הביטו מסביבכם: סימני הפיסוק נעלמו. כמו הדודו, דודו גבע ודודו זר (איפה הוא?), הפיסוק העברי נכחד. אחרי שכבר הוסכם על כולנו שבוואטסאפ ובפייסבוק לא באמת צריך לשים נקודה בסוף המשפט, בשנים האחרונות נכחדים גם הפסיקים. הצעירים מוותרים עליהם כי הם מקלידים מהר מדי – המבוגרים כי הם עדיין לא גילו איפה סימני הפיסוק במקלדת של האייפון. וכאילו אין די בכך, רבים גם מוסיפים חטא על פשע, כלומר מוסיפים מלא סימני קריאה!!!!!! ומקנחים עם עשרה פרצופים של כלבלבים עצובים :(

הכירו את מוריה בן שושן בת ה-20, במקור מקדומים שבשומרון, כיום בשירות לאומי בראש העין. "העולם שלנו", היא כותבת לי בוואטסאפ, "הפך למהיר מאוד, קשה מאוד לעמוד בקצב שלו ולכן אנחנו כותבים בהתאם . לא נספיק לשלוח הודעה נורמאלית בקבוצה וכבר נקבל עוד עשרה ואימצנו את  זה הכתיבה המהירה עם השגיאות לדרך קבע, בגלל שזה כל כך מהר למדנו להביע רגשות בקלות -על ידי מיליון סימני קריאה וסמיילים. היום אנחנו מתכתבים בכל שעה ובכל זמן- בעבודה , באמצע לאכול ,בישיבות ופגישות ואפילו בשעות הקטנות  של הלילה שאנחנו כבר ישנים וזה משפיעה מאןד על צורת הכתיבה שלנו".

אני שואל את מוריה איך ההורים שלה מגיבים כשהיא שולחת להם חד-קרן מעכס במקום משפט. "לכל דבר מתרגלים ויש הרבה הורים ומחנכים שהבינו את השיטה ומאמצים אותה גם אצלם. לאמא שלי למשל יש פייסבוק וואצאפ, היא יודעת להבין את המשמעות של מה שאנחנו כותבים לה אפילו אם רוב המשפט יהיה עם שגיאות ומיליון אותיות חסרות , היא מבינה מתי זה בדיחה ומתי זה רציני".

כתיבה בלי סימני פיסוק (צילום: צילום מסך פייסבוק הצל)
צילום: צילום מסך פייסבוק הצל

כתיבה בלי סימני פיסוק (צילום: צילום מסך מתוך פייסבוק)
צילום: צילום מסך מתוך פייסבוק


אז כולם מסכימים שהעברית הולכת פייפן – ואפילו זאת מילה ביידיש. ומי אשם? כמו תמיד: הנוער! הנוער והאינטרנט! הולך ופוחת הדור! פני הדור כפני הכלב! מה, אני עוד זוכר את סבתא שלי זיכרונה לברכה אומרת שהיא גרה ב"נְתַנְיָה" – במלרע ועם שווא נע בראש המילה. מי עוד אומר היום "נְתַנְיָה" ולא "נָתַנְיָה"? רק האיש ברכבת.

קחו לדוגמא ("קחו לדוגמא" – חדירה זרה ומסוכנת מאנגלית!) את טרנד (הו לא!) סימני הקריאה החדש (!!!). לכאורה: מה רע באחד? למעשה: פאק, לפעמים אתה פאקינג נותן זכות קדימה לפאקינג גידי גוב!!!!!!!!!!!!!!


"זה אידיוטי", אומרת ליאת בר-און, אושיית טוויטר ובעלת טור בעיתון "לאישה" שאימצה בחום את סימני הקריאה כבר לפני שנים, כשבעלי טורים עוד לא היו בטוחים אם מותר להם. "אבל אני אוהבת דברים אידיוטים. באמת. אבל רק בקרב אנשים שמודעים לחשיבותו של תחביר קפדני. אם אתה חכם מותר לך להיות אידיוט, זו כוונתי. חוץ מזה אני לא כותבת ככה בטור האישי שלי. רק בפייסבוק ובטוויטר. ובמגנטים על המקרר. האמת שעד עכשיו בכלל לא שמתי לב שאני כותבת עם הרבה סימני קריאה, חשבתי שהקטע שלי הוא שירה מודרנית".

אגב שירה מודרנית, המשורר המודרני אדמיאל קוסמן עוקב אחר הישראלית המדוברת ב"פרגמנטים הישראליים" שלו. להלן מקבץ מייצג – כלומר מקבץ שמייצג גם את הפרגמנטים של קוסמן, וגם את האופן שבו כולנו מדברים ביומיום:

זה לא אני

זֶה לֹא אֲנִי חַבִּיבִּי!

זֶה אִרְגּוּן הַבְּרִיאוּת הָאָמֶרִיקָאִי!!

 

זה מה זה לא זה

זֶה מָה זֶה לֹא זֶה פִּינִי!!

 

הכי כאילו מה זה

מַ־מָּשׁ מַ־מָּשׁ שָׁנִי!! הֲכִי כְּאִלּוּ

מָה זֶה אֵין לִי בְּעָיָה!!

אבל מבחינתה של העורכת, המתרגמת והלשונאית עטרה אופק, כל זה רציני מאוד – אפילו מסוכן. במאמרה "ברשת כלבים מקשקשים בזנב", שפורסם לאחרונה ב"הד החינוך", היא מזהירה: "לא ירחק היום והעברית השימושית והדלה תתגרש לגמרי מהעברית היפה, העשירה, כשם שהערבית המדוברת נפרדה מאחותה הספרותית".

אופק קוראת לביטול לימודי הלשון במתכונתם הנוכחית. "הבעיה היא לא הכללים", היא מסבירה, "אלא רידוד השפה, התרוקנותה והידלדלותה, במקביל להתרחקות של הדור הצעיר מספרות, מתנ"ך, מעברית יפה ונכונה. וזה דבר שלא אמור לקרות – זה לא 'תהליך טבעי' – אלא תהליך שהתחיל בין השאר בגלל טיפשות תמוהה של משרד החינוך, שהרסה את לימודי הלשון, סיבכה אותם שלא לצורך והשניאה אותם על התלמידים, ויחד איתם את כל היחס לעברית יפה, וכך גם באשר לשיעורי הספרות והתנ"ך. משם הכל מתחיל, וברגע שיכירו בזה לא יהיה כל כך קשה לתקן, לשנות את הקונספציה של לימודי הלשון והספרות ולהחזיר לילדים את התיאבון לשפה יפה ועשירה, תיאבון ששיטות החינוך בבתי הספר שלנו דואגות זה שנים להרוס ולהשמיד".

כתבה בלי סמני פיסוק (צילום: צילום מסך וואטסאפ)
צילום: צילום מסך וואטסאפ

בהרצאתה "עברית או עלגית", אופק משתמשת בסיפור המשעשע הבא כדי להדגים איך פיסוק נכון יכול להציל חיים: אם צעירה העלתה לפורום ההורים "מאמאזון" תמונה של רגלה הנפוחה להחריד של בתה התינוקת בעקבות חיסון. "האם זה נורמלי?" שאלה האם בפורום, ונענתה: "ממש לא דחוף לראות רופא". אז "ממש לא דחוף לראות רופא", או "ממש לא, דחוף לראות רופא"? לאלוהי הפורומים הפתרונים.

סימני פיסוק
מתוך הפייסבוק של תום יער

הסטנדאפיסטית תום יער אולי לא הורגת עוללים ברשלנות לשונית, אבל היא בהחלט מפורסמת כשוחטת פסיקים מקצועית. "לכתוב בלי פסיקים זה הדבר הכי דומה שיש בכתב לאיך שאני מדברת בהופעות", היא אומרת. "זה הפורמט היחיד שמשרת את האופן שבו אני רוצה להתבטא. אני גם מסמסת ככה. אבל אז לפעמים אני כותבת איזה סמס רשמי, נניח לרואה החשבון, 'היי משה לצערי אני לא יכולה להגיע מחר גם כי החשבונית של מאי אפריל לא אצלי עדיין ביי תודה תום יער', ואז אני מסתכלת וזה נראה מוזר אז אני עורכת אותו מלאכותית, כותבת 'היי משה פסיק', ובכלל יוצא לי פסיק עם רווח במקום הלא הנכון, 'בברכה פסיק תום יער נקודה'".

אני מראה הסטטוס של תום יער לחורצת הלשון ד"ר לאה צבעוני. צבעוני היא בעלת תעודת עריכה לשונית ובעלת תואר שלישי בלשון עברית. מפעל חייה הוא סדרת הספרים "עברית כהווייתה", שיצאו בהוצאת "צבעונים" שבבעלותה. עד כה ראו אור רב המכר "עניינים כלליים", השלאגר "אמנות הפיסוק", הבלוק באסטר "כתיב בלי ניקוד", ספר הקאלט המוחלט "סדר המילים ומבנה המשפט", קול הדור "זמני הפועל", טירוף הנוער "זמני הפועל", ה-מתנה לחג "המתרגם והעברית הנורמטיבית" מאת אמציה פורת והמרענן הרשמי של הקיץ – "לתקנת הלשון".

צבעוני קוראת את הסטטוס של יער וצוחקת צחוק מסויג. "זה סטטוס קלאסי של אוויר. תשמע, ניכר שהיא כותבת אינטליגנטית שרגישה לשפה, והסטטוס שלה נותן רצף יפה של הבעה. ואולי בפייסבוק אפשר ליצור שפה חדשה כזאת ולא מחייבת, עם המון סימני קריאה והמון סימני שאלה, ובמקום שלוש נקודות אפשר לשים שמונה או תשע, כי הכל מותר וזה כיף, אבל רק בתנאי שהכותב יודע שזאת שפה של אוויר. כי זאת לא עברית. בטח לא עברית שאפשר להדפיס על נייר".

ועל הנייר צבעוני מנהלת כבר שנים מלחמה אבודה בהוצאות הספרים בישראל. אחרי ש"עניינים כלליים", "אמנות הפיסוק" ו"כתיב בלי ניקוד" זכו להתעלמות מצד הממסד, היא החליטה להוריד את הכפפות ולנקוב בשמות. כך, למשל, עמוס עוז כותב בספרו "את שמלת הנצנוצים היוונית ריקי בסוף נתנה מתנה", ולאה צבעוני מסמנת לו איקס גדול ומתקנת: "בסוף נתנה ריקי". אשכול נבו כותב "אבל עד שדייק התחושה התחלפה", ולאה צבעוני מסמנת לו איקס וכותבת: "התחלפה התחושה". בספרה האחרון, "לתקנת הלשון", שיכללה צבעוני את השיטה לידי מדרג שלם של "לא תקין" באיקס, "לא יפה" בסמיילי עצוב, "דיבורי" עם ראש מדבר, "להגבהה" עם חץ למעלה, "רצוי בלי" עם סמיילי אדיש ו"מנצח" עם ווי גדול.

כתיבה בלי סימני פיסוק (צילום: צילום מסך מתוך פייסבוק)
צילום: צילום מסך מתוך פייסבוק

"רצו לעמת אותי בתכנית של דורון נשר עם אחד הסופרים שתיקנתי אותם, אבל אף אחד לא הסכים לעימות", מספרת צבעוני. "זה מרגיז אותי. מרגיז אותי שאני קוראת ספרים של סופרים מכובדים בהוצאות מכובדות והם עתירי שגיאות. מרגיז אותי שלא כותבים לפי כללי האקדמיה ולא כותבים בעצם לפי שום כללים. כל אחד כותב איך שהוא רוצה. זה מרגיז אותי. קח למשל את שי"ן הזיקה. פעם אמרו שמזל שההשמטה של שי"ן הזיקה לא חדרה לדיבור, שהיא רק נחלתם של כל מיני אנשים שרוצים להיראות מלומדים ומשכילים יותר ממה שהם באמת, אז הם כותבים 'בו' במקום 'שבו'. והנה, היום השגיאה הזאת חדרה גם לנאומים של ראשי המדינה. עכשיו קראתי את הספר החדש של צרויה שלו, שהוא מצוין לדעתי, הכי טוב שלה עד כה, אבל גם היא מרשה לעצמה להשמיט את שי"ן הזיקה. בעיניי זה נורא".

כשאני שואל אותה אם היא מתקנת אנשים ברחוב, צבעוני מפתיעה: "פחות. אולי רק למוכרות בחנויות שאומרים 'מכנס' במקום 'מכנסיים'. ולנכדה שלי. אבל די, אני כבר פחות לוחמנית ממה שהייתי פעם. אני כבר סבתא. זה גם לא התפקיד שלי. אני בעד שאנשים יתקנו אחד את השני ברחוב, אבל זה לא התפקיד שלנו. יש גוף שאחראי על השפה העברית לפי חוק – האקדמיה ללשון עברית. חבל שהאקדמיה לא עושה את תפקידה. חבל שהאקדמיה לא מוציאה מכתבים לכל הוצאות הספרים בישראל, לכל העיתונים, לכל כותבי הנאומים. שפה נאותה זקוקה לדוגמה נאותה, ובישראל כבר אין לנו דוגמאות נאות. כבר לא נעים לתקן אנשים ביומיום כשגם בביטאון האקדמיה ללשון עברית שוגים בלשון העברית".


אבל יש גם דעות אחרות. דעתי, למשל. אני לא חושב שיש בכלל דבר כזה, שגיאות בשפה. למשל, שתי שקל. רגע, חכו רגע עם הטוקבקים. שתי שקל. מישהו לא מבין לכמה שקל התכוונתי? כולם מבינים. ובכל זאת כולם מתקנים. ומילא מתקנים, פוסלים במקום ולתמיד את האדם השוגה. ולא מתוך דאגה לשפה העברית, מתוך רצון להשתיק ולהשפיל ולהוכיח. אבל האמת היא שאדם אינו יכול לשגות בשפת אמו. להגיד שאדם ששפת אמו עברית שוגה בעברית זה כמו להגיד שציפור שיר מזייפת בגבוהים.

"כדוברת עברית אני אוהבת עברית יפה ותקנית", מסבירה ד"ר איה מלצר-אשר מהחוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב. "אני שונאת לקרוא טקסטים בלי סימני פיסוק וטעויות בדיבור עושות לי צמרמורת. אבל כבלשנית אני יודעת ששפה היא יכולת אורגנית ודינמית שיש לכל אדם באשר הוא אדם. ואלא אם כן לאותו אדם יש פתולוגיה ברורה, כמו ליקוי בדיבור או בכתב, השפה של כל אדם היא תמיד שלמה ומושלמת".

כתיבה בלי סימני פיסוק (צילום: צילום מסך)
צילום: צילום מסך

לוודי אלן יש סיפור קצר על בית זונות לאינטלקטואלים. "נניח שארצה ששתי בנות יסבירו לי את חומסקי?" שואל הלקוח. "הו וואו", עונה הזונה. "זה לא יהיה זול". ובכל זאת אני מבקש מד"ר מלצר-אשר להסביר לי את תיאוריית "הדקדוק האוניברסלי" של נועם חומסקי, לפיה השפה היא כישור טבעי ומולד של בני אדם – כמו הליכה או גרעפצלעך.

"אנשים, ואפילו אנשים משכילים, חושבים על השפה כעל אוסף של מילים שלימדו אותנו כילדים", מסבירה ד"ר מלצר-אשר. "הראו לנו עץ ואמרו לנו 'עץ', הראו לנו שולחן ואמרו 'שולחן'. וזה נכון, את המילים אנחנו באמת לומדים מחיקוי. הרי אף אחד לא נולד עם המילה 'שולחן'. אבל חומסקי מראה לנו שהשפה היא גם אינטואיציה שנולדים איתה, ועובדה שהאינטואיציה הזאת מנצחת את כל האינדוקטרינציה שאנחנו סופגים בבית ובבית הספר ובמהדורות החדשות. אני, למשל, אומרת 'חמש עשרה ספרים'. אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה חלק מהדקדוק הפנימי שלי, וההיסטוריה מוכיחה שאת הדינמיות של השפה אי אפשר לעצור. זה מאבק שהוא גם נצחי וגם אבוד".

עד כמה המאבק הזה נצחי? ד"ר מלצר-אשר מפנה אותי לספרו של ד"ר גיא דויטשר, "גלגולי לשון". "פני השפה כפני הדור, והדור, כידוע, הולך ופוחת", כותב דויטשר. "לא זו בלבד שהשפה משתנה ללא הרף, אלא שאם נאמין לברי-הסמכא, היא משתנה תמיד לרעה... מבקריה של השפה העברית בימינו נחלקים בנוגע לשאלה, על מי מוטלת האשמה לחוֹלייה העכשוויים: על העיתונים צמאי הכותרות, ההשפעה הלועזית, או שמא הרגליהם המרושלים של בני הדור הצעיר. אך כולם מאוחדים בדעה, כי העברית ירדה לשפל המדרגה, ומצבה כיום אנוּש".

אז דויטשר הלך ובדק את גובה המדרגה שהשפה העברית עמדה עליה לפני שהגיעה לשפל המדרגה, והפלא ופלא – גם המדרגה ההיא נחשבה לנמוכת-קומה. כבר ב-1952 זאב איגרת, ממגיני הלשון העברית, קונן על כך ש"גידולי הפרא הצומחים בכרם לשוננו יוצרים יום יום את תהליך השתבשותה מכל הבחינות". ואילו ב-1932, באחד הגיליונות הראשונים של "לשוננו", ביטאון ועד הלשון העברית, ביכה דניאל פרסקי על כל "השיבושים והפגמים המשתרשים כעת בלשוננו לעוות את פניה ולסרס את תכונתה". ואפילו במאה ה-9, בתור הזהב של הלשון העברית בספרד, התמרמר לו רבי סעדיה הגאון: "ראיתי שרבים מבני ישראל אינם בקיאים בצחות לשוננו הפשוטה, וכאשר מדברים הרי מילים רבות בשגיאות". "העברית של ימינו", מסכם דויטשר, "היא כבר לא מה שהיתה פעם – אך בעצם, דומה שאף-פעם לא היתה מה שהיתה פעם...".

_OBJ

כי מהי השפה התקנית אם לא שפת הרחוב שקבור מתחת לרחוב שלי? למה העברית התקנית היא העברית שדיברו טבריינים לפני אלף שנה ולא העברית שמדברים טבריינים היום? הטבריינים לימדו אותנו ש"שווא בראש מילה הוא שווא נע" כי ככה הם דיברו, אבל המורה ללשון שהורתה לי לומר שווא נע בראש מילה בעצמה אמרה Shava ולא Sheva – למרות שגם במילה שווא יש שווא בראש המילה! אז מה ההבדל? אין הבדל. ככה הגו אז וככה הוגים היום.

כי אין בכלל שפה גבוהה ונמוכה, רזה או שמנה – יש רק מעניינת או משעממת. ולשעמם אפשר יפה מאוד גם בעברית "תקנית". ולעניין אפשר יפה מאוד גם עם היושים וביושים וגם עם מלא!!!!!!!!!!!!111 סימני קריאה, אפילו עם אמוטיקונים של חתולים מרקדים. הרי גם במצרים הפרעונית כתבו עם חתולים מרקדים, וזה לא הפריע להם לבנות את הפירמידות. אתם בניתם פעם פירמידה, שמנדריקים? לא נראה לי.

לכל כתבות המגזין