השבוע כולנו דיברנו על אותם שלושה דברים: "צל של אמת", ביטול מתווה הגז והחייל שירה במחבל. ובסדר, גם על הפן של ניסים גרמה, אבל זה כבר פחות דיון ציבורי נרחב ויותר התרחשות קוסמית מופלאה. ואמנם על פניו נראה שמדובר בשלושה נושאים שונים לגמרי, אבל השורה התחתונה היא אותה אחת – אנשים שקמים ואומרים שזהו, אנחנו לא מאמינים לכם יותר. לא למערכת המשפט, לא לממשלה, לא למערכת הצבאית. אכזבתם, אתם לא סמכות יותר עבורנו.

נתחיל עם "צל של אמת". הסיבה לכך שאנחנו לא מצליחים להתאושש מרצח תאיר ראדה לא קשורה רק לכך שמדובר בפרשה מזעזעת מהסוג שלא קורה בארץ, אלא לתחושה העמוקה של המון אנשים שתפסו את האדם הלא נכון. מצאו את הקורבן הקל והנוח, הגנן הרוסי שעבר בסביבה. תפרו תיק לאדם הכי שקוף שמצאו – מהגר, זר, לא דובר עברית. קבוצת "כל האמת על תאיר ראדה" והסדרה "צל של אמת" לא רק עוקבות אחרי הפרשה, אלא גם מנסות להשפיע עליה על ידי הצעת חשודים אחרים (ד"ר סדובסקי וקבוצת הפייסבוק הם תומכי "תאוריית החברות", לעומת זאת "צל של אמת" הציעה את תיאוריית א.ק) והצתת מחאה עממית של עשרות ומאות אלפי אנשים שכולם אומרים את אותו הדבר – אנחנו לא מאמינים למשטרה, אנחנו לא מאמינים למערכת המשפט. הם לא סמכות בעינינו. היום זה רומן זדורוב – מחר זה אחד מאתנו.

אפשר לראות את המגמה הזאת גם בחו"ל עם סדרות כמו "הג'ינקס" ו"איך לעשות רוצח", דוקו אקטיביזם שבא לידי ביטוי גם ב"מגש הכסף" בכך שהוא לא רוצה רק להראות, אלא גם לשנות. וכן, זה תמיד היה תפקידה של התקשורת – לחשוף שחיתויות ולספק לנו את האמת – אבל עכשיו היא גם מקבלת הדהוד עצום בגלל פייסבוק וחשיבות גדולה יותר מהרגיל. כי אם המערכות שאמורות להגן עלינו כבר לא מתפקדות, ואם אף אחד לא עוזר לחלש ולשקוף (וגם סתם לנו), אז מי שתעשה את זה היא הטלוויזיה.

צל של ספק

לפני יומיים הכריע בג"צ על ביטול מתווה הגז. בהרכב של חמישה שופטים הוחלט לקבל את העתירות שהוגשו נגד המתווה, וזאת לאחר שבצעד לא אופייני התייצב נתניהו בעצמו בדיון בג"צ לפני חודש וחצי וניסה לשכנע את השופטים לאשר את ההסכם. ולא רק את שופטי בג"צ ניסו לשכנע פה, כבר חודשים ארוכים שנתניהו ושטייניץ מנסים לגרום לנו להאמין שאנחנו חייבים לקבל את המתווה הזה. שאנחנו אלה שנהנה ממנו, ויותר מכך - שאם לא יאשרו אותו ישראל תהיה בבעיה כלכלית, פוליטית ואפילו ביטחונית. אבל "דה מרקר" ואנשים כמו שלי יחימוביץ וירון זליכה וגם סתם אנשים בפייסבוק פירקו את הטיעונים האלה שוב ושוב, הראו עד כמה הם ריקים והם ספין, ואיך, בעצם, גם אנחנו יכולים להבין משפטים מורכבים שכוללים ביטויים כמו "היעדר יתירות". שלא תהיה טעות, הביטול הזה אמנם הוחלט על ידי בג"צ, אבל זאת עבודה של אזרחים פשוטים. הפגנות נגד מתווה הגז נערכו בכל רחבי הארץ, הגדולה שבהן מנתה 10,000 איש בכיכר הבימה בתל אביב. 10,000 איש שהיו שותפים לתחושה שהמתווה הזה לא מקדם את האינטרסים שלנו אלא של בעלי ההון ואם הממשלה לא דואגת לנו - אנחנו אלה שנדאג לעצמנו.

גם פרשת תאיר ראדה וגם מתווה הגז הם לא מקרים פשוטים. מדובר פה בסבך של הסברים כלכליים, של ראיות משפטיות, פסקי דין וערעורים של שנים. כל זה בשפה לא ממש נגישה או יומיומית וברמות מעורבות אישית שחרגו מזמן מגבולות הסביר. ולמרות זאת אנשים קראו, התעמקו, הבינו. כי הם הרגישו שאין להם ברירה, שהכל בידיים שלהם, ושאם הם לא יעשו את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילם.

אחת ההפגנות נגד מתווה הגז. סורי, לא מתאים לנו | צילום: עמרי שפרוני
אז אנחנו לא מאמינים למשטרה, למערכת המשפט ולממשלה, וכנראה שגם לא למערכת הצבאית. החייל שירה למוות במחבל פצוע עצור כרגע וייתכן שיואשם בחשד לרצח, אבל לא אם זה תלוי ברוב אזרחי המדינה. חוסר האמון כאן בא לידי ביטוי בשתי רמות – זאת של החייל וזאת של האנשים שעומדים מאחוריו. הסמכות של החייל אמורה להיות המפקד שלו והרמטכ"ל, אבל הוא לא תופס אותם כך. הוא לא מאמין להם. אם כבר, הוא מאמין למרזל. כי זה העניין עם מצב שבו אין סמכות - אתה בוחר לעצמך את הסמכות. לא צריך להסכים עם זה, ברור, זה נורא ואפשר להגיד מאה פעם "התבהמות" ו"יד קלה על ההדק", אבל אפשר גם לנסות להבין למה אנשים מתייצבים בסולידריות מאחורי החייל הזה. הרי כולנו שמענו את יאיר לפיד ובנט אומרים, בגרסאות שונות, שמי שמוציא סכין צריך לירות בו על מנת להרוג. הם אלו שיצרו את האווירה הציבורית הזאת, ולחיות באווירה הזאת חודשים ואז להתפלא שחייל בן 18 אשכרה הולך והורג מחבל? די נו, אולי הפוליטיקאים מרשים לעצמם להיתמם בצורה כזאת, אבל זה לא אומר שאנשים יקנו את זה. אז העם לצד החייל, כי לצד מי הוא יהיה, המערכת הצבאית האטומה? היום זה החייל הזה, מחר זה הבן שלהם. אז וואלה, תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל חיי בניה בידי אנשים שיעמדו מאחוריו בסולידריות כשייעצר על רצח.

יאללה, בלאגן

אנחנו כבר לא מאמינים לאף אחד. גם אם זה אומר שניקח את החוק לידיים, שלא נקבל החלטות בית משפט בשלושה ערעורים שונים, שנגיש עתירה לבג"צ נגד מתווה שנורא חשוב לראש הממשלה שבו בחרנו, זה שאמור להיות האדם שרואה את טובתנו ואת התמונה הגדולה. הפירוק האיטי הזה של אמון הוא תוצר תהליך מזדחל של הסרת אחריות מצד המדינה - על החינוך, על הרווחה, על הביטחון האישי. ואם המדינה לא שם בשבילנו, איך היא מצפה שנקבל את סמכות נציגיה? תוסיפו לזה את המהפכה החברתית שעוררה לאנשים תחושה שהם יכולים להשפיע על אמת, ואת פייסבוק שהוכיח לנו שזה נכון. שאפשר לשנות דברים, ובאופן שהפך מהר מאוד גם לבעייתי - אפשר לשפוט ואפשר לגזור דין.

פרנק אנדרווד וסלינה מאייר
גם תרבותית, אין על מי לסמוך | צילום: Melinda Sue Gordon / Sony Pictures Television / Netflix / LACEY TERRELL

וזה לא רק בארץ. פרשות כמו וויקיליקס וסנודן גילו לנו שמסתירים מאיתנו המון, ובאופן מיידי יצרו גם חוסר אמון אוטומטי במה שכן מספרים לנו. אנחנו תמימים פחות, פרנואידים יותר ופתוחים למה שפעם כונה בזלזול "קונספירציה". אפילו בטלוויזיה המנהיגים שלנו הם כבר לא בארטלט מ"הבית הלבן" או האריסון פורד מ"אייר פורס וואן", אלא פרנק אנדרווד מ"בית הקלפים" וסלינה מאייר מ"ויפ" - דמויות מגוחכות במקרה הטוב ואיומות ופושעות במקרה הרע. וזה לא בגלל שאנחנו פחות תמימים. הרי לחשוב שפרנק אנדרווד הוא דמות הגיונית יותר מבארטלט זה לא להיות מפוכח, אלא להיות פסימי בצורה מחרידה. זה בגלל שאנחנו כבר לא מאמינים. ואם נישאר קצת בתרבות הפופ, אז תראו איך זה משתקף גם בעונה הנוכחית של "האח הגדול" – יורם זק לא סמכות יותר. שי חי פירק לו את העונה, צבא האמת (שוב, אנשים רגילים, גם אם אפשר להתווכח על הנורמטיביות שלהם) לקח פיקוד ומשגע את הדיירים מחוץ לחומות. השבועות האחרונים הם כאוס מוחלט של עונה בתכנית טלוויזיה שמבוססת על קיומו של שליט עליון ורואה כל.

אז אפשר להרשיע שוב את זדורוב, אבל סדרות הדוקו וקבוצות פייסבוק יחליפו את בית המשפט וימשיכו לעשות רעש שאולי, בסוף, גם יצליח לשנות משהו. ואפשר לדחוף לנו בכוח את מתווה הגז, אבל אנשים ימשיכו להגיש נגדו עתירות ולמלא את הבימה במפגינים. ואפשר להרשיע את החייל, אבל תהיה פה מחאה עממית שיכולה להפיל ממשלה. כי השבט אמר את דברו, והשבט אמר שאתם לא סמכות. שאנחנו לא מאמינים בכם, שאנחנו חושדים שאתם לא באמת בצד שלנו. ולכן תודה על הכל, אבל מכאן כבר נסתדר לבד.