צביקה הדר פותח לפניי את המשרד הביתי שלו בצהרי יום שישי. החדר מלא בזיכרונות ובאבני דרך, לא רק בחייו של הדר, גם של כל ישראלי: מהפאה של ז'וז'ו מ"הקומדי סטור", דרך תמונות מ"שמש" ועד מיקרופון של "כוכב נולד". על אלה נוספה הפינה החדשה ובה אותות הוקרה על ההתנדבות שלו בחודשים האחרונים.
"אלה תחנות גדולות, וקרה הרבה באמצע", אומר הדר. "אני מדבר על זה בסטנדאפ שלי, על ה'גדלתי עליך'. כי אם זה זוג צעיר שאומר לי 'גדלנו עליך' זה דבר אחד, אבל כשמגיע גבר קירח, כרס בירה ומשקפי מולטיפוקל ואומר לי 'גדלתי עליך', אני אומר – אם הוא גדל עליי, אז כמה גדלתי אני בעצמי? זה מה שאני מתעסק איתו עכשיו".
אתה מרגיש את ה"גדלתי עליך" גם בעבודה?
"בתיאטרון, גם השחקנים הצעירים אומרים לי את זה. נותנים לי כבוד, פתאום זה 'בוא', 'שב', 'מה אתה שותה?', 'רוצה מונית?', ואני אומר 'מה?! אני כמוהם!', בראש שלי עכשיו סיימתי לימודי משחק והתחלתי לעבוד איתם, אני שם לגמרי מבחינת הרעב והאנרגיות. יש בזה נחת של עשיתי כמה דברים בחיים. ומצד שני, או-קיי, אז זוכרים אותך, אבל בסוף אתה כל הזמן נמדד על הדבר האחרון שעשית, וזה המקצוע הזה".
אז עשית את כל הדברים האלה והרעב אותו רעב?
"בעצם אני לא יודע אם רעב. רעב כאילו בא מחוסר, מטרגדיה. אחרי כל כך הרבה שנים, אתה רוצה לשבת וליהנות. להבדיל מלהיות בעלים של 'האימפריה של שמש', שאתה יכול לפתוח 20 סניפים, השווארמה זו אותה שווארמה ותביא מישהו שימכור את העמבה המיוחדת שפיתחת כל השנים, אז העסק יעבוד, ואתה לא חייב לקום כל בוקר לעבודה. בעבודה שלי ההצלחה היא מוניטין, כבוד, וזה מביא נחת, אבל זהו. אתה צריך לקום בבוקר ולשחק, אתה לא יכול לחיות על הכבוד".
בטח לא בישראל.
"זה בטוח. תחשבי אם 'הקומדי סטור' או 'שמש' היו בחו"ל – אני אפילו לא אשווה את עצמי ל'חברים', סתם, קחי 'שלושה בדירה אחת' – יש תמלוגים וזהו, אתה לא צריך לעשות יותר כלום בחיים. אתה בכיף שלך, קופץ לאיזה תפקיד אורח פה, מקליט פודקאסט שם, ואתה מבסוט. וגם עכשיו אני מבסוט, אבל אני לא יכול לחיות על זה".
אני עולה לבמה טעון
הדר (57) מתקשה לדבר על האתגרים שלו בלי לבטל אותם אל מול המציאות הכואבת שאחרי 7 באוקטובר. "אנחנו כבר ארבעה חודשים בתוך הדבר הנורא הזה, יש 200 אלף אנשים שלא חיים בבתים שלהם, רק מה ההבדל בינם לבין פליטים, אפרופו המילה רעב? אנחנו רגילים לראות פליטים באוהלים, הומלסים שאין להם בגדים. ואצלנו הם פליטים בבית מלון, ואני מגיע ועושה להם סטנדאפ לעודד את רוחם ואחרי שלושה חודשים הם כבר רגילים ואני רגיל, ואנחנו חיים ככה, ואתה אומר, 'מה, הגענו לסטטוס קוו?'. הדבר שאני הכי עסוק בו עם עצמי זה לא לשקוע, לא להיכנס להרגל, וזה תלוי רק בנו. אבל לי נראה שכולנו השתכללנו מזה והתעצַבנו".
איך?
"אם היה דיון לגבי נשים בצבא, זה כבר דיון שלא קיים, ואם היה דיון לגבי הדור הזה, אם זה דור של מטומטמים או לא, אז ממש לא. יש גם דברים טובים שאפשר לראות מהדבר הזה. ועדיין, יש חטופים, יש אנשים שלא חיים בבית. אתה לא נושם. אני קם בבוקר ואני לא נושם. אני גם לא מבין איך זה נהיה 'מאבק החטופים', אין מאבק. אין צדדים. מבחינתי, משפחה חטופה, משפחה שכולה, יכולות לעשות מה שהן רוצות, להגיד מה שבא להן להגיד וכל מה שכולנו צריכים לעשות זה רק לחבק. לא לענות, לא להגיב. רק לחבק. אנחנו חיים כדי לתמוך במשפחות האלה. אני משתגע, לא יודע מאיפה עזות המצח של אנשים. איך זה הפך להיות פוליטי? זה מטריף אותי".
אתה התגייסת למערך התמיכה בלוחמים, כשנהגת במשאית כנהג והיית אחראי להעברת ציוד.
"אני קצין. הייתי רב-סרן בצבא, ואתה מרגיש שאתה חייב להתגייס. הייתי במשאית הזאת כי הייתי מבוהל, זו האמת. ישבנו בבית, יש לי שבעה ילדים בבית, כולם בחרדות, הייתי חייב לברוח. אמרתי, אני אהיה עם חבר שלי בקבינה, והגענו בשביל להתנדב, כן. אבל בפועל אנחנו יושבים ובוכים, חושבים איך הגענו לזה, מה עושים עם הילדים, מה עושים עם העבודה, זה פשוט היה המפלט הראשוני, שיחת גברים, מקום לפרוק. ואז זה הופך למקום שאתה פוגש בו את עם ישראל הכי טוב שיש".
בחרת דרך לא שגרתית להתנדב.
"כשאומרים לך 'בוא תרים אותנו', אתה שואל 'מי ירים אותי?'. אני כולי מדוכדך. בתוך כל הדבר הזה, והתפקיד שלך כאומן, מגיעה השאלה מה אתה פאקינג עושה עם החרדות שלך? אין אומן שלא דן בעניין הזה, 'מי אני שאבוא לנחם? אין לנו מה להגיד'. חצי מהאומנים פה לוקחים כדורים בעצמם. את יודעת איזה משקל זה כשאת מגיעה לבקר ואין לך כלים לעזור?".
ובשלב מסוים המשאית הפכה למשאית תרבות.
"הבן שלי סהר, שיש לו להקה ולא גייסו אותו, התנדב עם החברים בלהכין אוכל. ואז לקחתי אותם איתי במשאית והפכתי אותה למשאית הופעות. פתאום אני עם הבן שלי בדרכים וזה כיף. אתה מדבר איתם שיחות של צעירים ושומע מה מטריד אותם. ועם הסרט 'לרוץ על החול', שהשתתפתי בו, עשינו הקרנות לחיילים עם המשאית".
מהמשאית לבמות, איך החזרה להופעות?
"ההופעות לא דומות למה שהיה לפני 7 באוקטובר. אנשים באים לסטנדאפ טעונים, אתה רואה את החשמל. גם אני עולה לבמה טעון. מצד אחד אתה רוצה לפרק, ומצד שני אתה רואה שזה יושב על אנשים. בדיחה שפעם הצחיקה חצי היום מצחיקה על מלא, ובדיחה אחרת שפעם הצחיקה – כבר לא רלוונטית היום. והחיבור לתיאטרון הוא אחר לגמרי, כי דווקא מתוך בית המשוגעים שבחוץ, פתאום להיכנס לחודשיים חזרות אינטנסיביות שאתה מנותק, זה ממש חבל הצלה".
עוזר לשמור על המוח?
"על המוח, על הנפש, אולי על הלבלב. אנחנו לא יודעים מה התפקיד שלו מספיק".
חשבתי שעידן עמדי מת. רציתי למות
בשנה האחרונה חזר הדר אחרי 17 שנה לתיאטרון. על תפקידו כטייגלך ב"חפץ" (תיאטרון הבימה) זכה לביקורות מהללות. "זה לא מובן מאליו, זה עושה נחת. אומנים זה ככה, כשמבקר כותב לא טוב לא מתייחסים אליו, כשהוא כותב טוב אתה מעריץ לו את האמא. אבל כשזה כמה ביקורות, על ההצגה בכלל וגם עליי, זה היה נעים לקבל. זה לא כאילו אני אנחה משהו ואצליח – זה לא יפתיע, יגידו 'הוא יודע להנחות'. זה לא הטבעי שלי, באתי ממקום אחר".
יש געגוע להנחיה?
"כן. יש געגוע להכל. געגוע לפורמט נכון, געגוע לזה שירצו אותך כמו שרצו אותך פעם. יש אגו בתוך הדבר הזה".
בחרת גם לעזוב את שולחן השיפוט ב"הכוכב הבא".
"הם רצו שאשאר להיות שופט וזה כבר עניין שלי ועם הנפש שלי. לי מאוד קשה האחריות שבאה עם לשפוט אנשים. אף אחד לא באמת יודע מה יעבוד, וזו חוצפה לחשוב שאתה יודע. אם היית אומרת לי פעם שאישה שעושה חביתות וקוראים לה חביתורטי תהיה כוכבת רשת והבת שלי תרצה ממנה סלפי? לא הייתי מאמין. היא אחלה אישה, אבל התוכן שהיא עושה זה חביתה שהיא מקפלת אותה ל-4. ויש 300–400 אלף איש שעוקבים אחרי זה, זה נראה להם מעניין, מה אני אגיד להם לא? היום הטאלנטים הם כוכבי רשת, ראית את זה ששר עם הלשון בחוץ? יש לו 900 אלף עוקבים. אם זה התוכן שאנשים רוצים לראות, אתה לא שופט אם זה טוב או לא. אז אני קטונתי, בטח לאירוויזיון".
אם כבר אירוויזיון, מה דעתך על הפורמט היום?
"אתה פתאום מרגיש שאתה בוחר משהו למדינה, וזה החזיר את העניין הלאומי. זה הופך את התוכנית למשהו יותר גדול מתוכנית כישרונות, וזה מדהים. וזו גם ההכנה הכי טובה לאירוויזיון, אין אף אומן ישראלי שיש לו כל שבוע לייב".
יש איזו תחושת אבהות? אתה הצמחת כאן דור שלם של כוכבים. נינט, שירי מימון, מארינה מקסימיליאן, לי בירן, הראל סקעת.
"לא, אני לא אומר 'אני גיליתי'. היה לי פורמט, נתתי במה, מעטפת מקצועית. אולי יש לי שם משהו אבל זה שלהם, ומה ששלהם שלהם, כמו שאומרת אופירה. היה לנו רעיון פעם לעשות את אלוף האלופים, תחשבי להביא עשרה מכל המקומות הראשונים והשניים".
מעניין, מי יזכה בעיניך?
"כרגע? עידן עמדי. זהו. עידן עמדי לוקח את אלוף האלופים של כולם. הוא גם לא שר. כולם שרים, הוא רק עומד ומקריא מכתב. אין מה לעשות, עידן עמדי הוא החיים".
איך היה עבורך היום שבו הוא נפצע?
"הייתי באמצע חזרות, קיבלתי מעיתונאי בקשה, 'תכתוב כמה מילים על עידן עמדי'. חשבתי שהוא מת. רציתי למות, הפסקתי לתפקד, ואז הבנתי שהוא נפצע. אני יומיים לא הייתי בתפקוד, מהאימה. ותשמעי, יש לנו חיילים שנפצעים ונהרגים לצערנו כל הזמן, אבל המקום הזה שזה פוגע לך במישהו שאתה מכיר, וגם עידן הוא סמל, הוא זהב. כשהבנתי שהוא יצא מסכנת חיים, זה הוריד לי 8 טונות מהלב. שלחתי לו בקבוק וויסקי מאוד מיוחד וכתבתי לו, 'אנחנו נשתה מתי שתגיד לי, תגמור עכשיו את כל הדבר הזה ותהיה חזק'. עידן הוא גם בן אדם מאוד פרטי, וזה גם משהו שאני אוהב אצלו, הוא שם את הפוקוס במקום הנכון, הוא מחבק, הוא נותן דוגמה והשראה. הוא בן אדם שיכול היה להתנדב ולהופיע במלחמה והוא בחר להתגייס".
אתה זוכר את האודישן שלו?
"בטח. הוא הגיע עם 'כאב של לוחמים', הוא כאילו סימן לנו ולא ידענו. הוא שם את בעיית הלומי הקרב על סדר היום בצורה הכי אותנטית, יש לו תפקיד בחיים שלנו. הוא היה הכי יהלום לא מלוטש, לא מודע בכלל לזה שהוא יודע לנגן ולשיר ולכתוב, אבל היה בו משהו שנגע לנו בנימים של הנשמה".
אני כל הזמן בוחן איפה אני לא פתטי
במשך שנים היה הדר המנחה של המדינה ב"כוכב נולד", "בית ספר למוסיקה" ועוד. בהתאם, העזיבה שלו את הפריים טיים לוותה בשאלות. "כל מי שמתעסק במקצוע הזה נגוע באגו בצורה כזו או אחרת. זה מקצוע שיש לו זמניות, ויש לו פיקים. אחר כך הגיעה 'לצבי יש בעיה', שזה הפרויקט שלי שאני הכי גאה בו, ואני חושב שהוא פספוס של הזכיינית, עד היום אני לא מבין איך הפורמט לא נקנה, הקדמנו את זמננו. מאז אני מתעסק ברלוונטיות שלי, אני שם את זה מול כולם. אין לי בעיה".
יש פחד להיות לא רלוונטי?
"כן, כל החיים. ומתי אתה נהיה לא רלוונטי? כשאתה נהיה פתטי. אז אני כל הזמן בוחן איפה אני לא פתטי. כל הדבר הזה של לעשות דמויות או להשתטות, אני אומר – לגילי זה כבר פחות מחמיא. זו גם הסיבה שעברתי לתוכנית בוקר".
וזה נגמר באקורד סיום צורם, כשעודכנתם על סיום החוזה מוקדם מן הצפוי דרך ידיעה שפורסמה.
"כן, ובהתחלה האגו נפגע. באתי לעשות משהו וחשבתי שזו החלטה מאוד נכונה, אמרתי שזו ההזדמנות שלי להיכנס לתחום העיתונות שאני כל כך אוהב ולהראות את הצד הזה שקיים בי, אבל זה מה שלא הצלחנו לפצח. מצאנו את עצמנו שלושה מנחים (עם מירי מיכאלי ורותם ישראל – א"ו), וכל אחד על איזה תחום אחר. אני חשבתי מלכתחילה שזו טעות, המון קשקשת על הבוקר, ולי היה חשוב להביא לבוקר משהו אופטימי ופחות לחזור על החדשות ששומעים כל הזמן 24/7. הכישלון היה שלא הצלחתי לשכנע אותם. לי היה מאוד קשה עם הדבר הזה, בטח לקום בארבע בבוקר. סיוט".
ואם זה היה נמשך גם לא היית יכול לעשות סטנדאפ או לחזור לתיאטרון.
"בגלל תוכנית הבוקר עצרתי את החיים. אם היו לי אירועי ערב, הייתי קם גמור, וכשאתה קם לדבר שאתה לא נהנה ממנו, אז שם אני לא רוצה להיות. במידה מסוימת נגאלתי מייסוריי, היה מאוד קשה. בדיעבד זה לטובה".
עכשיו הדר חוזר הביתה, לתיאטרון באר שבע. "זו ממש סגירת מעגל. הייתי תלמיד במקיף א', בתקופה שתיאטרון ב"ש עלה", הוא נזכר, "יום אחד השחקנים הגיעו לבית הספר שלי ועשו לנו מופע אימפרוביזציה. כולם צעקו 'צביקה צביקה', כי תמיד הופעתי בטקסים. עליתי ועשיתי אימפרוביזציות עם דני מוג'ה ושלמה סדן, חודשיים הייתי על ענן. כשהתחלתי ללמוד משחק הייתי מדבר עם רוביק דנילוביץ', שהיום הוא ראש העירייה ואז היה בתחום התרבות והצעירים, שצריך בית ספר למשחק בעיר. היום גודמן זה אחד מבתי הספר הכי טובים בארץ, ואני חלק מהדבר הזה. חלק קטן. אבל חלק. בשנים הראשונות הייתי מחלק מלגות על שם אבא שלי. את יודעת מה זה בשבילי לבוא לתיאטרון באר שבע? וואו, כמה שנים חיכיתי".
בשבוע הבא תעלה בתיאטרון, בשיתוף עם תיאטרון הבימה, ההצגה "חתונה מאוחרת" – עיבוד לסרטו המיתולוגי של דובר קוסאשווילי מ-2001. לנעלי הדמויות של רונית אלקבץ וליאור אשכנזי נכנסים יעל אלקנה ומיכאל אלוני. את הוריו של אלוני בדמותו של זאזא מגלמים הדר ואסתי זקהיים, שחוזרים לשתף פעולה 27 שנים אחרי שגילמו זוג ב"עפולה אקספרס". "אסתי היא שחקנית מדהימה, אנחנו לא קולטים שעברו כמעט 30 שנה מ'עפולה', אני רואה פריימים מהסרט וזה וואו. יש משהו בזוגיות הזאת של השמנמן עם העיניים הכחולות, של דוד הקוסם הלא באמת מוכשר עם החלומות, ואסתי הג'ינג'ית עם חנות הפרחים, אתה מאמין להם שהם זוג כזה שחיים את החיים, והיא אוהבת את המטומטם הזה, והוא אוהב אותה".
אסתי חתמה על העצומה למען אזרחי עזה.
"אסתי היא הבן אדם הכי אוהב ורגיש ומכיל, אבל אמרתי לה את זה בחברות הכי גדולה שיש, יש טיימינג, זה לא הזמן, לא עכשיו. בוא נהיה רגע עם עצמנו, אנחנו עדיין בשבעה שלנו. אז זו דעתי, אבל שמנו את זה אחרי יום-יומיים מאחורינו וחזרנו להתחבק. זה מקום של מבחן, וצריך הרבה אוויר".
הרצון הבסיסי של אדם הוא לפרק פחמימה
חלום נוסף שמגשים הדר בימים אלו הוא הצטרפותו לערוץ הספורט להגשת "המשחק המרכזי". "ערוץ הספורט היה חלום שלי שנים. ולא הגשמתי אותו, כי הייתי עסוק, וגם חשבתי שלא יקבלו אותי כי אני לא מספיק טוב. זה לוקח זמן, לא תמיד יש לך את הביטחון".
מפתיע שלמישהו עם רזומה כמו שלך בפריים טיים יהיה חוסר ביטחון בערוץ נישה.
"כשאני מגיע לאולפנים הם מסתלבטים עליי, אני רואה את אלי אוחנה, ואני רועד. כשאני רואה את אליניב ברדה, את שחקני הפועל ב"ש – אני כמו סמרטוט, מסתכל עליהם כמו שהבת שלי מסתכלת על אבי אבורומי. והמגישים יודעי כל, אני רואה את נדב יעקבי שיודע הכל והכל בזיכרון. מודי בר-און ז"ל למד שנתיים מעליי באוניברסיטה ועשה סוויץ', הוא היה סטנדאפיסט והפך למלך של ערוץ הספורט. כל השנים כשהייתי רואה אותו הייתי אומר לו, 'מודי, איך מצאת לעצמך את הנישה הזאת, אתה חי את החלום'. הוא היה אומר לי, 'ומה אתה?', אבל אני על עצמי לא רואה".
לקראת סוף הריאיון הבית כבר הומה. הילדים מגיעים עם בני הזוג, החברים והכלבים. הבת תמר, בת 12, נכנסת למשרד כדי לעדכן את אבא שעוד לא קנתה את כל המצרכים לעוגה שהיא רוצה להכין. "בזכותך לא עשיתי קניות היום", מסביר לי הדר. "עכשיו שישי, אני מתרגש, הם כולם מגיעים וזה הכי כיף. הקמנו שתי משפחות, ובשישי אנחנו יושבים מוטלים, צוחקים, משחקים רמי, יש פה התכנסות, ופה הנחת. בסוף אלה החיים".
ואתה עוזר לתמר להכין את העוגה?
"לא, אני מבשל ולטי (ליאת, אשתו של הדר – א"ו) אופה. כל אחד מאיתנו בורח למשהו אחר כדי לא לראות חדשות, אני לחזרות והיא לספורט".
היא הצליחה לחבר אותך לספורט?
"לא, וזה קשה. בכל זאת אני גר עם מישהי שהיא אשת הברזל, יש אופניים בכל מקום בבית, אבל אולי בגלל שהיא עושה כל כך הרבה אני כבר התעייפתי. אני כן שומר על תזונה".
אז שתי חתיכות העוגה שבצלחת הן בשבילי?
"כן. אני רק טועם. אני עם מומחה לסוכרת שהצליח בדרכים טובות לגרום לי לשמור, אין, זה ריאיון של זקנים. מרגע שקיבלתי אירוע לב לפני עשור זה טלטל לי את כל הגוף, זה בא ממתחים ודברים שקשורים גם בעבודה, ובאמת שיניתי את החיים במידה רבה. להגיד לך שאני היום בלי לחצים וחרדות אני לא יכול. אבל כן, לדפוק באמצע הלילה ארוחה, זה כבר לא. אם אני כבר אוכל בלילה, אז זה יהיה פרוסה עם קוטג'".
קוטג'? ז'וז'ו היה צוחק עליך שאתה לפלף.
"נכנסתי לסוג של משמעת. החיים פחות שמחים, ויתרתי על אלכוהול כמעט לגמרי, כי באלכוהול יש מלא סוכר, והחיים פחות כיפיים. להגיד לך את האמת? הייתי יותר מאושר לפני עשור, יכולתי לאכול מה שאני רוצה, כי פשוט לא ידעתי. אבל אני רוצה להיות עם המשפחה שלי עוד קצת. אז אני משלם את המחיר, ונראה כמה הארכת זמן נקבל", הוא צוחק.
וברור שהבריאות הכי חשובה, אבל זה משפיע גם על הנראות החיצונית.
"כן, וזה נחמד, אתה מקבל תגובות טובות שאתה נראה טוב. אבל זה לא הזיז לי אף פעם. אם היו נותנים לי ג'ינס במידה גדולה והיו אומרים לי, 'זה בריא באותה המידה, אין עניין בריאותי', אז הייתי לוקח. בעיני עצמי תמיד נראיתי נפלא, לא הייתי אומר לעצמי, 'וואי, אני שמן'. והייתי יותר שמח עם זה, אני גרגרן, אני אוהב אוכל. ועכשיו אני עוצר, חושב, לוקח במידה, פחמימות מחוץ לתחום. מהחלה של שישי אני לוקח רק חתיכה וזהו. לא כיף. מה זה? אתה רוצה לפרק את החלה. זה הרצון הבסיסי של בן אדם, לפרק פחמימה כשהיא עומדת מולו".
ומבחינת המקצוע?
"בתיאטרון זה טייפקאסט. אולי בעולם הטלוויזיה והזוהר זה יותר קשוח, אבל גם שם 'שמש' זה אני. לא הפריע לי. לא זוכר את הסטייליסטית ליאת אשורי אומרת לי, 'יאללה, תרזה כבר'. היא תמיד מצאה לי משהו מגניב. אף פעם לא היה עניין. אבל אני כן יכול להגיד שעכשיו בצילומים לכתבה, הצלם החמיא לי, וזה נעים. אז אמרתי, אני עד גיל 60 רוצה קמפיין אופנה, זה משהו שלא עשיתי. אבל אם אומרים לי, או קמפיין לחברת אופנה או שאני יכול לאכול מה שאני רוצה וזה לא יזיז לי לבריאות – אין לי בעיה שילך הקמפיין. מה זה, איזה כיף זה לאכול".
צביקה הדר יגיע עם מופע הסטנדאפ שלו ב-22.3 לצוותא תל אביב, ב-23.3 להיכל בעיר בהרצליה וב-5.4 לתיאטרון הצפון חיפה
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: ליאת אשורי | איפור: מור זיבליק | הפקה: טל פוליטי