.
משפטים שאפשר להתחיל להגיד רק בגיל 70
"אני רואה רק ערוץ 1", "טמבלוויזיה". אתם ממש זקנים, לא נמנע מכם את הזכות להתעליין ולהיות משעממים, אבל שתדעו שזה מה שאתם.
"אהלן יא סחבי", "חביבי". עברתם מספיק על מנת שנחליק לכם ידידותיות מוגזמת על סף הגזענות הקלה.
"להוריד את האוכל", "זה עוזר לעיכול". אגב זה בסדר גם אם אתם לא בני שבעים אבל בדיוק סיימתם לימודי נטורופתיה במכללה לרפואה סינית.
"אפתח בציטוט של עצמי". גיל 70 הוא הגיל היחידי שבו מותר לצטט את עצמך, כי ניתן לך ליהנות מהספק שהגעת להישג כלשהו בחיים.
וכמה משפטים שעדיף לא להגיד לעולם, לא משנה בני כמה אתם
"קשה, קשה". ובכלל, ציטוטים מעונות ישנות של "ארץ נהדרת" ומ"החמישייה הקאמרית". אם אתם לא אסי כהן או קרן מור, חלאס. הניחו.
That's what she said! – מעבר לכמה שזה שחוק, אנחנו חיים באקלים שבו להפוך כל דבר לרפרנס מיני זה כבר קצת קריפי.
"הכל לטובה". נכון שזה סתם ביטוי, אבל זה סתם ביטוי לא נכון. מצער, אבל לא הכל לטובה.
"עושה שכל", "לקחת תמונה". בעברית אומרים "יש בזה היגיון", ו-"לצלם תמונה". האינגלוז הזה לא הופך אתכם למתוחכמים, אלא סתם לעילגים.
דיבור לא אותנטי ב-ח' ו-ע'. אל תדברו במבטא ערבי או מזרחי אם אין לכם כזה במקור. זה גזעני ומביך.